כשנשיא הסנאט הצ'כי ניסה להסביר למה חמאס תקף את ישראל

יום ביזארי אחד קרה הדבר וקבוצת אנשים קטנה התאספה בפראג, בירת צ'כיה, מקום הולדתו של הגולם מפראג האגדי, להפגין נגד ישראל. הגולם, ויוצרו המהר"ל, עזבו את העיר לפני מאות בשנים, ואת מקומם תפסו מפגינים אלה. אך לא לעולם חוסן. לפי העיתונות המקומית, למול המפגינים הופיעה בשאגה שרת ההגנה הצ'כית, יאנה צ'רנוכובה, גופה עטוף בדגל ישראל, כדי להראות לעולם כולו שלא הרי צ'כיה כהרי שאר מדינות אירופה.

הצ'כים, טיפוסים תמהוניים, אוהבים יהודים אף שלא נותר ולו גולם אחד במדינתם. דברו עם צ'כים על פלשתינים, והם יתחילו לגרד את ראשם מרוב שעמום בתוך 20 שניות לכל היותר. אותם מעניין יהודים. העולם הנאור שמסביבם לא מפסיק להרעיף נשיקות לחות לעבר כל פלשתיני הדוהר לעברו, אבל הצ'כים ממש לא בעניין.

הדבר הזה, להיות כן איתכם, גורם לי נדודי שינה רבים. איך זה שהם לא שונאים אותי? למה הם לא יכולים, למען השם, להיות נורמליים כמו שאר האירופאים? מה דפוק אצלם בראש?

בערב שלאחר מכן, כשהכפור בפראג בשיאו, אנשי סודה של יאנה לוחשים באוזניי שכבודה טסה בשבוע הבעל"ט לארץ הקודש. האם, הם שואלים אותי, אהיה מעוניין להצטרף אליה בטיסתה לישראל במטוס מלכותי של ממשלת התמהוניים הצ'כית?

הישראלים, כך נראה, מרוצים מאוד מהצ'כים אוהבי היהודים, ולאות תודה הם מזמינים את יאנה המתעטפת לארץ הקודש, היכן שהשמש זורחת במלוא עוצמתה, ושרי הביטחון והחוץ הישראלים לבטח יפנקו אותה במנעמי ארה"ק האותנטיים - שקשוקה אדומה למהדרין וקפה שחור משחור.
מי אני שאגיד לא למזג אוויר חם ונעים ולקפה טורקי עם שרה מדוגללת?

אני מתבקש לשלוח צילום של הדרכון שלי, ובהרף עין שולח להם תמונות של כל הדרכונים שלי. שיהיה. צדיקים מדקדקים במצוות.

אך השטן, כדרכו בקודש, נעמד בדרכי ולאחר ימים מועטים בלבד אנשי הסוד מתקשרים אלי ובשורה מרה בפיהם: ממשלת ישראל ביטלה את ביקור השרה בארץ הקודש. למה? "כי אנחנו לא אמריקנים, לא בריטים ולא גרמנים, ואנחנו לא בדיוק חשובים לישראלים", הם אומרים לי.

לו אני צ'כי, סהדי במרומים שברגע זה ממש הייתי נעמד מעל קברו של הגולם, מעוטף בדגלה עתיק היומין של פלשתין, לאות מחאה וזעקה נגד שודדי השקשוקה.

אבל הצ'כים האלה, תמהוניים כפי שכבר הוזכר, ממשיכים לאהוב את היהודים.

למה? למה? למה?

למען האמת, יקיריי, אני לא מבין למה כל הנושא הזה בכלל מעניין אותי. מה לי ולצ'כים? אבל בהיותי אדם שבטבעו מאוהב בתמהונים, הצ'כים מאוד־מאוד מעניינים אותי.

הלך לאיבוד בתרגום

כדי למצוא מרפא לנדודי השינה שלי אני הולך לסנאט הצ'כי לחטוף שיחה קלה עם נשיא הסנאט, מילוש וויסטרצ'ו. אולי הוא, אדם מכובד שכמותו, יצליח להסביר לי למה הצ'כים אוהבים את היהודים.
נוהג העולם הדיפלומטי והפוליטי ברחבי המערב שכאשר עיתונאי בא לראיין דמות חשובה כמו נשיא סנאט, יחצנים ויועצים, מלוּוים בשלוש נערות יפהפיות לפחות, מקדמים את פניו לפני בואו בקודש פנימה לחזות באור הצדיק.

פה כלום. אני נכנס לחדר גדול ממדים, מלוּוה באיזה שמנדריק שטוען שהוא מתורגמן, ואפילו כוס קפה לא מגיעה לפתחי פי. מימיני, אני שם לב, עומד אדם רזה־בשר וכוס קפה בידו. הוא חייב להיות המלצר, אני אומר לעצמי, ומבקש ממנו, בכל הכבוד המלצרי הראוי, להכין לי בבקשה כוס קפה דומה לשלו.

השמנדריק שאיתי בוהה בי כאילו לא הייתי אלא נין ונכד, בן אחר בן, לאידיוט שבאידיוטים. איך איני מזהה שהאדם שאותו החשבתי למלצר אינו אלא נשיא הסנאט הצ'כי בכבודו ובעצמו?
"נעים להכיר, ידידי הנשיא".

לשמחתי, אחרי היכרות נחמדה שכזו, אם כי קצת צולעת, אני מתיישב לידו ומנסה לפתח שיחה קטנה.

"מה גרם למלחמה בין ישראל לחמאס, והאם היא היתה יכולה להימנע?" אני שואל את שותה הקפה.

