אלתרמן מתהפך בקברו: זה שיר המלחמה המצליח בכל הזמנים, כנראה

את השיר "ליל חניה" כתב נתן אלתרמן בהשראת שירותו הצבאי הקצר במלחמת העצמאות. למרות גילו (38) והפטור מגיוס, ביקש להצטרף למאמץ המלחמתי כלוחם. הוא הוכשר כרגם, הצטרף לחטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, ואחרי שהשתתף בקרב קשה אחד במבצע "יואב" לשחרור הנגב - שוחרר בעל כורחו מהשירות. שדה חשש שהמשורר האהוב ייהרג בקרב, ואלתרמן חזר לתל אביב עירו. ב־1973 הלחין את השיר יאיר רוזנבלום לפסטיבל הזמר. "ליל חניה" הגיע למקום השלישי, והילדה עירית שצפתה בתחרות בעניין לא הצליחה לגבש דעה על השיר, לא הבינה את משמעות הביטויים "הֲוָי צוֹעֵן" ו"נִימָה מֵחֵלֶב", ובעיקר מה הוא אומר, בעצם.

גם לאוזן שאינה בקיאה באלתרמן ברור שזהו שיר על מלחמה, כולל תיאור של כינוס לוחמים בטרם קרב: "כְּמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל, בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ". והסיום הדרמטי "אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל". בין לבין יש מלאכות חופזות ואד מן הדוודים וכישופה של רעות רוח. זהו שיר מלחמה מסתורי מאוד. אלתרמן, שהיה משורר גדול באמת, נשאר משורר גם כשנחתו עליו פגזי מרגמות של הצבא המצרי. הוא אפילו התפנה להרהר באופן שבו ראוי לכתוב שירים על מלחמות: "בּוֹ מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן, אֲשֶׁר לֹא פֶּרֶק שִׁירָה צְרוּפָה בָּן יַעֲסֹק, חָלִילָה לוֹ". מלחמה היא לא עסק לשירה צרופה, מבהיר אלתרמן. למחנה הלוחם מתאים "הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ, שֶׁלֹּא דְבַר־עֵרֶךְ וְלֹא שְׂכִיַּת־חֶמְדָּה הוּא", כלומר פזמון ש"אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה".

הפזמונאים, בדרגות שונות של איכות, אכן סיפקו לאורך השנים שירי מלחמה שלא ניחנו בכל דקויותיה של השירה האלתרמנית, אבל תמיד היתה משוחה על שירי המלחמה הישראליים נימה של ממלכתיות, איפוק, וזהירות שלא לגעת ברגשות היותר פראיים שעל הספקטרום. לא כתבנו שירי התגרות. ב"נאצר מחכה לרבין" של חיים חפר מתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, שיא ההתרסה הוא "שיחכה ולא יזוז כי נבוא מאה אחוז", והוא מסתיים בתעודת הכשרות הישראלית: "עוד תראו יבוא היום, יתחנן הוא לשלום".

לא כתבנו שירי זעם ולא שירי נקמה. על אֵבֶל כתבנו ושרנו הרבה. ייחלנו לשלום, ביקשנו תחתונים וגופיות (במקור רצינו גם נייר טואלט, אבל אניני הטעם הזדעזעו והנייר הפוגעני הושמט), וחלמנו על יונה עם עלה של זית ופרחים בקנה, וכאבנו את שנינו מאותו הכפר, ואהבנו את המלח שלי, ואת גולני שלי, ואת אחד החיילים. צברנו פלייליסט מרשים לימי זיכרון ונראה שאיש לא חש בחסרונם של שירים לוחמניים, חמושים מכף רגל ועד ראש ועם רצח בעיניים.

