בזמן שדואגים לקיבוצים, שכחו את אופקים מאחור

"בטעות או בכוונה, המחבלים פגעו בשכונות הוותיקות והנשכחות של אופקים. איפה שנרצחו יוצאי ברית המועצות, קווקזים, אתיופים, אנשים מבוגרים. עד היום זה מטלטל אותי עמוקות, ואני מרגיש זכות וכבוד גדול שיש לי גישה לסיפורים האלו, וגם יראה מהאחריות בעיסוק בחומרים האלו. מי ייכנס ומי לא, איך להחליט הסיפור של מי חשוב יותר?"

נדב משעלי, במאי ויוצר סרטים, הוא גיבור עם תעודות. בין בובות פופ של כוכבי קולנוע, יש במשרדו שלט המכתיר אותו לאחד מגיבורי שנת 23' של קשת ומפעל הפיס. את התואר קיבל על פעילות רבת שנים והגשמת חלום ילדות ישן: הקמת סינמטק באופקים. אך 7 באוקטובר הפך את היוצרות.

"בשבוע הראשון הקרנתי סרטי קולנוע לילדים במקלטים, אבל בהלוויה של אריאל ביליה ז"ל אמר לי אחיו, 'יש פה בשכונה הרבה סיפורים מעניינים, ואתה עושה סרטים, בוא תתעד את זה'. בתוך תוכי היה לי קשה, הרגשתי שזה לא מוסרי להרים מצלמה ולכוון אל אנשים בשעה כזו. אבל השיחה איתו דרבנה אותי, הבנתי שקורה פה אירוע מאוד משמעותי, ושהשכונה הזאת לא תיראה כמו שהיא בעוד שבועיים-שלושה. התחלתי לשוטט והרגשתי באיזה לונה פארק עזוב כזה".

כמעט שלושה חודשים אחר כך, ונדמה שכל סיפורי הנפלאות והניסים של היום ההוא כבר סופרו ומוספרו. שכל הנזקקים כבר סויעו, טופלו או פונו. אך בשולי הספרה התקשורתית נותרה שכונת מישור הגפן שבאופקים מחוץ לתמונה. נכון, רחל מאופקים היא כבר מותג ידוע, וברחובות העיר הדרומית מתרוצצות שמועות שסיפורה בדרך להפוך לסרט עלילתי. כולם מפרגנים, ובצדק, אך בשקט כבר תוהים, מה עם סיפורם של ההרוגים, הפצועים, הגיבורים ושאר אנשי השכונה?

"הסיפור של רחל באמת מדהים. הייתי בבית שלה והוא מחורר כולו, לא ברור לי איך היא בחיים. אבל אל תשכח, אופקים ממוקמת בין קיבוצים ומושבים שתמיד תפסו את הזרקור. מבחן השעה הוא איך לא מדירים את ערי הפריפריה ומשאירים אותן חסרות קול תקשורתי".

אבל לא קברנו ב־7 באוקטובר את הסיפור של קיבוצים מול ערים בקבר אחים?
"ממש... ומה התקשורת עשתה? הגיעו לאופקים וליהקו את האנשים לפי הסטריאוטיפ של פריפריה. יש פה איזה ניתוק בחוסר היכולת לשמוע ולהקשיב, להבין שיש עוד צדדים לאופקים, ועוד צבעים לאנשי העיר, ושוב מנסים להיכנס בנו על זה שראש העיר הוא מהליכוד. מה הקשר? רצו להעביר מסר. שוב פעם הסיפור ה'סקסי' הזה של עוני ופריפריה שמצביעה נגד עצמה. לפעמים מתקשרים אלי כל מיני אנשים מוארים ואומרים לי בהתפעמות, 'הו, אני ממש רוצה לספר את הסיפור של העיר'. וזה עושה לי רע, כי מה אתם צריכים לספר את הסיפור שלי? אל תדברו מעלי. דברו איתי, אני כאן".

