כשישו הגיע לאראל סג"ל בחלום הלילה

ראיתי השבוע קטע מתוכנית בוקר אמריקנית, שבה אמר כומר כי ישו היה יהודי פלשתיני. איכשהו הוא הצליח לחבר בין ישו תחת הכיבוש הרומי לבין המלחמה בעזה, ולהוכיח שלחוצפה כמו לטמטום אין גבולות. העולם הנוצרי חגג את חג המולד, את יום הולדתו של היהודי המפורסם בעולם. לא פלשתיני, בחור משלנו. ישו מנצרת.

על פי פרופ' דוד פלוסר ז"ל, שמו מעיד על המבטא הגלילי של התקופה ואינו שם גנאי כפי שרבים סוברים. בגליל לא ביטאו את האות עי"ן, וכך ישוע היה לישו. ומה פשר הופעתו באמצע ימי מלחמה בטור השבת של יהודי מאמין? ובכן, חלום. חלום ישן. לפני כמה שנים, כאשר יצא לאקרנים הסרט האנטישמי של מל גיבסון, "הפסיון האחרון של ישו", הוא בא לי בחלום. והשבוע חלמתי אותו שוב בהקיץ, אבל עם גרסת עדכון.

ראשית, מה עושה הבנאדם אם צץ לו ישו בחלום? האם לגרשו? צא לי מהחלום תכף ומייד. סבא שלי, למשל, היה רוקק על הרצפה ממש. כמו שסברה הגמרא במסכת ברכות (יז ע"ב) "שלא יהיה לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים כגון ישו הנוצרי". או שאולי ללכת כהצעת מסכת סנהדרין (קז ע"ב), "תנו רבנן לעולם תהה שמאל דוחה וימין מקרבת... ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים". בסוף שאלתי אותו בחלום, אתה יהודי בכלל? והוא ענה, "עם אף כזה, ברור".

היסטורית, ישו נולד, חי ומת כיהודי. כל שליחותו המשיחית וביטול מצוות התורה הם פרי דמיון שליחיו וממשיכיו. ואין לנצרות ולכנסייה דבר עם ישו ההיסטורי, שככל הנראה הקפיד על קיום מצוות.

ראיתם "בריאן כוכב עליון"? אז היו בתחילת המילניום פחות מדי טיפולי נפש מקצועיים על יותר מדי משיחים.

"הנשר הגדול", הרמב"ם, הסביר כי הנצרות והאסלאם באו לתקן דרך למלך המשיח בתוך הגויים על ידי הפצת דברי תורה ביניהם, ולימות המשיח יכירו גם הם את אמיתיות תורת ישראל. בנושא זה יש לקיים בירורים רבים, אך ענייננו אחר.

מובן שעל כל הדברים האלו לא הרהרתי בזמן החלום עצמו, והם תוספת מאוחרת. לי היתה משימה אחרת בחלום: מסע בזמן היהודי.

ישבתי במיטה ואמרתי לו: תראה, חבוב, אני לא יודע מה הקטע שהמוח שלי משחק שנכנסת לי פה עכשיו, וזה די מלחיץ אותי. אבל אם אתה כבר כאן, יש לי רעיון. מכיוון שאנחנו בתוך חלום ואין גבולות זמן ומקום, הפיזיקה חסרת משמעות, אני רוצה שתבוא איתי לכמה מאות בכמה דקות ואני אראה לך כמה רוע, אכזריות ומוות הביאו המאמינים שלך על העם שלנו. אמרת שאתה יהודי, לא? בוא נאמר כך, הם לא ממש הגישו לנו את הלחי השנייה.

ובחלום, כדרכם של חלומות, כהרף עין עזבנו את החדר ועומדות היו רגלינו בלילה אפל באשכנז. ליתר דיוק, מגנצה. השנה 1096 ואימת מסעי הצלב לשחרור קברו של הדייט שלי בחלום היתה בשיאה. ועל אותם ימי רשעה כתב הרש"ר הירש "הגוי הפך לחיה טורפת צמאת דם, וישראל לפגר שותת דם. ביד אחת החזיקו חרב ולפיד תבערה, בעוד ידם השנייה נופפת בפסל אלילי".

