איך פתאום דווקא לחמאס יש אינטרס לשחרר חטופים?

מה שחושף את מאבק ארגון החטופים, החלק שמנוהל בידי משרדי פרסום, כפוליטי בעיקרו, הוא העובדה שנוצרו עכשיו תנאים טובים יותר לשחרורם. ככל הנראה ישראל, בהנהגת ראש הממשלה המושמץ נתניהו, הצליחה להסיר את האיום של גיליוטינת הזמן. ישראל השתלטה על ציר הזמן של המלחמה בעזה. נתניהו, עם עזרה של ההנהגה הצבאית, למעשה הצליח להוריד את הבעיה של שעת הסיום או תאריך התפוגה מעל סדר היום.

כל עוד דובר על "שעון החול האוזל", כפי שהתבטאו כמה מומחים כבר לפני חודש וחצי, היה יתרון לחמאס. הוא רק היה צריך להחזיק מעמד עם החטופים תחת שליטתו עד שהממשל האמריקני והגורמים הבינלאומיים יעצרו את ישראל, ואז המיקוח מצד ישראל היה מאוד קשה ומכתיב ויתורים בלתי נסבלים. עכשיו, כשממד הזמן לא ממש מעיק על ישראל, יש לחמאס אינטרס לייצר הפוגה - והוא יכול לעשות את זה באמצעות שחרור חטופים.

אבל ההתארגנויות שכביכול מדברות בשם שחרור החטופים לא מתעניינות בזה. למארגנים יש עניין לערער על מנהיגות המלחמה, ליצור קרע של אי־אמון בין הציבור להנהגה, ולאחרונה הם גם לא בוחלים בניסיונות שפלים במיוחד לנסות לשבור את קשר האמון והאהבה בין העם לחיילים. כל תקרית טרגית שגורמת למוות מיותר בזירת פיגוע כמו בכניסה לירושלים, כאשר קסטלמן נורה למוות, או ממש בשדה הקרב, כאשר נורו שלושה חטופים שברחו מחוטפיהם, מנוצלת לצורך סופת תקשורת־מחאתית־פוליטית. האירוע האחרון הוא ההתנפלות על תת־אלוף ברק חירם. ברור שחירם הוא אחד המפקדים הבכירים שנועדו לגדולות בהמשך הקריירה, אבל אנשי שמאל חסרי שיקול דעת צצים מכל פיר של המאבק הפוליטי. ואם סתמת פיר אחרון, תמיד יש סצנריו של סרט אימים, כשמפלצתון פוליטי מושיט את ראשו המשונן מתוך האסלה.

יחימוביץ ורוזיליו לא הצליחו ולא יצליחו לגרום להדחת חירם. אבל הן מרססות אותו. השמאל ומערכת המשפט והתקשורת כבר רואים אותו באור מסוים, שמזכיר מפקדים קרביים מצטיינים מהעבר כמו אפי איתם ועופר וינטר.

ההשתלטות על ממד הזמן בעזה יכולה לעזור גם להגברת הלחץ על חיזבאללה בצפון. המערכה בעזה לא תסתיים ככל הנראה בהפסקת אש, אלא זאת תהיה דעיכת אש. חמאס יימוג, יחוסל בהדרגה, וצה"ל ימשיך לשלוט בכוחות מצומצמים. לא יהיה הסכם, כדי שלא ייווצר שוב המצב שבו חמאס משתלט על כספי "השיקום" ומתכנן את הטבח הבא. החשיפה של ה"וול סטריט ג'ורנל" כי נתניהו, לכאורה בעצת ביידן, הביא לביטול מתקפה מקדימה על חיזבאללה ב־11 באוקטובר היא הוכחה נוספת לשיקול הדעת העודף, הנכון, של ראש הממשלה בהובלת המלחמה. אילו ישראל היתה פותחת בלבנון, סביר מאוד שצה"ל היה תקוע שם עכשיו עם הישגים מוגבלים אך ללא הכרעה; וברצועת עזה, פעולה אווירית מוגבלת ונטולת כל אפקט של לחץ לשחרור החטופים ולהשמדת חמאס.