גם לי יש תחושה מתמדת שהגבול בין ניצול ומציצנות לבין תיעוד הוא חמקמק במיוחד הפעם. זה שאתה מאופקים משנה את זה?
"ברור, המבט שלי הוא מבפנים, כי הם מכירים אותי ואני אותם. זה מאפשר לי להיות משהו מעבר לעוד כתב שבא לקחת אייטם וללכת הביתה. אני לא חותך, לא מכוון, לא שואל את השאלות, אלא נותן לסיטואציה להכווין את המצלמה. מצד שני, אם עכשיו יגיע במאי תל־אביבי לספר את הסיפור של אופקים, רוב הסיכויים שהוא יתקבל בברכה".

כתוב בעור

הכביש החדש ממזרח קיצר את המרחק בין אופקים לבאר שבע. קבלנים, אנשי נדל"ן ומשקיעים החלו להקים עיר חדשה, והרבה באר־שבעים שרצו איכות חיים במחיר פריפריה לטשו עיניים אל הפרוור המודרני. מרכזי קניות וקניון הוקמו, אך בסוף הכביש מחכה אופקים "של פעם". לא משנה כמה הגשם ימרק את הערים שתמיד מתפתחות, בתודעה הישראלית המרכז המסחרי יישאר "מאובק" לנצח, הפרחים למאיר אריאל. אני עובר בין החנויות. פיצה, בדים, דברי בית, קעקועים, כלבו. רגע, מה? "דרגון פליי טאטו - סטודיו לקעקועים", באופקים. תתמודדו. בפתח יושב איתן שטרית, לבוש בשחור מסוגנן ועם תספורת של סמוראי במדבר. אופקימי מלידה, שלגמרי לא מופתע.

"מאז שאני ילד החלום שלי היה לפתוח את הסטודיו הראשון לקעקועים באופקים. אז זה היה הזוי, אבל עשיתי את זה! עוד בתיכון הייתי בונה מכונות קעקועים ומקעקע את החבר'ה בשכבה. אחרי שחייתי 16 שנים באילת והייתי רקדן וכוריאוגרף והתעסקתי בתחום הבמה, חזרתי הביתה ופתחתי פה, באופקים, סטודיו לקעקועים".

למה דווקא פה?
"הייתי בחוץ, ראיתי הכל, עשיתי הכל. אבל עם השנים עוד קליפה של תמימות יורדת, וגם האגו מתבגר, ואז אתה מבין שהמשפחה שלך זה הכל. לכן החלטתי לחזור ולגור קרוב להורים שמתבגרים. ועכשיו הם צריכים אותך, והגיע הזמן להחזיר להם ולהיות שם בשבילם. אני מצייר מהילדות, וזכיתי לצייר על אנשים, אז המקום הזה הוא גלריה מהלכת וחיה שלי. אתה מסתובב בסופר - הנה הקעקוע שלך, איתן, איזה יופי".

כששטרית מגלה שבאתי לראות את שכונת מישור הגפן, הוא מחייך חיוך דק ומר: "יצא לך טוב, אני מהשכונה", ובאופן טבעי, בלי לבקש, הדברים מתחילים לצאת. "איך שהתחילו לירות על אוטומט ולצעוק 'אללה אכבר', ואתה רואה מעליך רחפן שמתצפת, אתה מבין שזה לא טעות. פתאום אתה רואה סרטים ירוקים על הראש, וזה משהו בסדר גודל שאף אחד לא דמיין שיקרה. בשנייה אחת אתה מתעורר לסרט שלא הכינו אותך אליו ואין לך טקסט כתוב, ולא סתם סרט, אלא סרט פעולה 'קול אוף דיוטי', על אמת".

ומה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מבין את זה?
"צעקתי בשקט לאמא שלי, 'עזבי הכל ותבואו!' לא רציתי להגיד לה מחבלים, אבל היא הבינה. שמעתי יריות מעבר לקיר והבנתי שהם קרובים, אז לקחתי את הכלב שלי ביד אחת ואת אמא שלי בצד השני, חיפשתי דקת בריחה, והוצאתי אותם לרחוב. במזל האוטו שלי חנה שם, דחפתי את אמא שלי ואת הכלב לאוטו, ואיך שאני מציץ הצידה אני רואה מחבל בא אלי. אני מתניע ומנסה לעוף משם, ואני רואה את המחבל במראה האחורית מרים את הנשק בזמן שאני מתרחק, והוא מכוון אלי ואז יורה צרור. למזלי הגדול, הוא מפספס".

