"יגידו מה שיגידו בכנסת או בתקשורת, אני מבטיחה לך שלא נחזור לשדרות עד שלא ימוטטו את חמאס. שלא יהיו עוד סבבים, לא זליגות, לא מבצעים. אנחנו לא נגדל בשדרות עוד דור של פוסט־טראומטים. די".
צהריים בשדרות, מעטים מסתובבים ברחובות, עוד פחות בסניף השופרסל המקומי. אלונה רבינוביץ', חברת מועצת שדרות ואמא, באה לקנות לביתה ולילדיה. "אני עושה לי מצב רוח טוב בכל פעם שאני יוצאת מהבית", ועל הדרך מבהירה היטב - מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
"להחזיר את השדרותים עכשיו לשדרות? סמוטריץ' מדבר שטויות, והוא ישלם על זה עוד שנתיים בבחירות. החזרה של אנשי שדרות לביתם תהיה רלוונטית כשאנחנו נדע איך להחזיר את שגרת החינוך של ילדינו. כל עוד אין שגרת חינוך, אין חזרה לשגרה. ולמי שלא הבין, אגיד את זה הכי ברור: אחרי 7 באוקטובר נגמר עניין ההכלה".
הטון של רבינוביץ' אינו מקרי. 70 ומשהו ימים חלפו מאז השבת ההיא, אך השבוע נראה כאילו למדינת ישראל, או לפחות לכמה ממנהיגיה, התחיל לגרד חזק בארנק. לפתע הופיעו קולות הרומזים או מהרהרים בגלוי ש"נגמר הבית מלון", והמפונים צריכים לחשב את קיצם לאחור ולהתחיל לשקול את החזרה הביתה.
שבועיים אחרי אותה שבת ביקרתי בשדרות. כלבים דווקא היו ברחוב, אבל לא הרבה מעבר לכך. קישוטי הסוכות התנופפו ברוח, סימן לזמן שנעצר. בעיר היה ריח של פגרי חיות וזבל לא מפונה, ומכוניות עם זגוגיות מחוררות מירי עמדו באמצע הרחוב. פרט לחיילים, או לאנשי הסרבלים הזוהרים, רק מתי מעט הסתובבו בעיר, נעים כניצבים בהפקה ישראלית של סדרה על סוף הזמנים.
חודשיים אחרי, מדינת ישראל כבר הגיחה מן ההלם הראשוני. במרכז הארץ חזרו סימני השגרה: פקקים ובילויים. נכון, פרצופי הממהרים לרכבת או לאוטובוס שקועים בעדכונים האינסופיים מעזה ומהצפון, ובכל מקום תלויות תמונות החטופים, אך מסלול החיים חזר ל"סוג של" שגרת יום ושגרת לילה שמופרות באזעקות "נודניק" חמאסי שכזה. אזעקות המתזכרות - חביבי, אל תשכח, אלו עדיין ימי מלחמה. אך לא לעולם חוסן. השבוע האזעקה תפסה אותי בלב תל אביב. יצאנו מהרכב וחיפשנו מרחב מוגן רק כדי להביט בהשתאות ביושבי נודלס בר, שלא רצו לקום ולעזוב את המנה שלהם להתקרר, מלגלגים בגלוי על הנמלטים אל המרחב המוגן מפני המטחים. שגרה.
מחבלי חמאס בשדרות
אך בשדרות עולם אחר כמנהגו נוהג. אף פעם בישראל לא פונתה עיר שלמה ממרבית תושביה למשך זמן ארוך כל כך. "כרגע תושבי שדרות מפונים ל־110 מלונות ברחבי הארץ, מטבריה ועד אילת. 30 אלף תושבים פונו על ידינו", מסביר לי ירון ששון, דובר העירייה. "כדי להתמודד עם המצב ההזוי הזה חילקנו את העיר למחוזות, ובכל מחוז הקמנו מיני־עירייה עם שירותי רווחה ויותר מ־70 מסגרות חינוכיות. עכשיו יש שדרות אילת, שדרות ים המלח, שדרות ירושלים, ועבור ריכוזי שדרותים קטנים בכל מיני מקומות כמו ירוחם או כפר המכביה הקמנו את מחוז הפזורה", הוא צוחק.