ומעל מגנצה, שטפו עינינו בעדות מבעיתה. גברים, נשים וטף מגואלי דם. טבח חסר הבחנה. מי בדריסה, מי בחרב. מי ברמיסה, מי בחניקה. מי בשריפה, מי בטביעה. מי באונס נשים וילדות לעיני בעליהן והוריהן, מי בביקוע כרסי נשים הרות, מי בגדיעת איברים. מי בגרירה, קשורים לזנבות סוסים, עד שרוסקו איבריהם. האדמה זרועה גוויות מקדשי השם ומרווה את צימאונה בנחלי דם קדושים וטהורים.

בוא, אמרתי, אין זמן. וכבר עפנו בחלום אל הפלנטה האחרת. גטו ורשה. באבי יאר. טרבלינקה ואושוויץ. ריח הגוויות השרופות חנק את האוויר. ישו השתנק בבכי, "אלי אלי למה שבקתנו"

ובקסנטן הקטנה שבגרמניה, אור קלוש האיר את הדם הקרוש, השחור, המצחין, שנותר אחרי הטבח. ואז אחרי ששתקנו הוא שאל אותי "למה הבאתנו לגיא צלמוות?". השבתי לו בכעס - כי זה בגללך.

ושמענו מתוך ביתו של רבנו יצחק ב"ר משה עוקר הרים את הברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לאהוב את השם הנכבד והנורא, היה הווה ועתיד להיות, בכל לבבנו בכל נפשנו ולקדש שמו ברבים, ברוך אתה ה' מקדש שמך ברבים. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ואז מתוך הצללים עלתה זעקה: "הביטה וראה אלוקינו, מה אנו עושים על קידוש שמך הגדול, בלי להמיר אותך בתלוי נצלב, נצר נסחב ונתעב ומשוקץ בדורו, ממזר ובן הנידה ובן הזימה".

ובאותה שעה ישו מירר בבכי על אומתו, ואני ניסיתי לנחם אותו ואמרתי לו שחכמינו באו לידי מסקנה מתוך אמונה שלמה, שכל מי שגמר בליבו לקדש את השם - אינו מרגיש ייסורים כלל וכלל, כמו שנאמר במדרש תנחומא: "למה נמשלו ישראל ליונה? לאמור: מה יונה אינה מפרכסת בשחיטה, כך ישראל אינם מפרכסים בשחיטה על קידוש השם".

אבל הוא לא רצה להתנחם.

ומשם נמשך מסע החלום מזוועה לאימה, מבעתה לצווחה. מעלילת דם לעלילת דם. פה קהילת יורק האנגלית עולה באש, ובגרמניה כת הפלגלנטים אחוזת הדיבוק והטירוף מבצעת שפטים בקהילות שומרי אמונים. ומגירוש לאינקוויזיציה, ומפרעות ת"ח ות"ט לקישינב, ושם בעיר ההרגה באנו אל החצרות וראינו על הגדרות, על העצים, על האבנים ועל טיח הכתלים את הדם הקרוש ואת המח הנקשה של אחינו המעונים.

ומאירופה הקפואה דילגנו לעיר האבות, שם הישמעאלים, שקוראים לו עיסא, מילאו ידיהם ברצח, בעינויים, באונס ובביזה. בבית הרוקח בן ציון גרשון ראינו את גופתו המעונה ואת גופת בִּתו, אשר נאנסה לעיניו על ידי עשרות פורעים. והנה שם מוטלות גופותיהם המעונות של הסופר חיים אליעזר דובניקוב ואשתו, שבאו עם ילדיהם לחופשה בחברון.

בוא, אמרתי, אין זמן ואין יותר מדי מילים בטור. וכבר עפנו בחלום אל הפלנטה האחרת. גטו ורשה. באבי יאר. טרבלינקה ואושוויץ. ריח הגוויות השרופות חנק את האוויר. ישו השתנק בבכי, "אלי אלי למה שבקתנו".

בגללך, הטחתי בו. והאיש מספר שתיים שלך, האפיפיור, שיתף פעולה.

ואז בסוף הגענו לעוטף. ובחלום, ישו ואני קרבים למקום ההרס והחורבן. רגליו היחפות פצועות ופניו מתכסות בפיח. פיח אדם. הוא כורע על ברכיו, קורע קריעה בתכריכיו, זועק ובוכה את דם אחיו ואחיותיו השפוך.

"זה גם בגללי?" הוא שאל. בעקיפין, עניתי.

וישו אמר, "אתה יודע, גם אותי היו רוצחים ושורפים כאן, גם אני יהודי".