מובילי המחאה ומעודדי הסרבנות, את המחקר הזה לא תאהבו לקרוא

יש אשראי

גם אחרי חודשיים של לחימה קשה ברצועת עזה, המוטיבציה לא יורדת וחיילי המילואים חדורים תחושת הישג מבצעי מצטבר

מהיחס של המילואימניקים למערכה המתבצעת עכשיו, ניתן להבין את הציפיות לעתיד. מחקר שערך ד"ר רונן איציק, אל"מ (מיל'), מטעם תנועת הביטחוניסטים, מעלה שגם אחרי חודשיים של לחימה קשה ברצועת עזה המוטיבציה לא יורדת, וחיילי המילואים חדורים תחושת הישג מבצעי מצטבר, מבינים את המטרה ומאמינים ביכולת צה"ל לחסל את חמאס. אם בעבר, תוך כדי המלחמות ובייחוד בסיומן, היתה תחושה של כמיהה להסכם שלום או לפחות לתהליך מדיני, שיבוא אחרי המלחמה כמו שיר שאחרי מלחמה ויסכם את המאמץ או את הניצחון באיזשהו הסדר, הפעם זה לא קיים. היום שאחרי פירושו חיים בלי איום מעזה. חיים בלי חמאס. כדאי גם פעם להקשיב; להקשיב לחלק החיוני בעם שגייס, התגייס וגויס.

ייתכן שמתבצעים בימים אלה עוד מחקרים של גופים אקדמיים לגבי חקר תודעת הישראליות, ובייחוד מגויסי המילואים. אבל זה בספק. המחקר שביצע איציק תוך כדי תנועה, בתום החודש השני למלחמה, יישאר כתיעוד בזמן אמיתי. "ממצאי המחקר מצביעים על כך שניתן להישען על מערך המילואים לעוד זמן רב במלחמה הזו, ובעיקר מהסיבה של בהירות מטרות והזדהות עימן, לרבות היכולת להשיגן", מסכם המחקר, "ממצאים אלה משמעותיים מאוד בנקודת זמן שבה המלחמה מתארכת הרבה מעבר למלחמות העבר - אנשי המילואים מקבלים זאת בהבנה ובנכונות להיות חלק במאמץ ההכרעה. לתחושתם, מאמץ זה נושא פרי והוא בר־השגה בסבירות גבוהה".

בשיחה עם רונן איציק עולה, שלכאורה לא נשאר דבר במערך המילואים מהשפעות השנה הפוליטית שקדמה למלחמה. בין ינואר לאוקטובר היה מאבק פוליטי, שבמסגרתו מתנגדי הרפורמה המשפטית הרחיקו לכת, מתוך מטרה "ליצור תודעה של התערערות (במערך צה"ל). בפועל זה לא קרה, אבל זה טלטל את הארגון (צה"ל)", אמר לי איציק, שחקר גם את אירועי המחאה בזמן התרחשותם בסוף מארס השנה. מה שנשאר מכל יוזמות הסרבנות, לפי מחקרו, זה שהמילואימניק מושפע מעמדתו הפוליטית ביחסו להיבטים שונים של המלחמה, אבל זה לא מגיע לכדי פגיעה בנכונות להתגייסות, ברצון להיכנס לטנק ולנוע, ובאחדות היחידתית אל מול המטרה.

אם בעבר, תוך כדי המלחמות ובייחוד בסיומן, היתה כמיהה להסכם שלום או לתהליך מדיני, שיבוא כמו שיר שאחרי מלחמה ויסכם את המאמץ או הניצחון באיזשהו הסדר, הפעם זה לא קיים. היום שאחרי פירושו חיים בלי איום מעזה. חיים בלי חמאס. כדאי גם פעם להקשיב; להקשיב לחלק החיוני בעם שגייס, התגייס וגויס

נראה שהמטרה של חיסול חמאס לא נתפסת כמטרה פוליטית, שמזוהה עם מנהיגות פוליטית ספציפית. "השפעת השיח הפוליטי לפני המלחמה ובמהלכה... השוני המובהק הוא בין המרכז לפריפריה. בעוד התושבים החיים במרכז הארץ ובסמוך מצביעים על שביעות רצון נמוכה, וכן תלות בהיבטים פוליטיים, דווקא תושבי הספר והעימות המשרתים במילואים מצויים ברמות גבוהות יותר של הזדהות, מוטיבציה ואמון ביכולת ההכרעה", קובע המחקר בסיומו. זה מבוסס על סקר בקרב 720 משרתי מילואים.