המארחים מכוונים אותי לחניה של אחד מסגני ראש העיר. "אל תדאג", הם מרגיעים, "הם חיים בדרכים, לא יבואו היום". חיילת קטנה במעיל גדול מעשנת בשמש הבוקר ליד החמ"ל העירוני. בכניסה האחורית למבנה העירייה מונח ארון תצוגה ובתוכו אוסף טילי קסאמים שונים. על כל אחד מהם פתק המסווג את ההיסטוריה הציונית בקצה הארץ לפי קוטר ותקופה. "בתחנת המשטרה היה אוסף הרבה יותר גדול, אבל הוא נהרס", אומרת המעשנת בפנים חתומות. בצד ארון הקסאמים, היד הנעלמה הדביקה מדבקה: "אני אוהב את שדרות". איך אומרים ביידיש? באמוג'ית זה נשמע יותר טוב.
מפת העיר מחוררת
בתוך מבנה העירייה רוחשת כוורת עירונית מסוג חדש. אנשי העירייה וחיילים במדים נעים יחדיו במסדרונות הניאון הנצחי. שולחנות אוכל מזינים את אנשי החירום, בעוד אלו מטפלים ביחד בחייהם של תושבי העיר שכאן ואלו שנפוצו לכל עבר. הכל מאורגן בבלאגן תכליתי, שמעיד על הזמנים המוזרים. מזרנים מושענים על קירות המשרדים, כלי נשק ואפודים נערמים מאחורי מסכי המחשבים, מזון לילות שימורים פזור בכל חלל פנוי, ועל הקירות תמונות משפחתיות מבליחות מתחת למפות מסווגות.
באחד החדרים אני שמח לפגוש את חברי יניב גריידי. בימי שגרה מוכר גריידי לאלפי מוזיקאים כמנהל בית היוצר של ארגון אקו"ם בנמל תל אביב וכבעל חברה להדפסת תקליטים. אבל בימי שגרת מדי ב', סגן־אלוף גריידי מתפקד כקמב"ץ היקל"ר. עוד נשוב לראשי התיבות המפתיעים האלו.
המפה המרכזית בחדר מתעדת את הפגיעות בעיר. "אה, זה לא כזה נורא", אני מסתכל ואומר, "הם פגעו רק בכמה מבנים". ששון וגריידי משועשעים. "זו המפה של לפני", הם אומרים ומכוונים אותי למפת הפגיעות הנוכחית. באותו הרגע נהיה לי חור שחור בעיניים. אין שכונה או רחוב שלא כוסו בעיגולים שחורים. כמו פריחה מתפשטת. בחלק מהרחובות אף יותר מאחד. לך תספר לגורל שהוא אינו אמור להכות פעמיים באותו המקום, בוודאי לא אחרי שאחד התושבים הזריזים בדיוק סיים לשפץ את ביתו מהפגיעה הקודמת.
"הרבה מהטילים נופלים בשטחים פתוחים או על הכבישים, אבל זו פעם ראשונה שאנחנו סופרים יותר מ־250 מבנים, רובם בתים ומבני ציבור, שבכולם - פגיעה ישירה. אנחנו לא מכירים מספרים כאלה! התושבים רגילים ש־95% מהרקטות מיורטות בזמן מבצע, ובגלל זה היתה ועדיין יש סכנה גדולה להישאר בעיר", אומר ששון.
"העיר די מחוררת", מסכים גריידי, "בחלק מהשכונות הוותיקות זה בית כן, בית לא".
וכמה תושבים נמצאים בעיר עכשיו?
"בהתחלה נשארו כ־2,500 איש", עונה ששון. "הרבה מהם מבוגרים, בני הגיל השלישי, רבים מהם עולים מבריה"מ לשעבר. מבחינתם זה הבית שלהם, יש להם ממ"ד בבית, זה מה שהם מכירים. מה הם יעשו עכשיו בבית מלון? עם הזמן החזרנו את כל מי שחיוני לתפקוד העיר, חלק מעובדי המפעלים באזור התעשייה שבו לעבוד, אז לפעמים הם ישנים כאן כמה לילות ובסופ"שים נוסעים לים המלח. נכון לעכשיו אנחנו יודעים לומר שכ־5,000 תושבים נמצאים כאן".
