יציאה הביתה? למה באמת מחכים המילואימניקים בגבול הצפון

סא"ל (מיל') רן אבני, מפקד גדוד הסיור בחטיבת המילואים אלכסנדרוני, התיישב על כיסא פלסטיק בגן ילדים באחד היישובים שעל רכס בגבול הצפון. הוא לא הכין מונולוג וגם לא סידר לעצמו ראשי פרקים. המילים פשוט זרמו, כי הרגיש צורך לשחרר מטען שהצטבר מאז נפרד מאשתו ומילדיו בבוקר 7 באוקטובר.

"זו התקופה הכי מאתגרת שהיתה לי בצבא", סיפר אבני בן ה־39. "איזה מג"ד עשה 80 ימי מילואים ברציפות ועדיין לא רואה את הסוף? אבל זה גם סיפוק אדיר ועוצמה. הלוחמים שלי מרגשים אותי מדי יום. בכל שיחה איתם בא לי לבכות. כשנכנסתי לתפקיד אשתי הגיעה לטקס, וכל הגדוד ישב ביציע. אמרתי לה 'רואה אותם? אלה הכי טובים במדינה. קחי אחד־אחד, הכי ערכיים, הכי מסורים'. גם לך אני אומר 'הכי טובים'. המדינה צריכה לקחת את הנבחרת הזו, להעלות אותה על נס, לתמוך בה ולדאוג ולתמרץ אותה. סטודנטים, עצמאים, שכירים, בעלי משפחות - כל מי שנמצא פה. מי שנושא בנטל של צבא המילואים צריך להיות אתרוג, כי בשנים האחרונות די התבלבלנו - 'אולי לא צריך, אולי נצמצם'. כשהיית יוצא למילואים היו אומרים 'בשביל מה? כמה אתה עושה?'. אני מקווה שכשנסיים את המשימה אנשים לא ישאלו, כי הם יבינו שבלי המילואים הצבא לא היה זז מטר קדימה והמדינה היתה נופלת".

ולכם לא קשה?
"לא פשוט, אבל אנשים מבינים את האחריות העצומה שיש לדור הזה על הכתפיים. הסבים שלנו, שהקימו את המדינה, נלחמו ב־48', האבות שלנו יצאו לקרב ביום כיפור, ועכשיו תורנו. אני אומר את זה לחיילים בכל שיחה, והם פה כי הם רוצים להיות פה".

גדוד הסיור של סא"ל אבני אפילו לא היה צריך צו 8 כדי להתכנס ב־7 באוקטובר. מייד כששמע בבוקר על התקפת הפתע של חמאס בדרום התקשר אבני למ"פים בגדוד וביקש שיקפיצו את חייליהם. מאז ומתמיד הגזרה שלהם היתה הצפונית, והוא ידע שאם חמאס משתולל בדרום, יש סיכוי שחיזבאללה לא יפגר מאחור.

אבני: "היינו באותו סופ"ש ביישוב מעגלים, סמוך לנתיבות. קמנו בשש וחצי בבוקר כשכל הקירות רעדו. מייד הבנתי שזה משהו לא רגיל. יצאתי מהבית בידיעה שיש מצב שאתקל בדרך במחבלים. לא היה לי נשק, עשיתי איגוף ואמרתי לעצמי 'אני חייב להגיע לצפון, כי יכול להיות שלחיזבאללה יהיו רעיונות דומים. צריך כמה שיותר מהר לייצב שם קו הגנה, להחזיק אותו חזק ולהרוג את כל מי שינסה להתקרב'. מג"ד מילואים חי בסטייט אוף מיינד של מחר מלחמה, ומהרגע שנכנסתי לתפקיד, לפני שנה, עשיתי כל מה שאני יכול כדי להכין את הגדוד. בכל מפגש אמרתי ללוחמים 'תנצלו כל שנייה מהאימון, כי מחר בבוקר אנחנו נלחמים וכדאי שנגיע מוכנים'".