ד"ר איציק מרגיש שהגחלים של המחאה עוד לוחשות. הוא "מעריך שהדבר פגע קשה מאוד בהרתעה של צה"ל; ונוסף על כך, זה היה אירוע אנטי־דמוקרטי שהוביל להפיכה רכה. אנשים השתמשו במעמדם הצבאי כדי למנוע מהכנסת להעביר חוקים". מובילי המאבק המפורר איבדו בעקבות 7 באוקטובר את הסטטוס המוסרי להמשך המאבק כפי שהיה קודם, אבל הם מנסים לבנות בסיס מוסרי חדש להמשך הניגוח הפוליטי באמצעות משפחות החטופים.

נפלנו על הדור

צעירים בעולם המערבי שונאים את ישראל ומזדהים עם חמאס, וזה קורה במקביל למגמות מדאיגות בחקר ההיסטורי של השואה ובשימוש הפוליטי בלקחיה

יש נושאי עומק שברור שהפרספקטיבה כלפיהם תשתנה בעקבות המלחמה, אבל ייקח שנים עד שנדע מה ההשפעה. הכוונה לשואה ולמקומה בתודעה הישראלית והעולמית, וכיוצא בזה - גם האנטישמיות. פרופ' דברה ליפשטאדט, חוקרת השואה שמונתה על ידי הנשיא ביידן לניהול המאבק באנטישמיות כבר לפני כשנה וחצי, אמרה השבוע בעברית כי יהודי אמריקה ממשיכים לחיות את חייהם אחרי 7 באוקטובר כמו שהתנהלו חייהם לפני 7 באוקטובר. היא רצתה למעשה להמעיט בעוצמת האנטישמיות, שהשתחררה כמו ענן רדיואקטיבי בעקבות הטבח של חמאס והמלחמה שפרצה. זה קצת מוזר לשמוע את זה דווקא מליפשטאדט. אולי זה מלמד על הנכונות להגן בכל מחיר על הממשל הדמוקרטי ועל הממסד האקדמי, שליפשטאדט שייכת אליו. כאילו זה מפחית מהאחריות של הנשיא ביידן להתפתחויות האלה.

פרופ' ג'ודי באומל־שוורץ, העומדת בראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר־אילן, הגיבה בחריפות נגד העמדה של ליפשטאדט. "אני בטוחה שגם יהודי גרמניה המשיכו בחייהם אחרי 31 בינואר 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, במידה רבה בדומה לדרך חייהם לפני ינואר 33'", אמרה השבוע ל"ישראל היום".

התפיסה של האנשים הפשוטים בחברה הישראלית היא שמתקפת חמאס ב־7 באוקטובר מכניסה את ישראל לרצף השואתי. אלו תחושות שמשאירות אנשים בפחד עמום, שרק מי שעוסק בפעילות ביטחונית או כלכלית תורמת משתחרר ממנו. לעומת התחושה שאנחנו נקלענו ללופ הישן של מכות הנוחתות באבחות פתאומיות לאורך עשרות רבות של שנים, יש אותה אליטה פוסט־ציונית, שאחד ממוקדי המחקר שלה הוא השואה. פה השמאל יהיה חזק גם אחרי שאחרון המצביעים של השמאל ינטוש אותו.

כמו שחזה אליעזר ליבנה לפני יותר מ־70 שנה, גם לאחר שאחרון הקומוניסטים הרשמיים ייעלם, הקומוניזם עוד ימשיך להרעיל את נשמות ילדינו. האינטלקטואלים של השמאל כבר עוסקים במשימה העיקרית שלהם: לשבש את הדיון הציבורי. בולט בכך פרופ' עומר ברטוב, שיש לו שם של חוקר איכותי של השואה. בשבילו ובשביל חוקרים אחרים כמו בלטמן ואלון קונפינו המלחמה בעזה היא הזדמנות לתמרן את מושגי הג'נוסייד והטיהור האתני נגד היהודים. בכך הם מכניסים את השואה למסגרת הרלטיביסטית הידועה והישנה.