אלתרמן כתב "כִּי הַלֵּב שׁוּם דָּבָר לֹא עוֹזֵר לוֹ. אִם חָסֵר לוֹ דְּבַר מָה - זֶה חָסֵר לוֹ". "חרבו דרבו" חסר לנו, והנה הגיע

שירים כאלה, שמזהים את האויב ומביעים שאיפה לכסח לו את הצורה, לא משתלבים טוב בסלונים המכובדים. לא רצינו לכתוב אותם. במקום זה לעגנו מכס השיפוט ל"תקוף תעשה ביגועים", ששחרר חמאס בשנת 2012 וזכה לפופולריות במהלך מבצע צוק איתן ב־2014. השיר נשמע מגוחך, העברית משונה ועילגת, המבטא - נו, ביגועים. כל אלה עזרו לטשטש את העובדה שהשיר ביטא באופן אותנטי את רגשותיו של חמאס, את תוכניותיו "לחתור למגע עם הציונים, לשרוף מחנות וחיילים", ואת מטרותיו: "זעזע את ביטחונה של ישראל, תדליק בליבה כמו כּוּרים. מוטט אותה עד ליסודות, תדביר את קן התיקנים, גרש את כל הציונים". צחקנו על הפרימיטיביות ועל התוקפנות הגלויה, בזמן ש־4500 רקטות שוגרו לעבר ישראל, 68 חיילים וחמישה אזרחים נהרגו. אבל השיר - קורעעע.

קשה לדעת למה לא נכתבו כאן שירי מלחמה מלחמתיים. אחרי הכל, זה לא שחסרות לנו מלחמות, או אויבים. בטקסטים היהודיים אין מחסור ברוח לחימה או בתודעת אויב, וחלקם גם הולחנו אבל לא נכנסו למיינסטרים. אולי גם ל"זכרני נא" אין מקום בסלונים התרבותיים, וגם לא "מחה תמחה את זכר עמלק". הפזמון החילוני כבש את יצרו. ואז הגיע "חרבו דרבו", עם עמלק והכל, והוכיח שיש מקום גם לחרון, לעברה ולזעם בשירי המלחמה הישראליים. השיר יצא לפני חודש, ומאז יש לו 9 מיליון צפיות ביוטיוב, ומן הסתם עוד כמה מיליוני האזנות בספוטיפיי.

עירית הבוגרת לא הכירה את המבצעים והיוצרים המכונים "נס" ו"סטילה", ואף הניחה בטעות שנס הוא הבן וסטילה - הבת. אבל בניגוד ל"ליל חניה", לא היה לה ספק על מה השיר ואילו רגשות הוא מבטא, מכיוון שהשיר נפתח במילים: "חבורת עכברים פאקרים יוצאים מהמחילה, עושים אבו עלי יטמבלים וואלה מילה לא תהיה מחילה, על מי 'תה חושב ש'תה בא לפה צועק פלשתין בחינם? טפי, יא בני עמלק". וזוהי רק ההתחלה.

השיר קורא לכל יחידות צה"ל לצאת ל"חרבו דרבו על הראש שלכם", מצווה עליהם "חת, שתיים, שוט!" מונה את האנשים שכדאי ורצוי לסגור איתם חשבון - מסינוואר, הנייה ונסראללה ועד הסלבס תומכות הפלשתינים בלה חדיד, דואה ליפה ומיה קאליפה. כולם כלולים ברשימת "כל מי שתכנן, כל מי שתמך, כל מי שביצע, כל מי שרצח".

אין רשתות הסוואה ליריות ומטאפוריות ב"חרבו דרבו". הכל חשוף - זעם ונקמה, שריון וחיל אוויר. אלתרמן תיאר ב"ליל חניה" גם את השיר שידע שלא הוא האיש המתאים לכתוב אותו, חלילה לו: "יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא צִוְחַת צְבָעָיו הַחֲרִיפִים". ו"חרבו דרבו" אכן צווח בחריפות, "בְּקוֹל גָּדוֹל, בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל".

"חרבו דרבו" הוא ככל הנראה שיר המלחמה הישראלי המצליח בכל הזמנים. האם אלתרמן היה מברך על קיומו או שמא מזדעזע מהבוטות? אין לדעת. הוא ללא ספק ניבא אותו והכיר ברובד הנפשי שזקוק לו. כמו שכתב בשיר אחר: "כִּי הַלֵּב שׁוּם דָּבָר לֹא עוֹזֵר לוֹ. אִם חָסֵר לוֹ דְּבַר מָה - זֶה חָסֵר לוֹ". "חרבו דרבו" חסר לנו, והנה הוא הגיע.