בפעם האלף: אין פרטנר

הבעיה של חסידי קונספציית שתי המדינות היא שגם הרשות הפלשתינית, שהם כל כך דואגים לשימורה, לא רוצה ולא יכולה להעניק שלטון יעיל לתושבי עזה

המאבק האידיאולוגי על "היום שאחרי" נפתח. דווקא גוף שמאל מובהק במימון קרן ברל כצנלסון (כסף זר), מכון מיתווים, מפשט את התמונה: הגדרת המשימה המיידית היא להציל את הרשות הפלשתינית. השמאל רואה את המסר של הימין שיוצר שוויון בין הרש"פ לחמאס. גוף אחד פלשתינו־נאצי והשני אסלאמו־נאצי. ולפי הסקרים שהשמאל רואה, הראייה הזאת, שמיוחסת לימין הרדיקלי, מקובלת יותר ויותר על הציבור הרחב. הבעיה של השמאל היא שגם הרשות הפלשתינית, שהם כל כך דואגים לשימורה ולחיזוקה, לא רוצה ולא יכולה להעניק שלטון יעיל לתושבי עזה.

השמאל ימשיך לסמן את ההתנחלויות כיעד להתקפה ולהוקעה. זה די מדהים על רקע התמונה החברתית שנשקפת מהיחידות הקרביות ברצועת עזה. המלחמה בחברה דמוקרטית עשויה להפוך לסוג של מהפכה חברתית. אין ספק שהציבור חש בנוכחות הבולטת של עילית חברתית חלוצית חדשה; מדובר בשיעור העצום של הנופלים מקרב הציונות הדתית ומיישובי הפריפריה ההתנחלותית ביו"ש וערי השדה הרחוקות מגוש דן.

את המסר שלהם מעביר פרשן חדשות 12 עמית סגל בסרטון שבמבט ראשון נראה מאוד מוזר. אלא אם כן אתה מתייחס לסרטון הוויראלי של סגל כאל מאמר פובליציסטי מצולם. לגיטימי לגמרי. עמית סגל מנסח למעשה את הנרטיב המשכנע של הימין, שמדינת ישראל כולה היא עוטף יהודה ושומרון, והמסקנות הן שרק נוכחות חברתית והתיישבותית צבאית מוגברת בשטחי יו"ש יאפשרו ביטחון מינימלי לעורף, למדינה. בספרייה הלאומית לא כולם אהבו בלשון המעטה את השימוש שעשה סגל באולמות הקריאה הנהדרים, האליפטיים, של מצודת התרבות הישראלית בכל מובניה כתפאורה להעברת מסרים פוליטיים אידיאולוגיים. למסר יש ביקוש מדהים - יותר משני מיליון צפיות. נדמה לי שרק להיטים כמו "הוטל קליפורניה" של "הנשרים" מקבלים מספר גדול יותר של צפיות. אגב, עמית סגל שכח לציין, שאהוד ברק בראיון שלו בצ'טהאם האוס בזמן מהומות הרפורמה, אמר על אבו מאזן שהוא בסך הכל אדם טוב. אבל הוא לא חף מטעויות. ברגותי מתחמם על הקווים.

מה שהנתונים על העמדות האלה מראים זה שיש הסכמה רחבה סביב תפיסות שנחשבו בעבר לימניות. לא רלוונטי כרגע לעשות הסדרים שמשמעותם מסירת שטחים. הפלשתינים בתמיכה שלהם בטבח 7 באוקטובר באמת לא נתפסים כפרטנר. כמה פעמים נחזור למסקנה הזאת. אבל דווקא משום ההסכמה הרחבה, נראה שאין לכך משמעות בתחום של ההצבעה המפלגתית או בחירת המנהיגות. הגורמים המבדלים עשויים להיות אחרים לגמרי. למשל, משילות איכותית. מה זה? זה חליפה, עניבה, זה עורך דין, תפיסות שהוסכם עליהן בניירות של מכוני חשיבה. אלו מפלגות המחוברות לממסדים של מדינת העומק והאידיאולוגיה השלטת בה. בשלב מאוחר יותר תחזור גם המדינה הפלשתינית כפתרון שאין בלתו.