גדוד הסיור מורכב מיוצאי סיירת גולני. יש בו חבר'ה שרק עכשיו השתחררו ועוד מתנדבים בני 50. "אין חכם כבעל ניסיון", המג"ד אבני צוחק, "יש פה בני 50 שלא רואים בעיניים את בני ה־25 בכושרם הגופני. הכל עניין של מי האדם ומה יכולותיו, ולכן הגיל לא מטריד אותי כי הרוח תקבע אם ננצח, והחבר'ה הוותיקים מביאים איתם הרבה רוח. כשבא לוחם צעיר ורואה בני 45 שנלחמים, מה הוא יכול להגיד? יש לו ממי ללמוד. זה היופי בעולם המילואים שלא קיים במקום אחר".

כשמדברים על בני ה־50, מסתכלים על חנן אורבך מקיבוץ בית רימון שבגליל התחתון, מטפס הרים מוכשר. במילואים הארוכים הוא זה שמריץ את החבר'ה במד"סים, גורם להם לשמור על כושר גבוה.

"חתמתי התנדבות עד 2100 עם אופציה להארכה", אורבך צוחק, כשהוא על ציוד מלא, מוכן לפעילות קרבית. "לעשות מילואים ביחידה זו זכות, ולא משנה באיזה גיל. אי אפשר להכריח אדם לקחת תיק כבד על הגב וללכת לילות שלמים בסבך, אז מי שמתנדב עושה זאת מבחירה. פיזית אני הכי חזק בצוות. קל לי פה".

לעשות מעבר למה שצריך

את ותיקי גדס"ר אלכסנדרוני הציבו ביחד בצוות 1 גם כדי להשאיר אותם כסמן ימני לאחריות, לוותק, לניסיון. אפשר היה למצוא שם את חמי רוטנברג בן ה־41 מקריית טבעון, ד"ר מהפקולטה להנדסה ביו־רפואית בטכניון, שחזר לשירות אחרי שסיים את הפוסט־דוקטורט באוניברסיטת שיקגו. את אריאל מרמור בן ה־41, מנהל מתנ"ס המתגורר בחוות יאיר שבשומרון, ואת אשר קופץ בן ה־42 מהיישוב שלומית שבעוטף עזה, פיזיותרפיסט במקצועו.

שלושתם התגייסו במארס 2002 לסיירת גולני. "אנחנו מתחילים להישמע זקנים כשאנחנו מספרים שזו המלחמה השנייה שלנו במילואים", רוטנברג נאנח, כשהוא מתכוון למלחמת לבנון השנייה.

"זה הקסם של הצוות - שכולנו באים בצורה טהורה ומכירים הרבה שנים, וזה לא פשוט להיות ביחד בצורה כל כך אינטנסיבית, במשך כ־80 יום", אומר מרמור. "זו באמת משפחה שכל אחד מאיתנו יודע במה האחר טוב ואיזה אוכל הוא אוהב ומה הקשיים בבית ומכירים את האישה והילדים, בטח כשאנחנו רצים הרבה שנים ביחד. למשל, אף פעם לא התעסקו אצלנו במשמעת. מי שרצה לעזוב, יכול היה גם בגיל 24 אם לא התאים לו. כשהכוח הוא חברתי, הוא הרבה יותר משמעותי. יש פה אפס ויכוחים, ואם המפק"צ מבקש שתחזור בשעה מסוימת מחופשה, כנראה תקדים כדי שחבר ייצא בזמן. יש פה פרגון וערבות הדדית נדירים".

אבל למה להתנדב? עשיתם את שלכם.
רוטנברג: "יש לזה כמה רמות. אפשר לדבר על ציונות ושהשירות חשוב והכרחי, אבל בסוף המשפחה הזו היא הדבר שמחזיק אנשים במילואים. אנחנו כאן אחד בשביל השני, תומכים כשקשה, והמדינה הזו קמה בגלל אנשים שעשו מעבר למה שצריך. כל עוד אנחנו בנויים למשימה ויש לנו את היכולת, נהיה פה".

קופץ, שמגיע מעוטף עזה, הוא חבר בכיתת הכוננות של היישוב הקהילתי שלומית, הנמצא לא רחוק מקיבוץ כרם שלום. בבוקר 7 באוקטובר נלחם עם חבריו שיצאו לסייע למושב השכן פרי גן, שהיה תחת מתקפת מחבלי חמאס. חבריו ליישוב אביעד כהן, ראובן שישפורטיש, בכור סוויד ואוריאל ביבי נהרגו באותו יום.