חתיכת מזל.
"ביציאה מהשכונה לקחתי שמאלה לבית של סבא שלי, וזה היה המזל השני שלי באותו היום. אם הייתי לוקח ימינה הייתי נתקל במחבלים בטויוטה השנייה, ואז ביי ביי. פתאום אני קולט את השכונה שלי, הגורן, השכונה הכי שקטה בארץ, שכונה מלאה בעולים חדשים וישנים, בלי שום קטע סנובי, זה מה שיפה בעיר הזאת, כולם ברחוב יגידו לך שלום, מה נשמע, ויחבקו אותך כאילו זה קיבוץ, ופתאום השכונה שלי מפוצצת בדם בכל מקום ומלאה בצליל מתכתי רע של יריות".

כמו להדגים את דבריו של שטרית, גבר חולף נעמד לצידו של שטרית ושואל אם הספיק לתקן את האוטו שלו. קלישאות ומציאות נוטות להתערבב בין החולות. "לקח לי חודש לחזור הביתה. בכל פעם שניסיתי להתקרב לשכונה הייתי רועד, מסתובב ולא מוצא את עצמי, הייתי צריך להתגבר על הרבה דברים כדי לחזור לשם ולהצליח לישון בבית".

אגב, אתה מזהה שינויים בקעקועים אחרי 7 באוקטובר?
"בטח. לפני כן הייתי מקעקע אריה, נשר, מסי. פתאום אנשים רוצים מגן דוד ומדינת ישראל ולהנציח את התאריך".

צילמתי מישהי עם קעקוע תאריך, ואחת הנוכחות אמרה, "אני לא מבינה למה זה טוב, אני לעולם לא אוכל לשכוח את התאריך הזה". איך אתה מבין את הרצון לקעקע דווקא את 7 באוקטובר?

"קעקוע הוא דרך ביטוי. לפעמים הם גם סוג של טיפול. מגיעים אלי המון מתמודדי נפש שמשתמשים בקעקוע כדי להתמודד עם משהו בנפש שלהם. בתור מקעקע אתה גם סוג של פסיכולוג. אני חושב שאנשים רוצים לרפא משהו בנפש ולהנציח משהו כדי שהם יראו את זה כל הזמן, בין שאלה היקירים שלהם שנרצחו ובין שזה משהו שיסמל את האירוע הזה בחייהם".

"יש עוד גיבורים פה"

מעברו השני של המרכז המסחרי, בעלי החנויות מסתקרנים מהשיחה של שטרית עם התקשורת דווקא באזור החנויות, ולא בשכונה עצמה. שטרית קורא לשכנים לשיחה: הספר אייל הלל ואיש הוואסאבי של אופקים - נבו בן חמו. המראה והעיסוק שלהם מבהיר שכל אחד מהם, בדרכו שלו, הוא האופקימי החדש שהתקשורת הסטנדרטית מסרבת לראות ולהכיל כחלק מהעיר. יזמים מקומיים וחדשנים תרבותיים. גם הם, כרבים אחרים מבני העיר, לא בטוחים כיצד להתמודד עם התקשורת שבאה לרחרח במרכז המסחרי, וקצת חושדים בכוונותיה. כשהם מגלים שאני מבאר שבע, ושאפילו אכלתי את הסושי של בן חמו בעבר, השניים נפתחים לגמרי.

"זה משונה", אומר בן חמו, "כאילו מצד אחד מה נזכרתם בנו רק עכשיו, ומצד שני גם עכשיו לא ממש רואים את זה במרכז העניינים. רואים בעיקר את הסיפור של הקיבוצים, של שדרות, אבל איכשהו אופקים מרגיש כאילו זה רק הסיפור של רחל. ובאמת שאני לא מאחל לאף אחד את מה שהיא עברה, וכל הכבוד לה על איך שהתמודדה, אבל היו עוד הרבה גיבורים מאופקים ביום ההוא. גם להם מגיע שיספרו את הסיפור שלהם. לא ככה?"