קונספציית העומק

נאום של משה דיין מ־73' חושף עד כמה הצמרת הצבאית־ביטחונית היתה לכודה בעולם אינטלקטואלי של תיאוריות מעולם האקדמיה. אז – וגם היום

אחת המסות החשובות ביותר שפורסמו לרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים פורסמה ב"עדכן אסטרטגי", כתב העת של INSS, המכון למחקרי ביטחון לאומי. פרופ' זכי שלום לא חופר שם בעוד פרוטוקול עם ידיעת זהב או סקופ מפעים של אשרף מרואן, אלא מנתח הרצאה שנשא שר הביטחון משה דיין בפני הסגל הבכיר של מערכת הביטחון ביום 17 ביולי 1973. מתברר שפחות משלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה דיין הפך לפרשן, אולי לסוציולוג, והוא אבחן אצל המצרים "תמונת מצב של אפתיה וחוסר אונים (ה)שוללת מהם את הרצון להשקיע מאמץ בשינוי המצב, אם על ידי מלחמה או בדרך אחרת".

"פירוש הדבר שאוזלת היד הזאת... מביאה להתבצרות מאחורי נוסחאות נוקשות, משום שאין שם ולא קיים מאמץ זה לעשות מלחמה, להתארגן ולעשות את הדבר... אין מאמץ אינטלקטואלי למצוא מוצא להזיז דברים, לשבור בראש את הקיר (לפחות) מבחינה מחשבתית אם לא בעשייה".

פרופ' האלוף יהושפט הרכבי טען, מצידו, כי העולם הערבי הוא "עולם נוגה של גלמודיות". החברה הערבית אינה מסוגלת למאמץ קולקטיבי. אל מול חולשת הגלמוד הערבי הציב דיין את תפארת הלוחם הישראלי, בעיקר בדמות הטייסים: חיל האוויר והשריון מתבססים, לפי דיין, "על קבוצות מצומצמות ונבחרות של אנשים". בקבוצות אלה קיימת תופעה של התנדבות גבוהה מבעבר. חלק ניכר מהטייסים, לדברי דיין, באים מיישובים חקלאיים, מקיבוצים וממושבים, שחלקם באוכלוסייה אינו עולה על שבעה אחוזים.

הדברים האלה מעניקים הקשר חדש שמתאים גם להיום למחדל המבצעי והמודיעיני. זכי שלום טוען שמעבר ל"קונספציה" המודיעינית שהובילה להפתעת 73', התפיסות שביטאו דיין והרכבי הן שורשי המחדל והקונספציה. כלומר, משהו עמוק יותר, עם הבלחות גזעניות. בתחילת שנות ה־70 עבר העולם הערבי מהפך של רדיקליזציה, נוסף על נאצריזם המוקדם יותר ומהפכת הבעת' בסוריה ובעיראק. עלו חאפז אל־אסד ומועמר קדאפי בסוריה ובלוב. אש"ף עולה לגדולה בזירה הבינלאומית. שלא לדבר על התהליכים שסאדאת מעביר את הצבא המצרי לקראת המלחמה. כל זה בעצם לא היה יותר מעשן בעיניו של דיין. זאת ההרצאה שבה סייג את עצמו ואמר לקהל בכירי הביטחון, שאם בכל זאת תפרוץ מלחמה הוא יקבע הרצאה נוספת ויסביר למה זה קרה.

הדבר החשוב הוא לראות עד כמה הצמרת הצבאית־ביטחונית לכודה בעולם אינטלקטואלי של תיאוריות מעולם האקדמיה. היום נוספה גם מלכודת המשפטיזציה ותפיסת זכויות היתר של אותה עילית אווירית. אהרן יריב אמר על הראיס סאדאת שהוא "איש חיוור, איש חלש, והבדיחות עליו מרובות". מאיפה הוא לקח את זה? משמעון שמיר וחבריו, בתוספת ניתוח גרפולוגי...

סטופר נוסף לימינך

נתניהו דוחה בתוקף את הפתרונות המדיניים הישנים ל"יום שאחרי". אז למה החברים מהימין האידיאולוגי ממהרים כל כך לתבוע ממנו להתפטר?