"אחד הדברים שעשינו ביום עיון לציון ליל הבדולח, הוא שקיימנו דיון אם מותר להשתמש בדימויים שואתיים", אומרת פרופ' באומל־שוורץ. "המושג של דאעש פחות מוכר או בכלל לא, אבל ליחסי ציבור אפשר להשתמש בביטוי נאצים. האם זה שואה? שואה יש רק אחת".

אבל היא אומרת שכל זה כבר פאסה. "זה היה בשלב הראשון. השאלה היום היא, האם זה טיהור אתני? האם אנחנו מבצעים ג'נוסייד? יש שלב ראשון - מייד אחרי הטבח, האסוציאציה היא מיידית. עבור הדור שלנו התיאורים הם שואתיים. תיאורי הזוועה היו מוכרים גם לאדם בן 150 שנה, אם היה מגיע פתאום. שרפו, ערפו, אנסו. זה לא חדש. מאז הפלישה הקרקעית איבדנו את האמפתיה של העולם כלפינו, אנחנו התוקפנים. זו עדיין מלחמה בקונטקסט ישראלי־פלשתיני, הזרקור הוא עלינו. הסקרים האחרונים מראים שבקרב צעירים אמריקנים, יותר מ־50 אחוזים מאמינים שישראל צריכה להיעלם ובמקומה צריכה לקום חמאסטן. אני לא חושבת שהיה אי־פעם דור מטומטם יותר מהיום".

בישראל, בכל אופן, הדור הזה לא כל כך מטומטם, למרות הטיקטוק ושטיפת המוח. המצב של התודעה הישראלית הקולקטיבית בעקבות 7 באוקטובר מוגדר כ"מעבר לסף הוודאות המוסרית". זה קורה במקרים נדירים. המענה לאירוע כזה נמצא במתחם הלא־נודע, והאמריקנים שהתנסו בדבר דומה מול היפנים החליטו שלהטיל פצצת אטום זה מענה הולם.

במענה למכתב של אזרח מהשורה, כתב לו הנשיא הארי טרומן מכתב אישי (11 באוגוסט 1945): "אין אף אחד שמוטרד יותר ממני בגלל השימוש בפצצות אטום, אבל הייתי מאוד מוטרד מההתקפה חסרת ההצדקה של היפנים על פרל הרבור, וכן בעקבות הרצח של שבויי המלחמה שלנו. השפה היחידה שהם כנראה מבינים היא זו שהשתמשנו בה באמצעות ההפצצה. כשיש לך עסק עם חיית טרף, אתה חייב לטפל בה כמו שמטפלים בחיית טרף" (אני מודה לד"ר יואל פישמן, שפרסם את המכתב במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה). לדעת פישמן, הנשיא ביידן, בניגוד זועק לטרומן, מעניק לגיטימציה למעשה ותמיכה מוסרית לחמאס, מה שמחזק את כוח עמידתו של הארגון הג'נוסיידי.

בנושא הזה אנחנו נמצאים הרבה מתחת לסף התגובה האפשרית לפשע שבוצע נגד אזרחי ישראל. זה גם מה שמאפשר למילואימניקים להמשיך בגיוס במוטיבציה גבוהה ולציבור בכללו לספוג בכל יום את רשימת האבידות, להסתכל בעיני משפחות החטופים ולהמשיך הלאה בנשיכת שפתיים. זה מאפשר לאנשי שמאל שורשיים לראות את הסבל הנוראי של העזתים, ובכל זאת לתמוך בפעולה של צה"ל ואף לשנות את השקפת עולמם, כפי שגילתה כתבת ה"ניו יורק טיימס" שירה פרנקל. "קבוצות פעילים במחנה השלום מדווחות שחברים רבים נטשו את המאבק למען השלום. רבים במחנה השלום שהיו בעבר פעילים, אמרו שאינם מסוגלים לתמוך עוד בתנועה", ציינה בכתבה שפרסמה השבוע ב"טיימס". היא מצטטת חבר ניר עוז בן 73 בשם לארי בטלר, המתגורר היום במלון באילת. הוא "הציב סימן שאלה על אמונותיו בעבר. 'אני מניח שאני נמצא איפשהו באמצע, אבל אני באופן מוחלט לא בשמאל'". צעירה בשם מאיה מזרחי, שחברתה נרצחה בפסטיבל נובה, מספרת כי "האירוניה היא שהיא היתה פעילת השלום הגדולה ביותר שהכרתי. היא הכניסה אותי לפעילות בתנועה".