שטרית מהנהן ומוסיף: "באופן אישי אני מרגיש שהפרטיות של אנשי השכונה הלכה. אני יוצא עם הכלב ופתאום רואה עוד צלם ועוד אנשים שבאים לראות ולעשות סיור ב'בית של רחל מאופקים'. תשמע, אני לא במקום של להתמסכן, אין בעיה שיבואו ויראו ויכירו. אבל הגיע הזמן שגם יראו את אופקים בקטע הטוב שלה. יש הרבה כתבים שמגיעים ומחפשים את ה'ג'וס', אבל יש גם ג'וס בדברים הטובים".

בינתיים צהריים, והלל, במראה הראפר הפאנקיסט שלו, שולף תפריט של פיצרייה חדשה שנפתחה בעיר. החברים שוקלים אם להזמין פיצה תוניסאית. מה זה, אני תוהה, והתשובה: "נו, אתה יודע... טונה, ביצה קשה, זיתים שחורים, לימון".

כלומר, פריקסה לרוחב, אני מגיב. "לא! פיצה תוניסאית", הם עונים.

אני מוותר על הפניית הגב לעתיד, והולך על בטוח עם המוקפץ והסושי המוצלח של בן חמו.
שום גמדים לא יבואו

הסיטואציה היתה חדשה וקשה. מסביב הסירנות ייללו כמו מטורפות. טילי גראד נפלו בפעם הראשונה על אופקים. בהיעדר ממ"ד, צינור בטון שימש מיגונית בלאי. יהלומה זכות ומשפחתה ישבו וחיכו, וחיכו, וחיכו. עד שיהלומה הבינה: שום חיילים, עובדים סוציאליים, אנשי סיוע או גמדים מושיעים לא יבואו. במקום למשוך כתפיים, החליטה זכות באותו הערב להקים כיתת כוננות שתסייע למי שלא מסייעים להם. חיפשה את הטלפון, ובלי להסס התקשרה למשרד הביטחון ואמרה: "שלום, אני יהלומה מאופקים, אתם יכולים להכשיר אותנו?" יותר מעשור חלף מאז, יהלומה פרשה מהצבא, ומאז היא מקדישה את זמנה לעשייה למען החברה האזרחית באופקים, בנגב, ובישראל כולה.

עם נתוני לידה שונים גיאוגרפית, סביר להניח שכישורי הניהול והארגון של זכות היו מצניחים אותה בתפקיד בכיר במשק הישראלי. אבל מי שרק בגיל 50 השלימה בגרות תוך כדי גידול חמישה ילדים, וכיום מחזיקה בתואר שני, היא מקרה קלאסי של יהלום אנושי, אחד מני רבים, שבמקרה נולד באופקים וגורלו נחרץ להיות היד הנעלמה של החיים השקופים. במקום להתעמעם בחול הרך, יהלומה בחרה לחצוב את העתיד שלה מבלי לחכות "שמישהו יבוא ויציל אותנו". ואחרי שהיא חוזרת מכנס של תנועת הפריפריות, אנו נפגשים במרכז החוסן שהקים משה אוחיון ז"ל, מהרוגי אופקים.

"זה ממש סמלי שניפגש כאן", יהלומה אומרת. "אוחיון הקים את המקום הזה למען תושבי אופקים. עם עבודה בכירה במרכז הארץ, הוא מזמן היה יכול לעזוב את העיר, אבל בחר להישאר ולהילחם על המקום הזה רוחנית, ולבסוף גם גופנית. הוא ובנו שילמו בחייהם על כך שיצאו להגן על שכניהם לעיר".

אנו נוסעים אל עבר השקיעה הכהה בקצה אופקים - שכונת מישור הגפן. האדום צובע את הרחובות בדם היום. רחוב צה"ל מתחבר לגיבורי ישראל, דרך אלי כהן, עד שלבסוף נגיע לקיבוץ גלויות. הסמליות כאן הורגת. "המחבלים הגיעו עם מפות", אומרת זכות, "אבל הם טעו בכניסה. במקום להגיע למשטרה, הם נכנסו כניסה אחת מוקדמת מדי, וככה...".