איך יודעים מי נמצא ומי לא?
"מחלקת הגבייה יכולה לקרוא מרחוק את מדי המים. כשאנחנו רואים שיש שימוש במים מעבר למחשב השקיה בגינה, זה עוזר לנו לדעת שיש שם אנשים, אבל קודם היינו צריכים לוודא בכלל שכולם שם תושבים..."
מה זאת אומרת, אז מי הם יהיו?
"מי אמר לך שאין שם חוליה שהתחבאה ורק מחכה לשעה הנכונה?" מתנדב לענות גריידי. "שלחנו סיורים ובדקנו בית־בית, גם כדי שהתושבים שנשארו ירגישו תחושת ביטחון ויידעו שאנחנו רואים אותם ויודעים שהם כאן".
ששון: "כבר באותה שבת דוידי (ראש העיר, ד"פ) אמר לעובדי העירייה: 'חבר'ה, זה לא סבב. צריך להיערך, הפעם זה ייקח חודשים'. בעבר היינו מתורגלים בפינויי הפוגה של 6,000 איש בכל סבב, בעיקר אוכלוסיות מיוחדות שלא קל להן במצבים כאלה, אבל הפעם היינו צריכים לפנות את כל העיר".
"למרות שהעיר מתורגלת ביציאה להפוגות", מפרט גריידי, "מה שנדרש הפעם מהאחראים זה לתרגם זאת למסות גדולות בהרבה, הרבה־הרבה יותר גדולות, והם עשו את זה בצורה מצוינת יחד עם מובילי הקהילות המקומיות. ממה שראיתי, צורת העבודה האזרחית של שדרות היא קצת כמו קיבוץ. המון קהילות טובות וחזקות שמתלכדות ליחידה עירונית. זה נותן חוסן פנימי".
"יש כמה מתושבי שדרות שלא ישמחו לדעת שקראת להם קיבוץ, גם כמחמאה", מחייך ששון.
לא נגמר העניין הזה של "בקיבוץ, בכפר, בקרת" אחרי 7 באוקטובר?
"זה באמת לא צריך להיות", עונה ששון. "אבל לא מזמן ראיתי כאן גרפיטי 'דין שדרות כדין ניר עם', וזה לא נכתב במקרה. הם קיבלו חצי שנה לשהייה בתל אביב בלי ויכוחים ובלי כלום. לקיבוצים נתנו תווי קנייה בסך 1,000 שקלים לאדם, אבל לכל משפחה בשדרות תלושי קנייה בסך 500 שקלים. למה זה צריך להיות ככה? מה לעשות, יש פה 36 אלף תושבים, ואני מבין שזה מספר שקשה להתמודד איתו, אבל צריך לזכור שזה גם מוציא את הישראלי שבישראלי. הם כן, ואני לא?"
בקוקית זה נשמע טוב יותר
בשכונה המערבית של שדרות נפרסת שדרה ארוכה של בתים חדשים. לוקח לי זמן להבין למה זה משונה לי בעין. כל כך נדיר לראות מגדלים של ארבע קומות. חלק מהבתים נראים במצב של רגע לפני מסירת המפתחות. פסל של פסנתרן עם כנפיים מנגן בפסנתר כנף במעגל התנועה. מאי־שם מגיחה גברת שהולכת עם כלב גדול באמצע הכביש לאורך מטרים רבים. כשהיא מגיעה אל הכיכר, אני ניגש לשאול למה נשארה בעיר. "סליחה, לא מדבר עברית", היא אומרת, וממשיכה את טיול הצהריים בכביש.