וכאן אפשר לשאול את הפובליציסטים מהימין האידיאולוגי, חסידי איילת שקד בעיקר, למה הם ממהרים כל כך לתבוע מנתניהו להתפטר. או לכל הפחות להודיע שבסוף המלחמה הוא יתפטר. יש עכשיו איזשהו בליץ מתואם של כמה מהכותבים הידועים בגיזרה או במגזר. הם אף פעם לא שוכחים שהמסקנה מכל דבר היא שביבי צריך ללכת הביתה.

הנקודה המעניינת היא שאם נתניהו לא היה מתפקד ולא היה מקבל את ההחלטות הנכונות ולא היה מבצע את המוטל עליו בתחום המדיני, הפוליטי והמצביאותי, הוא כבר היה נאלץ או מאולץ לבצע הליכה לקיסריה. משה דיין, שהיה קיסר הביטחון בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, איבד בתוך יומיים מפרוץ המלחמה את סמכותו, וההתייחסות לאמירות שלו היתה כאל "עצות מיניסטריאליות". כך העיד, למשל, האלוף שלמה גזית. ויש עדויות דומות ואולי חמורות יותר של שמעון פרס, וכמובן של יריבי דיין חיים בר־לב ויעקב חזן. ראש לשכתה של גולדה מאיר מירון מדזיני, בראיון לאחרונה, קבע בצורה נחרצת שדיין לא איבד בשום שלב את עשתונותיו, גם בהתייחס לברירת דימונה הידועה. אבל העובדה היא שדיין לא היה החלטי בימים ובשעות שלפני פרוץ המלחמה. הוא לא היה אפילו הגורם הדומיננטי בהחלטה לצאת למתקפת הצליחה ולא בהחלטות שנגעו להפסקת האש בסוף המלחמה.

הופעות דיין בפני הציבור ובתקשורת הזרה הותירו רושם רע ומערער. הוא לא היה גורם משפיע במערכת המדינית שליוותה את המלחמה ושהשפיעה על החלטות האמריקנים בנושא הרכבת האווירית. נתניהו, במלחמה קשה ומורכבת ביותר, קיבל החלטות נכונות שנראות היום טבעיות, אבל לא כל אחד היה הולך בדרכו, אפילו בהכרזה המיידית שישראל במלחמה. ההחלטה על גיוס המילואים. להתמקד בחיסול חמאס ובלחימה בזירה אחת, עזה. הוא משמש כבר שלושה חודשים שוברת הקרח המדינית־דיפלומטית של ישראל. הוא הביא את ישראל להתאוששות ולתחיית כוחה הצבאי; יש לו אמירות שמרגיזות לפעמים כמה אנשים, אבל רוב גדול בציבור מקבל ממנו את המענה ברגעי משבר. לא נשמעה ממנו מילה אחת שמערערת את המורל ואת האמונה במטרה. כל זאת, כאשר ישראל של שנת 2023 נטולת מנהיגי רוח שהתייצבו בעבר במלחמות והיו מורי דרך לציבור. חיים גורי, חיים חפר, אהרן מגד, משה שמיר ונעמי שמר לא גרים כאן יותר. אלה שמתייצבים הם הזמרים והאמנים לגוניהם. הם מגיעים לכל מקום, כולל בשדה הקרב ובהלוויות, כדי לחבר את הציבור לרגשותיו.

אני מסתכל במטה המנהיגים, ואני לא בטוח שיש שם מישהו ששיקול הדעת שלו מסוגל לשזור את מטרות העל של תבוסת חמאס והחזרת החטופים. של קביעת הפרמטרים של "היום שאחרי" ודחיית הפתרונות המדיניים הישנים. אבל לזכותו של משה דיין שהוא בכל זאת התעסק באויב האמיתי, ולא באויבים הפוליטיים הפנימיים. יצחק רבין, יורשו של דיין כמר ביטחון, עסק כל העת ביריביו, הליכוד והמתנחלים, שהיו במקרה הטוב "אויבי השלום" או "מכשול לשלום", ובמקרה הגרוע "רוצחי השלום". כן, "הליכוד - סייען של חמאס", אמר רבין.