אנשי תקשורת ותיירי אופל כבר לא צריכים אפליקציית ניווט. כתובות גרפיטי על קירות השיכונים מכוונות את דרכנו אל לב האירוע. ככל שמתקרבים, כך הכתובות גדלות והולכות. "עם ישראל חי", פסוקי תהילים וקללות למחבלים. ועדיין, שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו אתה פונה ימינה לרחוב התמר ובבת אחת נכנס לאזור מלחמה. קירות הבתים מרוססים ביריות, מיגוניות פרוסות בכל מקום, תושבים יושבים ברחוב, שותים קפה בין הערביים, מעשנים ובעיקר מדברים בהבזקים. לאן שלא תפנה את מבטך, תראה על חזית הבתים פינת הנצחה. פוסטר מתנפנף ברוח ועליו תמונת הנופלים וסיפורם, במקום שבו נפלו. במגרש החניה, אב מלמד את ילדתו לרכוב על אופניים ורודים בין האנדרטות.

"ההנצחה הזו חשובה מאוד", אומרת זכות. "מה ההבדל בין חלל צה"ל לחללים רגילים מאופקים? אז בן אדם מאופקים תרם מכספו ועשה הנצחה לכל מי שנפל בשכונה היכן שנפל. חלקם ליד הבית שלהם, חלקם ליד הבית של אחרים. לתת גם לאבל של אופקים מקום".

זה לא מוזר שהחיים מתנהלים בתזכורת מתמדת למה שקרה כאן?
"זה הסיפור של השכונה הזו מכאן ולנצח. עם התמונה או בלי התמונה, הם לא ישתחררו מזה אף פעם".

ב־6:40 הם הגיעו לאופקים

ברגע שאנו יוצאים מהרכב עם המצלמה, עטים חלק מתושבי השכונה על יהלומה בבקשות ובשאלות, ואותי הם מתחקרים: מאיזה עיתון אתה? "היו פה הרבה מהתקשורת", מסבירה לי מישהו בשביס, "ואי אפשר שלא לראות שכל אחד מנתב את זה לכיוון שלו. אם הם אנטי נתניהו, אז הם ינסו בכוח להוציא אותו הכי אשם והכי לא בסדר דרך המרואיינים. ודי, אנחנו לא שחקנים בהצגה שלהם".

היא שותקת לרגע ועיניה התכולות מביטות הרחק אל תוך הערב. "תראה, היה כאן כשל", היא מגיחה משרעפיה, "וצריכים לתת את הדין, אין ספק. אבל כאישה מאמינה, עם יד על הלב, הכל מאת השם. הקב"ה מנהל את העולם, ועם כל המחלוקות שהיו לנו בתקופה האחרונה, אני לא יודעת מה לחשוב... אבל ראינו פה ניסים גלויים, כמו קליע שנורה לעבר בלוני גז ופגע דווקא איפה שאין בלון. אם לא היו לוקחים את הבלון הזה, לא הייתי עומדת כאן היום", היא מנידה בראשה ומבקשת שלא אצלם אותה, "מטעמי צניעות".

לא חסרים כאלו שרוצים לספר את סיפורם בשם ובפנים גלויים. "תרשום: שוקי יוסף. מי שלא מכיר את הבן של סוסו מהפיתות לא מכיר את אופקים".

"בשש וחצי היתה האזעקה הראשונה", הוא מתחיל.

"לא, זה היה ב־6:31", אומר לו שכנו יחיאל אזקיאל.

"מה זה חשוב באיזה דקה?!" מתעצבן יוסף, "העיקר היתה אזעקה ראשונה ואחרי זה עוד אזעקה ועוד אחת ואין נפילות. ואני אומר, מה זה? אבל זה היה מתואם. הם באו מוכנים עם מפות, הם ידעו שאין פה מקלטים. היה פה רחפן צילום שהם עבדו איתו, ואני שומע אותו מזמזם ואומר לעצמי, מי זה הילד החצוף שמרים רחפן בשעה שש בבוקר ביום שבת?"

"בעשרים לשבע הם הגיעו לאופקים", ממשיך אזקיאל את דבריו.

מאיפה נכנסו? אזקיאל קופץ ממקומו, תופס את ידי ומוביל אותי לסיור המלא. "הנה, כאן זה הבית של משפחת ביליה. האבא העביר את הילדים שלו מהחלון לבית אחר, עד שנהרג. וכאן נרצחו משה אוחיון ובנו אליעד, ופה נרצח ישראל צ'אנה. הנה, תראה את האיש הזה, סמי". אזקיאל תופס איש מבוגר עם זקן לבן, שלייקס ואבנט, שהולך נמרצות ברחוב. "זה גיבור גם כן! שני מחבלים תפסו אותו, לקחו אותו אחד מכל צד, עד שהוא אמר להם, עד כאן, תודה רבה, ופשוט הלך הצידה והשאיר אותם להסתכל עליו המומים. ספר לו, סמי".