כשאני מגיע כמעט לקצה השדרה שאין בה איש, אני רואה סימנים אשר מעידים שהבתים הראשונים כבר אוכלסו לפני היום ההוא. בקומה השנייה מרפסות הזכוכית מרוססות מצרור קליעים שנורה בתנועה. סימני הירי מתפרסים לאורך הזגוגיות הכחולות כגרפיטי מהגיהינום. אין דבר מודע יותר לשלמותו מזגוגית שבורה שמחזיקה את עצמה בעוצמה מלהתנפץ כליל. בקומה השלישית פתוח מעמד ייבוש כביסה ריק, מאחוריו קופסת מַצְלֶה שלא נפתח עדיין, ואילו בקומה העליונה נתלה שלט - דירה להשכיר. אני מרגיש שסיפור ילדים למבוגרים הולך ונכתב כאן.
"בהפסקת האש הרבה מהתושבים חזרו בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר. קיפלו סוכות, ניקו מקררים, חלק מהם היה במצב נוראי, מרוב עובש היה צריך להחליף לפעמים מקררים. העונות השתנו, באו לקחת בגדי חורף, בשבועיים-שלושה האחרונים אנחנו רואים יותר את החזרה של אנשי העיר", אומרת סא"ל טל כהן, סגנית מפקד יקל"ר בשדרות.
מודה, לא הכרתי את ראשי התיבות האלו.
"היקל"ר היא יחידת קישור לרשות העירונית. התפקיד שלה זה לתרגם את צה"ל ואת מדיניות פיקוד העורף לרשות עצמה ולאזרחים, ומצד שני לתווך את הרשות לצבא. אם הרשות צריכה סיוע במשהו, אנחנו הגוף שמדבר את החלק האזרחי, וגם את הצבאי. בכל מצב חירום שקיים יש נציג של יחידת הקישור".
כלומר, אתם המגשרים הרשמיים בין העולמות האזרחי והצבאי?
"כן, גם במצבים שאינם מלחמות, לא עלינו - רעידת אדמה, למשל. אז כל מה שהצבא מתכלל אל מול האזרחות, היקל"ר נמצאים שם כדי לדאוג שזה יקרה. התפקיד הזה נולד בפיקוד העורף בגלל ייחודיות המצב של העיר שדרות ורשויות אחרות. כך אנחנו יודעים להתחבר לכל אוכלוסייה בעיר ולתווך לה את מה שקורה. אם נגלה שיש מקבץ דיור שרוב תושביו הם דוברי אמהרית, נעביר חומרים מתאימים לשפה הזו".
יש לכם הוראות פינוי באמהרית?
"מאז עופרת יצוקה תרגמו את ההוראות לכל שפה שמדוברת בישראל. אמהרית, טיגריט, רוסית, תאית, פורטוגזית, אריתראית, ואפילו לשפה של בני המנשה - קוקית".
אני נוסע עם כהן לחפש את איש הציפורים של שדרות. ולאדי נשאר בשדרות ומטפל עבור שכניו המפונים בתוכים ובשאר חיות המחמד שבתי המלונות לא מכניסים. אנו מתפתלים ברחובות הוותיקים של שדרות, חלק מהבתים מכוסים ביריעות פלסטיק לבנות. "אלו בתים שנפגעו, ולאחר שהיו פה אנשי מס רכוש פרסו עליהם יריעות פלסטיק, כדי שהגשם לא ייכנס", אומרת כהן. בחלק מהבתים כבר מתבצעות עבודות שיפוץ. כשאנו מגיעים לביתו של ולאדי, כהן המיומנת מבחינה שהוא לא נמצא. "אני לא רואה פה שום חתול. כשוולאדי בבית כל האזור מלא חתולי רחוב". בהיעדר זבל מבתים ומחנויות, למדו החתולים בתחתית את הדרך לביתו של ולאדי שמאכיל אותם, ומאז הם מלווים את איש הציפורים בכל העיר.
המשוואה החדשה
"7 באוקטובר זה אירוע אחר", אומר לי ששון כשאנחנו חוזרים לבית העירייה. "כשטנדרים חוצים את הכביש לשדרות, כשיותר מ־30 תושבים שלנו נרצחו, הטראומה הזו כל כך קשה. תוסיף לזה את הפינוי המלא של כל תושבי העיר מביתם בפעם הראשונה, וההבטחה של מנהיגי המדינה, כולל סמוטריץ', שאמרו שלא יחזירו את התושבים כל עוד יש איום מעזה".