"במהלך הלחימה, בכל הצצה שנתתי לעבר הכביש, עפו כדורים ליד הראש שלי", קופץ מספר, "זה היה מפחיד, אבל זה משהו שצריך להתמודד איתו. כשאתה עם האנשים שאתה מכיר ובסיטואציות שתרגלת, זה עושה את הכל ליותר קל ומכאני. אבל כעת יש ימים שאני חושב יותר על מה שעברתי. בי זה היכה ביציאה האחרונה הביתה, אם אפשר לקרוא ככה לבית המלון שאליו אנחנו מפונים. אני חזרתי למשפחה, והנשים של חבריי שנהרגו, האלמנות, נשארו לבד".

שאלתי אם לא חשב, בתור אב לשמונה, להישאר בבית. "זו מלחמה", הדגיש. "אני יודע שאותנו לא מגייסים סתם. בסבבים שהיו בדרום - 'עופרת יצוקה', 'צוק איתן' - השאירו אותנו בצד, כי אופרטיבית אנחנו שייכים לצפון, אז ברגע שקוראים אתה מבין שיש צורך. כל אחד עושה את תפקידו".

מהמארב לעבודה

לשלושת הוותיקים שישבו מולי יש משפחות שבקושי ראו מאז שפרצה המלחמה. גם חמי וגם אריאל הם אבות לארבעה, ואריאל סיפר שכשחזר הביתה בנו שאל לכמה זמן הגיע לבקר. "אנחנו קצת אורחים בבית, אבל זה הגיוני כי בסוף החיים נמשכים", הודה.

לחמי היה לא פחות קשה. לבנו עמית היה בר־מצווה, וחבריו נזכרו איך הרגיעו אותו באמצע אוקטובר שיש עוד חודש לאירוע ובטח ישתחררו עד אז. אבל גם היום עדיין מתרוצצים על מדים.

"הגעתי לאירוע כמו אורח", רוטנברג מצליח לחייך. "אשתי היא שעשתה את ההכנות, והיה לי קשה. לא בגלל ההכנות הטכניות, שמהן לא התבאסתי, אלא בעיקר מכך שהילד מתחיל להניח תפילין ולא הייתי שם כדי ללמד אותו או לעבור איתו על ההפטרה. בסוף חבר מטבעון לימד במקומי. עמית הבין את הסיטואציה ואמר 'אבא, אני גאה בך', אבל הוא היה לחוץ שאולי לא אצליח להגיע, ואכן עד לרגע האחרון גם אני לא הייתי בטוח. בסוף זה היה מרגש, כי המשפחה הופיעה בהרכב כמעט מלא, הקהילה מסביב הצטרפה. הרגשנו שכולם היו צריכים אירוע נורמלי כדי לנקות את הראש".

המשפחה היא נקודה רגישה. הריחוק מהבית ומבנות הזוג. אשתו של המפק"צ שלהם כבר ייסדה פודקאסט במהלך השירות המתמשך, 'סיירת מלכה', שמדבר על החיים בעורף, וכשירדו לאימון קצר באמצע, החליטו לעשות ערב צוות בבית של חמי והזמינו אליו את הנשים. זה הרגיש להם כמעט כמו בשירות הסדיר.

"פעם הייתי צוחק שאשתי היא מפקדת צוות", קופץ מחייך. "יש לה שמונה ילדים, היא שר הפנים, שר החוץ. לאחרונה הגעתי למסקנה שהיא יותר מ"פית, מצליחה לנהל חיים אישיים לצד עבודה. אשתי עובדת סוציאלית במועצה אזורית אשכול, אז כעת היא לפעמים עולה על טיסת בוקר בנתב"ג, נוחתת באילת, עוברת בין בתי המלון של המפונים וחוזרת מאוחר בערב לילדים".