סמי מחייך תמים כילד, שפתו מעורבת רומנית ועברית, שטף דיבורו לא ברור. הוא מסיים וממשיך בצעדתו הגמלונית ברחובות השכונה. אזקיאל לוחש: "המחבלים הגיעו לכאן דלוקים חבל על הזמן, הם היו משוגעים לגמרי". אנו מגיעים אל האטרקציה המרכזית בסיור: "הנה תראה, זה הבית של רחל". לא ממש צריך לציין את העניין, שכן גם יותר מחודשיים אחרי מדובר במוקד עלייה לרגל. חבורת נערים עם כיפות עומדת ומביטה בבית הכתום. הקירות הכתומים מרוססים מיריות, החלונות פעורים, והבית ריק לחלוטין. הם מהססים לרגע, עד שלבסוף אחד מהם עושה תנועת ביטול, מטפס על החומה וקופץ לתוך הבית, והשאר אחריו. דרך החלונות אני רואה את הנערים עושים סלפי ומסמנים "וי" באצבעות.

"בוא, בוא", אומר לי אזקיאל, "בוא תראה עוד".

חכה שנייה, מה המטרה של כל זה? הרי הראית את זה כבר מלא פעמים, ראיינו אותך כבר כל כך הרבה פעמים, מה דוחף אותך לעשות את הסיבוב הזה עוד פעם?
אזקיאל נעמד לרגע לצד החומה ומהרהר. "כי התקשורת, הם שכחו אותנו. באו, ראו, צילמו, הלכו, וזהו שכחו".

מה אתה רוצה שיעשו, אני שואל אותו, שיעברו לגור פה? שישדרו אולפן פתוח?

השכנות אילנה בוחניק ומזל יוסף מצטרפות לשיחה, והשלושה מדברים בו־בזמן בסערה מתפרצת, עד שבליל הדברים הופך לקול אחד.

"קודם כל שיראו אותנו! אופקים! שכחו ממנה. כמה תושבים נרצחו כאן? 52 ביום אחד? למה אנחנו לא במפה? כמו שמדברים כל היום על הקיבוצים, למה לא מדברים על אופקים? זה היה ונשכח ולהתראות? לא פינו את כולנו, לא נתנו לנו טיפול פסיכולוגי. איפה סיוע? תרומות? אז תגיד לי אתה למה מכניסים את משאיות הסיוע לעזה ולא שולחים אותן לכאן?"

מה זאת אומרת? פסיכולוג, עובד סוציאלי, כלום?
יהלומה עומדת מהצד, שומעת, ואט־אט עיניה כלות. "כשהחליטו שאין פינוי בצורה גורפת, כל אדם כאן הוא סיפור בפני עצמו". הפנים החתומות של תושבי מישור הגפן אפילו לא לועגות לתמימותי הנואלת.

שני בתים אחרי רחל

"תראה את שושי", היא מצביעה על אישה שעומדת בשתיקה בשולי המעגל, כמעט נבלעת בצל המיגונית. "בעלה אבי נרצח במרפסת הבית שלהם, היא ישבה בחדר 20 שעות עם הילדים שלה, הבית פתוח והגופה בחוץ. היא פונתה לבית מלון לחמישה ימים והחזירו אותה הביתה, הילדים שלה לא ראו פסיכולוג".

מהלומות מישור הגפן מגיעות אט־אט. סחרחרת הפרטים, סיפורי הזוועה והגבורה שמתערבבים, היומיומי וההזוי, הדם והנשגב, הכל מצטבר אט־אט עד שהנוקאאוט ברקות הופך מוחשי. כל הדיבורים על "ישראל שלפני" ו"ישראל שאחרי" הם כקליפת השום זרוקה בחול. דבר אחד לא משתנה: מה שלא תעשה, אל תיוולד לקהילה חסרת הגדרה באיזושהי שכונה בשולי עיר בשכחת החיים הישראליים.

