התוכנית האמריקנית החדשה-ישנה היא פרס לטרור

מכל המקומות שבעולם, האמריקנים מחפשים עתה את העתיד של עזה דווקא בעברו המדמם של אוסלו. מאחורי הקלעים - צריך לצבוט בחוזקה את העור כדי להאמין - ממשל ביידן מעלה מן האוב את ההרפתקה המסוכנת שזכתה לשם האבסורדי "המעבר הבטוח", זה שאפילו יצחק רבין, גם אם באיחור, נבעת ממנו (רבין נרצח לפני שהמעבר הופעל).

הוותיקים שבינינו הספיקו לשכוח, הצעירים לא זכו להכיר: המעבר הופעל לפני 24 שנה כנתיב תחבורה יבשתי פלשתיני, מעין־אוטונומי, לאנשים ולסחורות. הוא קישר בין יו"ש לרצועת עזה וחתך את ישראל בתחומה הריבוני. ישראל התחייבה לכונן אותו, תחילה בהסכמי אוסלו א' וב' ואחר כך בהסכם וואי, בקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה.

במקור דובר על יצירת שני מעברים - אחד צפוני, לאזור השומרון, והשני דרומי, לאזור הר חברון. במעברים הללו היו אמורים לנוע גם מסורבי כניסה לישראל. הדיונים על "המעבר הבטוח" לפלשתינים נמתחו על פני שש שנים, בעיקר כי ישראל חששה שהוא יתגלה בעבורה כ"מעבר לא בטוח". רק בספטמבר 1999 נחתם הפרוטוקול בעניין זה, ובסוף אוקטובר המעבר נחנך. הוא פעל שנה. ישראל סגרה אותו כשברחובותיה החלו להתפוצץ מחבלים מתאבדים, ושלדי אוטובוסים מפויחים ובתי קפה זרועי גופות הפכו לשגרה. בישראל חששו שהמעבר ירחיב עוד את גזרת הטרור והמוות של האינתיפאדה השנייה.

כשהמעבר פעל, הפלשתינים נסעו בכבישים בתחומי ישראל לאורך 47 ק"מ - בין מחסום ארז שבפאתי הרצועה, זה שמנהרת המטרו הרחבה של חמאס שנחשפה בשבוע שעבר הגיעה כמעט עד אליו, לבין מעבר תרקומיא, שארבעה ימים אחרי הפעלת "המעבר הבטוח" ספג פיגוע ירי לעבר אוטובוס ישראלי שחמישה מנוסעיו נפצעו.

תנועת הפלשתינים התנהלה בשטח הריבוני הישראלי, לאורך כביש 4 עד צומת אשקלון, ומשם על כביש 35 עד תרקומיא. בארבעת החודשים הראשונים להפעלתו היה השימוש במעבר מצומצם למדי, ונסעו בו 115 אלף איש, 6,500 מוניות, 1,700 אוטובוסים ו־2,100 כלי רכב פרטיים. בחודשים הבאים, עד שפרצה האינתיפאדה השנייה, השימוש במעבר גדל אך במעט. העזתים נסעו ליו"ש ובחזרה בתחומי אשקלון וקריית גת, ובתחומי המועצות האזוריות חוף אשקלון, לכיש, שפיר ויואב.

מנוף שלילי

הסיכון הביטחוני היה ברור כבר אז. אחרי ארבעה חודשים הגיעה זליגת הפלשתינים מהציר ל־765 איש ול־52 כלי רכב. ועדה מקצועית שהגישה דוח חלופות לדרג המדיני, ציינה את הסכנות: "מעבר מפגעים ואמצעי לחימה בלתי מורשים מהרצועה לגדה", "פיגוע בזמן המעבר במטרות ישראליות ובמתקנים סמוכים לתוואי המעבר", ואף "זליגת גורמים עוינים לשטח ישראל".

עכשיו, אחרי 24 שנה, אלפי אירועי טרור וטבח פלשתינאצי המוני ביהודי העוטף, כשהידע, היכולות ופוטנציאל הטרור של חמאס ועזה משודרגים עשרות מונים, בשעה ש"הגדה" צוהלת ושמחה אל מול הדם היהודי שנשפך כמים - הציפייה הטבעית היא שעל הטרור ותומכיו יושתו עונשים כבדים ומכות, ולא בוננזות ופרסים.

החזרה אל "המעבר הבטוח", גם אם מכבסת המילים האמריקנית תמצא לו שם אחר, היא היפוכו של העונש. מתן מעבר לעזתים ולערביי יו"ש בשטח ריבוני ישראלי הוא פרס לטרור, ואיתות לפלשתינים משני צידי המעבר: "תמשיכו, זו השיטה".