המג"ד, סא"ל אבני, מסכים עם חברו. "אשתי לביאה אמיתית, גאה בה שחבל על הזמן. כבר 80 יום היא לבד. ברור שהיא חולמת על היום שבו נחזור לשגרת משפחה, נקום בבוקר ונשלח ביחד את הילדים לגן. החלום שלי הוא לקלח את הילדים לפני השינה, אבל שנינו מבינים את גודל השעה".

אבני, שהצטרף לגדוד כמפק"צ ב־2009, לא מפסיק לעשות מילואים. בשנה שעברה, ביחד עם קורס מג"דים ואימוני הגדוד, הוא העביר 130 ימי מילואים, והשנה המספר כמעט דומה. באוגוסט התחיל עבודה כמנהל אגף הביטחון במשרד העבודה, אבל כמעט שלא הספיק לדפוק כרטיס. אני מאמין שבעבודה מבינים וגאים בכך שיש להם מנהל אגף שנמצא בחזית ומייצג באיזה מקום את המשרד, ועדיין זה לא קל. אבל יש אתגרים גדולים למדינה, ועכשיו אם להיות בעבודה, או לפקד על גדוד מילואים בלחימה - אז כנראה התשובה ברורה".

בטח גם לחיילים שלך קשה.
"אנחנו משתדלים לעזור ולדאוג מול רשות המסים ומול הביטוח הלאומי, וכל אחד מגיע עם הבעיות שלו. שלחתי משאית שתעביר דירה ללוחם מעוט יכולת. יש חייל שנקלע למצוקה כלכלית, אז גייסנו תוך יומיים 30 אלף שקלים והכנסנו אותם לחשבון הבנק. יש לי 15 חיילים שהגיעו מכל העולם, ולחלקם לא היה מקום לישון. יצרנו קשר עם רשת מלונות, וכעת בכל פעם שחייל יוצא מחכה לו חדר בתל אביב על שפת הים".

קופץ מספר שבקופת החולים שבה הוא עובד כפיזיותרפיסט מצאו לו בינתיים מחליף. לדברי ד"ר רוטנברג, הוא מצליח לג'נגל בין צבא לעבודה, ואילו מרמור, שמנהל מתנ"ס, ניסה בהתחלה לשלב קצת עבודה, אבל הבין שקשה להתנהל מרחוק.

מרמור: "אם יש ציבור שקשה לו, אלה העצמאים. יש לנו כמה בצוות שגם כשהם חוזרים ממארב באמצע הלילה הם נכנסים למייל או מתקשרים. קשוח מאוד. הם הגיבורים האמיתיים, כי להם יותר קשה לשרוד. שכיר יודע שהמשכורת שלו מובטחת, ואילו העצמאי יודע שאם לא ידחף את העסק, לא תהיה לו עבודה".

בשבחי הפחד

אלה אנשים שחיים ביחד כבר הרבה שנים וכל אחד מהם מגיע מרקע אחר. בחברה שיצאה למלחמה משוסעת הם יודעים איך ניתן לדלג על הקשיים ולגור באותו חדר. "יש אצלנו שמאל, ימין, מתנחלים, תל־אביבים גייז, סטרייטים, וכולם חיים בהרמוניה, אפס אגו", אומר המג"ד אבני. "זו שמורת טבע, כי כשיש אויב הכל יותר פשוט. לא שואלים שאלות, לא מתעסקים בשטויות ולא בפוליטיקה, ולכל אחד כאן יש דעה משלו".

"יש יתרון למי שעושה מילואים", מוסיף מרמור, "הוא מכיר את החברה הישראלית על כל גווניה. אין סוגיה שלא עלתה כאן לדיון - מהרפורמה המשפטית ואיך לשטח את עזה והאם צריך לשים כיסוי ראש אחרי החתונה, וכמו בכל מקום, בסוף אתה מבין שאנחנו צריכים לחיות ביחד. ויכוח זה טוב, זה מראה שאין אדישות".

אז הפילוג מלאכותי?
"לצערי לא, אבל המלחמה הזכירה שהרבה פעמים עושים מהפילוג הרבה יותר ממה שהוא. אף אחד לא שש לחזור למצב שהיינו בו לפני, אבל מכאן ועד מלחמת אחים הדרך ארוכה, וגם לא נגיע לשם. מי שנמצא במילואים רואה שאפשר לחיות עם קונפליקט וזה בסדר וביום פקודה כולם יזנקו".