אבל נכון לעכשיו אין מחבלים בשטח, ואם מישהו יודע להתמודד עם קסאמים בלי מלח, זה תושבי שדרות. מאיפה ההתנגדות לחזור?
"חמאס יכול לשלוף שפנים מהמנהרה בכל רגע", עונה גריידי. "חמאס לא סיים את הקריירה שלו. כל כך הרבה דברים היו מובנים לנו מאליהם בעבר, שיש גדר ולא עוברים אותה. והנה, בצד השני היה מישהו שאמר: היי, הנה גדר ואפשר לעבור איתה, ועבר".
"מה בעצם הרף?" ממשיך אותו ששון. "אזעקה פעם בשבוע זה בסדר לקבל? מה זה הזלזול הזה? התושבים לא רוצים ולא מסוגלים לשמוע יותר צבע אדום, זה הגיע להם עד לכאן. למה יצאנו למלחמה? על מה כל התושבים שלנו מצטופפים בבתי מלון כבר 70 יום, חמש נפשות בחדר מלון אחד? אז לעבור את כל זה כדי שהם יחזרו לצבע אדום, ושוב הלחץ על הילדים? לא. כל עוד אין הגדרה של הפסקת אש והסרת ההנחיות, אתה לא שולח את הילדים שלך לבית ספר. בתל אביב יש דקה וחצי של אזעקה, אתה יכול לפנות את כל הילדים למרחב מוגן. כאן האזעקה היא עד 15 שניות, לרוב זה 8. תחשב כמה רחוק אתה יכול לרוץ ולהסתתר בשמונה שניות, עכשיו תכפיל את זה כפול 30 ילדים בכיתה".
"לכאורה בסוף אנחנו מתרגלים לכל", אומר גריידי. "כרגע אנחנו כמו הצפרדע הזאת בתוך המים החמים, כל הזמן מעלים את הטמפרטורה במעלה אחת ונעים לנו, אבל מה שקרה לתושבי שדרות זה שהוציאו את כל המים ושמו להם נפאלם על הבוקר, וזה סיפור אחר לגמרי שמצריך תשובות אחרות לגמרי. אני חשבתי שכשיגיעו רקטות לאשקלון ולאשדוד המדינה תתפוצץ".ששון מהנהן.
"הסיפור של המלחמה הזו שחמאס כרך את הרקטות בחדירות מחבלים, וזו טרגדיה אדירה, כי מעכשיו צריך להביא בחשבון שלתושבי הנגב המערבי יש משוואה חדשה: אם יש רקטות וצבע אדום - זה אומר שיש גם חדירה ומחבלים בבית".
בדיוק כשאני שואל אם יש מצב שבמשוואה החדשה הזו מישהו יחזור אי־פעם לעיר, דוידי נכנס. נפגשנו בעבר כשהוא היה בדרכו אל הכנסת והממשלה, אבל בסוף חזר לתיקוני המדרכות ולמגע היומיומי עם הפסיפס האנושי שממנו מורכבת העיר. את החודשיים וחצי האחרונים הוא מעביר בין בתי המלון שבהם פזורים תושבי עירו המפוצלת.
"תושבי שדרות, כולל אני ומשפחתי, מתגעגעים מאוד לעיר שלנו", הוא אומר, "אבל נוכל לחזור רק כשנדע שבטוח לחיות בשדרות ושילדינו לא יצטרכו לחשוש, לא ממחבלים ולא מרקטות. שנים התרענו מהתחזקות חמאס ומהרצון שלהם לפגוע בנו, ולא הקשיבו לנו - עכשיו אף אחד לא יכול להישאר אדיש למה שכולנו חווינו בשמחת תורה. תושבי שדרות לא מוכנים לחזור למציאות של 6 באוקטובר. המציאות באזור חייבת להשתנות, וזו המשימה של הממשלה, הקבינט והצבא, לצד העבודה החשובה לא פחות של מינהלת תקומה על שיקומה של העיר ביום שאחרי יחד איתנו".