זה נכון, אני שואל את שושי חתואל. חתואל מהנהנת אט־אט. "אני והבת הגדולה שלי קיבלנו טיפול פסיכולוגי, אבל הקטנים לא, אמרו לי שאין כוח אדם".

היא מזמינה אותי להיכנס לתוך ביתה, והוא יפה ומסודר. בכניסה לחדרים תלויות תקוות הבית: בריאות, אהבה, הצלחה, מזל, ברכה, שפע. עד שאתה מבחין בחורי הקליעים בתקרה. "הקליעים נכנסו מבחוץ, כל הבית היה זכוכיות, איך שיכולתי ברחתי עם הילדים מהבית, לא יכולתי להישאר דקה אחת יותר. הבנתי שאנשים יוצאים לבית מלון, התקשרתי לנציג העירייה והציעו לי שבוע באילת. יום חמישי מגיע, הבית שלי הרוס כולו, ולא ידעתי לאן אני חוזרת ועוד מעט שבת, איך אני מתארגנת? ביקשתי שנעשה את השבת באילת. אמרו לי, 'לא, יש עוד אנשים שאמורים לצאת למלון'. אבל הם משכונה שלא נפגעה בכלל, אז מה הם צריכים מלון?"

למה עדיין יש חורים של קליעים בתקרה?
"כי אף אחד לא דיבר איתי, לא אמרו לי כלום. אתה יודע, היו פה מלא פוליטיקאים ומצלמות בבית של רחל, ואני בסך הכל שני בתים אחריה. בעלי נרצח והבית שלי עדיין הרוס, אז למה אף אחד לא בא לתקן? מזל שאחי בא ואסף את הזכוכיות מהרצפה כדי שנוכל להיכנס. אני באה לכאן כל יום עם הילדים ובסוף היום חוזרת לבאר שבע. אמרו לי שזה טוב להחזיר את הילדים לשגרה, למקום שלהם, אבל אנחנו לא מסוגלים לישון כאן. לילה אחד ניסינו. אחרי שעה היינו כולנו בסלון, מסתכלים במצלמות הטלוויזיה ששמנו בחוץ, ועם כל צל של דגל שמתנופף בחוץ הילדים אומרים לי, 'אמא, אמא, מחבל!'"

במה את הכי רוצה שיעזרו לך?
"שיהיה לי ממ"ד ושיטפלו בילדים שלי, זהו", היא אוספת את הדמעות.

"את גיבורה", אומרת לה יהלומה, "אם רק היה מלווה למשפחה הזאת, הכל היה נראה אחרת. לא ברור למה במקרה של חללי צה"ל - משרד הביטחון מטפל בהכל, ואת נפגעי פעולות האיבה משאירים לטבוע בביורוקרטיה. יש כאן ילדים עם חרדה שחייבים מענה, ועכשיו".

חתואל שותקת. ערב יורד, ושכנה מביאה קוסקוס לילדים ומציעה לנו לאכול ולשתות. אני מביט בתמונה של שושי ואבי מחובקים. "התחתנתי כשהייתי בת 20, בנובמבר עמדנו לחגוג 25 שנות נישואים. אבי אמר לי, 'חכי שושי, איזה הפתעה גדולה אני אעשה לך'. והנה קיבלנו את ההפתעה הכי גדולה". פניה נעצרות על סף הבכי, אי־שם בחוץ אחת הילדות נופלת בחצר ומתחילה לבכות בקול. חתואל רצה לבדוק. "לא קרה שום דבר, הכל בסדר", אומרת השכנה לילדה הבוכייה. "לא נכון, קיבלתי מכה חזקה", היא משיבה לה וממשיכה לבכות.

בלב כבד אני נפרד ממשפחת חתואל. בחוץ גירש הלילה את אנשי מישור הגפן אל בתיהם. מכל עבר אפשר לראות ולשמוע את אולפני החדשות מנתחים את המצב עד לזרא. חיילים נהרגים, קיבוצים עוברים לעיר, ואילו כאן, במישור הגפן באופקים, פליטי הריאליטי של חמאס מנסים להתרגל להזיית המציאות בעוד לילה חסר שינה, מלא סיוטים וחרדות יקיצה.