שבוע לפני שביקרנו ביישוב אחד מחיילי הפלוגה נפצע שם קשה מכטב"מ של חיזבאללה, אירוע שבו נהרג לוחם השריון יחזקאל עזריה בן ה־53. במהלך כל השהייה שלנו ההפגזות לא פסקו. "כל יום פה הוא יום קרב", סיפר רס"ן (מיל') הלל לויפר, מפקד פלס"ר אלכסנדרוני. "אני מכיר סיפורים כאלה מהחותן שלי שלחם במלחמת ההתשה, וכעת בכל יום אני יורה עם טנקים ועם מכלול אש. בסוף המשימה שלנו היא להגן על הגבול הצפוני ולוודא שאין חדירות והגזרה שקטה. ב־7 באוקטובר, כשחתמנו על ציוד, אמרתי לחיילים שלי 'כשהתגייסתי לפני 20 שנה לא חיכיתי ליום הזה ולא רציתי להילחם, אבל אם כבר, אז להיות בחזית ולהגן'".

אחד מתפקידיהם, כחיילים מנוסים, הוא להרים את הצעירים. למשל, כמו אחרי הפציעה של חברם לפלוגה. "הפחד הרבה יותר חזק עכשיו כשאנחנו הורים", רוטנברג מסביר. "אם אני משווה את זה למחשבות ולפחד שהיו לי במלחמת לבנון השנייה, אז ברור שכעת ההשלכות הרבה יותר משמעותיות. מצד שני, אנחנו אמני ההדחקה, אז אתה מנסה לשים את זה קצת בצד. לא יותר מדי, כי בסופו של דבר החשש משאיר אותך בחיים. גורם לך להגיב ולהיות דרוך".

מרמור נחשב בצוות למומחה לסילוק פחדים בעזרת צחוק. "מה שעוזר אלה בדיחות שחורות וציניות, ולא חסר פה", הוא מחייך. "אין אחד שזה לא עובר לו בראש, אבל פחד בדרך כלל הופך אותך לחד יותר. במלחמת לבנון השנייה הייתי ילד בן 24, בלי עבודה ולפני לימודים. הייתי יותר זרוק בעולם, היום הרבה יותר קל לי להתחבר למשימה".

המלחמה עם חיזבאללה עומדת על הפרק כל הזמן, אבל האם אחרי כמעט שלושה חודשים יהיה כוח לאנשים האלה להיכנס לקרב מול אויב קשה ואכזר?
אבני: "כל הזמן אני אומר ללוחמים שבלי המשימה שלנו וקרב ההגנה שאנחנו מנהלים, בדרום לא היו יכולים לתמרן. להיות בקרב הגנה ממושך זה הרבה יותר מאתגר מאשר התקפה, כי המאפיינים אחרים, השחיקה היא אחרת. לדעתי צריך לצאת להתקפה ולהשמיד ולהסיר את האיום מגבול הצפון למאה השנים הקרובות. מה יוחלט? קטונתי".

גם מבחינת חנן אורבך בן ה־50 התשובה ברורה. "אני מחכה לתמרון. אין ברירה אחרת כדי שאנשים יחזרו הנה לחיות בבטחה. אם לא נשנה את המציאות זה יהיה פספוס מרובה קורבנות, עד לפעם הבאה - ותהיה הפעם הבאה, כי אנחנו חיים בג'ונגל. כולנו מאוחדים בדעה שצריך להגיב הכי חזק שאפשר ולסיים את המלאכה, אחרת נחזור הביתה בתחושת החמצה".

כבר לא מייצרים אנשים כמוכם.
"גם החלוצים שבנו את המדינה היו מעטים, ובדרך כלל המעטים מובילים את הרבים, וזו זכות גדולה להיות בין הנמרים שכאן. גם אם לא יעריכו אותנו, אנחנו יודעים מה אנחנו שווים, ואני לא מצפה שימחאו לי כפיים. לא בגלל זה אני פה".