כשהסופרמרקט הוא סימן חיים
אני שב אל השופרסל בשדרות. כאן אפילו תור לקופאית הוא סוג של נס. רבינוביץ' מופתעת לגלות שם את אחד מיוצאי בריה"מ לשעבר, מחזיק מגש עם סטייק טרי. השניים מחליפים כמה מילים ברוסית. "הנכדים שלי באילת, אשתי בים המלח, ואני חזרתי לכאן", הוא מתרגם את עצמו לכבודי.
אז למה בעצם חזרת?
"אתה יודע מה זה לחיות בבית מלון חודשיים? תאכל אתה את האוכל שלהם. נורא, כמו מחנה פליטים! כמה אפשר לקום בבוקר, לראות את הים ולהגיד, וואלה! אז וואלה וואלה, חבל על הזמן לכולם. משעמם שם למות. בן אדם לא יכול לחיות במלון כאילו זה בית. אחרי חודשיים הקסאמים כבר לא מפחידים אותי".
אז אתה מוכן לחיות במצב כמו שהיה קודם?
"ממש לא, אבל אתה יודע מה הכי גרוע - זה שאני לא חושב שיש סיכוי שמשהו ישתנה. אין, אין אמונה ביהודים..."
"תכתוב סבג בלי א', בכל זאת מרוקאית, לא תוניסאית", צוחקת קרן סבג־שדאדי, מנהלת הסניף. "בסוף כל יום אני נוסעת לבעלי ולילדים בים המלח", היא מבהירה את מורכבות מצבם של שדרותים רבים, "אבל ביומיום אני כאן בשדרות, פותחת את הסניף עבור כל מי שנשאר. היינו פה למעשה מהיום השלישי אחרי. לא היה חשמל, היינו צריכים לפתוח את התריס הכבד עם הידיים, אבל התעקשנו שיהיה לנו כאן סופר, כי סופר פתוח זה אומר סימן חיים".
זה מפתיע כמה המדפים מלאים. מי מגיע לכאן?
"הרבה גברים שחזרו לעבוד כאן במפעלים, הרבה מבוגרים שבגילם זה לא פשוט לעזוב את הבית, הרבה יוצאי בריה"מ, או זוגות בלי ילדים שלא רצו להתפנות".
אם אין ילדים, בשביל מי כל קרטוני הקרמבואים בכניסה?
"החיילים מחסלים את זה", היא צוחקת.
וסטודנטים גם מגיעים?
"ממש לא. או שהם מגויסים או שהם אצל ההורים. לא מזמן הגיע לכאן סטודנט מהבניין הצמוד. סיפר לי שהוא יצא להפוגה, אז הוא בא לשדרות להירגע, לקחת כמה בגדים ולחזור לצבא. אתה מבין? הפוגה בשדרות".
ואת רוצה לחזור הביתה?
"ב־רור! מתים לחזור! אבל אנחנו כבר 20 שנה בסיוט הזה. גידלתי ילדים לתוך המציאות הזאת, אבל זה לא לגיטימי יותר. בחלומות הכי פרועים שלנו לא חלמנו שיקרה מה שקרה, לכן אני חושבת שהתושבים צריכים להתעקש כקבוצה אחת על הביטחון שלנו מכאן והלאה. אם אני חוזרת לשדרות אני לא צריכה לחיות בחרדות. אתה חושב שיזכרו אותנו אם נחזור לשגרה?"
ביציאה לחניה כהן מציגה לי את אחד השוטרים שהציל שתי ילדות שהוריהן נרצחו. "מבחינתי הן הצילו אותי", הוא אומר לי כשאני לוחץ את ידו. "האוזן שלי כנראה רגישה לבכי התינוקות, ורצתי מהר החוצה. אם לא הייתי רץ להציל אותן, הייתי נרצח עם חבריי בתחנת המשטרה".
מתי התחלת להבין שזה אירוע אחר לחלוטין?
השוטר מסתכל עלי רגע ארוך. "תקשיב, אחי, אנחנו כבר חודשיים אחרי, ואני עדיין לא מבין. מתפקד, פועל, עושה והכל, אבל מבין? ממש לא".