פרפורי החלוקה

התמיכה הציבורית בפתרון שתי המדינות בירידה, וברקע מתרחשים תהליכים מפתיעים של גיבוש והתלכדות, שמעניקים הרבה סיבות לאופטימיות

סקר של אוניברסיטת תל אביב מלמד ששיעור הישראלים שתומכים בפתרון החלוקה לשתי מדינות ירד אל מתחת לשליש. ד"ר אפרים לאור גם הוא אל"מ בדימוס, וכמו רונן איציק גם הוא היה מפקד חטיבת שריון. יש לו קרובי משפחה בקיבוץ בארי, שחלקם נחטפו, אחת מהן נרצחה באכזריות נוראית, והילדים מבין החטופים שבו הביתה. אבל הדוד, כמו אחרים, היה פעיל שלום וייתכן שנשאר כזה. לאור הוא מומחה לאפר"ן, מושג שהוא המציא: אירוע פתאומי רב־נפגעים. היה ממונה בעבר על ההתכוננות לרעידות אדמה.

לאור ניסה כבר לפני כמה שנים להכין יישובים ל"רעידת אדמה" כמו זו שהתרחשה ב־7 באוקטובר. ההכרח לא הופנם, אבל כבר עכשיו השינויים הטקטוניים בגישת החברה הישראלית מתחילים להתרחש. הגישה שלו היא שציבור האזרחים חייב להיות שותף במאמץ ההגנתי, ושהגישה שמגלגלת את האחריות לממשלה ולצה"ל מבוססת על אמונה שגויה. לאור חושב כך לא מהיום. הרצאות שלו מלפני ארבע שנים ויותר מוקלטות ומתועדות, ובהן הוא צופה בבירור מצב שיישובים אזרחיים ייאלצו להגן על עצמם בכוחותיהם, כי צה"ל לא יוכל לספק את המענה הזה. בקיבוץ בארי אמרו לו כשהציע להכשיר אותם לאירוע כזה, כי "אין צורך, סומכים במאה אחוז על צה"ל. יש בקיבוץ הרבה לוחמים. התכוננות אזרחית כמו שהציע, יש בה הבעה של ספק כלפי צה"ל".

מי שכן היה קשוב והתעניין היה ראש מועצת שער הנגב שנהרג ב־7 באוקטובר, אופיר ליבשטיין. "חזור לראש השנה", אומר לי אפרים לאור בבית קפה בכפר תבור, כשמסביב כל הכחול והירוק הזה מלמעלה ומלמטה. "היו הפגנות אלימות מאוד סביב הגדר. אילו הרמת משקפת - בלי פילטרים כאלה ואחרים - זה מה שהיית רואה: גוף שמתאמן למלחמה; בדומה לתרגיל שקיימו המצרים לפני 50 שנה. דברים כאלה מתרחשים מול העיניים בלבנון, ברמת הגולן ובעמק הירדן - וגם על ידי כוחות פלשתיניים ביהודה ושומרון".

היום שאחרי בחלקים רבים של החברה הישראלית צופן הרבה תהליכים חיוביים. ידיד מקיבוץ בעמק הירדן, שקולט עכשיו כ־200 "מפונים", מספר על כור היתוך חדש שמתרחש, ולא בהתאם לוועדת ההנדוס החברתי מבית מדרשם של בן־גוריון או מאיר יערי. מתרוממת בקיבוצים מערכת חינוך שתפנית עם ילדים משלומי ומקריית שמונה, וכמובן קיבוצים אחרים. חדרי האוכל בקיבוצים מתעוררים לחיים כדי לספק את צורכי התושבים החדשים. אנשים שמכינים הרצאה אקדמית לפנות ערב עושים זאת אחרי שעבדו בבוקר בענף חקלאי, שלא עסקו בו מאז נעוריהם. הרוח הישנה של א"ד גורדון וטרומפלדור חודרת לאנשים שאולי אפילו לא מכירים את השמות האלה. יוסק'ה שוב דופק ניגונים עם מעדר ביד אחת ורובה על שכם. ויהיו גם זוגות במפגשי הנוער ביישובים ובמלונות, חיבורים מכל שדרות החברה הישראלית, והתינוקות ייוולדו ביום שאחרי.