הנגזרת התודעתית של קשר יבשתי פלשתיני חוצה ישראל היא חמורה אף יותר: ישראל מחפשת בנרות בימים אלה את נקודת השבירה של חמאס; את הנקודה הארכימדית שבה הוא יחוש שהפסיד במערכה. "המעבר" או "הקשר" שהאמריקנים מבקשים לכונן ביום שאחרי הוא מנוף שפועל בדיוק בכיוון ההפוך.

כינון "מעבר בטוח" לפלשתינים בשטח ריבוני ישראלי, גם אם מכבסת המילים האמריקנית תמצא לו שם אחר, הוא פרס לטרור, ואיתות לפלשתינים משני צידי המעבר: "תמשיכו, זו השיטה"

במקום ליטול מחמאס טריטוריה ואדמה (למשל, בצפון הרצועה), שעבורו היא אדמת הקדש אסלאמי שאסור לוותר עליה; במקום ליטול מערי הרשע והטרור עזה, שכם, ג'נין, טול כרם וחברון שטחי "דאר אל־אסלאם", שקודשו והוקדשו על פי אמונתם לדורי דורות; במקום להביא את הפלשתינים לתודעת הפסד ממשי, כמו במלחמות העצמאות וששת הימים, שבהן הם שילמו על תוקפנותם במטבע הכי יקר וקדוש להם - אדמה - האמריקנים רוקמים מהלך הפוך, ומתעקשים לדבר "מערבית" עם מי שמבין רק "עזתית" ו"אסלאמית". מנקודת המבט הפלשתינית, המעבר בין עזה ליו"ש הוא תפיסת חזקה לכל דבר, ואף בעלות על קרקע בלב פלשתין.

יונים של טרור

לחשש הזה יש גם סימוכין משפטיים. כבר בגלגול הראשון של "המעבר" הדרג המדיני הוזהר מפני האפשרות ששימוש פלשתיני בו בתחום הריבונות הישראלית ייצור "זכות בקרקע לטובתם". מדובר, כך הוסבר, "בזכות שנוצרת בקרקע כתוצאה משימוש רצוף בה; זכות שיש לה עצמאות מחוץ למסגרת ההסכמים, זכות שאינה ניתנת לביטול אלא באמצעות הצד הנהנה - הפלשתינים". בחוות הדעת המשפטית ההיא הובאו דוגמאות מרחבי העולם לזכויות מעבר שנוצרו בדרך של הסכם, ויצרו זכויות בקרקע.

את המעבר הזה בין עזה ליו"ש צריך אפוא להרוג כשהוא עדיין קטן. ראשי המועצות שבתחומן אמור לקום נתיב התנועה או "הקשר" הזה, נדהמו כששמעו על תחיית "המעבר". מנקודת המבט של איתמר רביבו, ראש מועצת חוף אשקלון, "עידן המעברים הסתיים, ועכשיו באים בחשבון רק מחסומים. לאורך שנים הנחילו לנו קונספציה של שיתופי פעולה, אך ב־7 באוקטובר הבנו שאין הבדל בין חמאס לבין הפלשתינים מיו"ש. הרעיון הזוי, ואנו לא נאפשר לו להתרחש. אנו אלה שחיים כאן, ולא האמריקנים. לא נעמוד מנגד מול מי שינסה ליישם זאת. מעזה ומיו"ש הרי לא מופרחות יוני שלום, אלא יונים של טרור".

גם תמיר עידאן, ראש מועצת שדות נגב, מבהיר: "אנו אלה שספגנו 1,400 אבידות, האמריקנים לא חיים כאן. אני מתנגד לזה בכל תוקף. אין מצב שדברים כאלה יקרו עכשיו, זה אפילו לא ראוי לדיון. הילדים שלנו יותר חשובים. כל הסיפור על שיתוף פעולה, על מעברים ועל אזורי תעשייה משותפים בתחום מדינת ישראל הוא נחלת העבר".

באופן מוזר, מה שמסייע לממשל ביידן להציף את סוגיית הקשר היבשתי בין יו"ש לעזה, הוא העובדה שהרעיון שולב גם בעסקת המאה של הנשיא הרפובליקני טראמפ, שהיה כה ידידותי לישראל, בדמות השקעה של כ־4 מיליארד דולר בבניית כבישים ומסילות שיתמכו בזרימת סחורות ואנשים בין עזה

ליו"ש.גם אז הרעיון היה מסוכן, והיום הוא מסוכן אף יותר - מעשית ותודעתית. ההיגיון העקום שהנחה את מחלקת המדינה האמריקנית בסוגיית העסקת הפועלים מיו"ש בישראל - טוב שהקבינט דחה זאת - מנחה אותה גם בסוגיית "הקשר בין עזה לגדה".

מדינה פלשתינית שהיא סכנה קיומית עבורנו לא צריכה להתקיים, לא ביו"ש ולא בעזה, והקשר היבשתי המדובר ביניהן הוא בבחינת "כי יוסיף על חטאתו פשע".