המתרגם שבינינו, שאת שמו איני יודע, מתרגם את שאלתי הקצרה עם הרבה, הרבה, הרבה מילים. האם הוא מוסיף שם כל מיני דברים? אין לי מושג, ואשר על כן אני אומר לנשיא: התרגום פה הוא ממש, ממש, ממש מדויק!

הנשיא הלוגם קולט את הציניות הקטנה של עבדכם הנאמן ואומר לי שהוא בעצם מבין אנגלית ושהתרגום הוא לגמרי מעולה, ממש. "אני שולט בעניינים", הוא אומר לי.

"אני שמח, כבודו".

ועוד יותר שמח אני כאשר כוס קפה מגיעה גם אלי, שאוכל גם אני ללגום קמעה.

ובעודי לוגם מהקפה המשובח, כבודו ממשיך לדבר.

"דבר ראשון, הייתי רוצה לומר לך שאישית אני לא מומחה לענייני המזרח התיכון". מה שהוא כן יכול לומר, הוא משתף אותי, זה שישראל וסעודיה היו על דרך המלך לשפר את היחסים ביניהן, ולדעתו זו הסיבה שחמאס פלש לישראל ופתח עליה במלחמה, "כדי למנוע נורמליזציה ביחסים בין ישראל לסעודיה". הוא אומר את זה בצ'כית מרעננת, ואז הוא ממשיך לדבר. כמובן, מאחר שאיני מבין מילה אחת מדבריו, כל מעייניי שקועים בגבות עיניו היציבות ובשפתיו הנעות. ואז הוא מפסיק, והשמנדריק מתרגם. מה הוא אמר? הנה, בתרגום לעברית קולחת: "לא שבאמת אני יודע אם מה שאני אומר לך נכון, אין לי מושג בכלל, אבל זה מה שאני מבין מהעיתונות העולמית".

עם זאת, הוא מוסיף, הוא לא באמת חזה מראש את מאורעות 7 באוקטובר. הברוטליות של חמאס, או כפי שהוא קורא לה, "רשע אינסופי", הפתיעה אותו, הוא מספר לי.

רשע או לא, מאות אלפי בני אדם תומכי חמאס צועדים בימים אלה בבירות אירופה השונות ושואגים "תשוחרר פלשתין, מהנהר עד לים". והשאלה שלי היא: למה סטודנטים צ'כים, שהם אירופאים בדיוק כמו זמרי פלשתין הנודעים, לא צועדים גם הם באלפיהם ושרים "תשוחרר פלשתין, מהנהר עד לים"?

הנשיא, שכמו משה רבנו הוא עניו מאוד, אומר לי שהוא לא יודע אם הוא האדם הנכון לענות על השאלה הזו בלמדנות הנדרשת, אבל הוא מנסה: הצ'כים, הוא מסביר לי, הם עם קטן שתמיד לחם על עצמאותו, בדיוק כמו היהודים, ולכן הם תומכים ביהודים.

מה פירוש רש"י

לעניות דעתי, ההסבר הזה לוקה בחסר. מאין לי? לפני שנים מספר, כשהסתובבתי לי באירלנד, האירים אמרו לי שבגלל הסיבה הזו ממש הם מטורפים על הפלשתינים ומוכנים להקריּב כמעט הכל בשביל כל גבר שקוראים לו מוחמד.

אך מי אני שאתווכח עם העניו שמולי?

במקום שאתווכח, ותוך כדי שאני לוקח לגימה ממש גדולה מהקפה הצ'כי המרענן, אני שואל אותו: "האם גם עכשיו, כשישראל נלחמת בתוך עזה, אתה תומך בה ובמה שהיא עושה שם?"

"כפי מה שאני רואה את זה, לישראל לא נותרה שום אופציה אחרת אחרי מה שחמאס עשה לה. ונכון לעכשיו, אני תומך בתגובה הישראלית. כל עוד ישראל לא חוצה את הקווים האדומים, כל עוד ישראל לא מתנהגת כמו חמאס, אני תומך בה ומאחל לה הצלחה במלחמתה".

לא שהוא תמיד תומך בישראל, דרך אגב. את "הרפורמה המשפטית" הנודעת, שיש שקראו לה בזמנו "מהפכה משטרית", בה הוא לא תמך. למה לא? "זה לא נראה לי נכון. התערבות ממשלתית במערכת המשפט מדליקה אצלי נורה אדומה".

"מה אתה חושב על בנימין נתניהו?"

זו שאלה שעליה הוא לא מוכן להשיב, בשום פנים ואופן, גם לא אחרי שאני חוזר עליה בכל מיני גרסאות.

"אמור נא לי", אני מנסה עוד גרסה אחת, אחרונה: "האם, כנשיא הסנאט, מצאת את עצמך אי־פעם חולם שהלוואי שהיה לך בסנאט שלך סנאטור כמו בנימין נתניהו?"

"לענות על שאלה זו", העניו עונה לי, "יהיה מעשה בלתי אחראי".

לו רש"י היה חי בזמננו הוא היה מתרגם את התשובה הזו לשתי מילים: מובן שלא. אבל רש"י, כמו הגולם מפראג, לא חי בזמננו אנו, ותשובת הנשיא נשארת כמות שהיא, ללא פירוש.

תרבות הביטול

אנו ממשיכים לשוחח, יותר משעה, ובמהלך פגישתנו אני בוהה בצעצוע חמוד היושב על שולחנו, אריה קטן. אני, אוהב אריות מושבע שכמותי, משחק באריה הקטן. אני לוחץ על רגליו מלמטה והוא קופץ. פעם ימינה, פעם שמאלה, פעם קדימה, פעם אחורה. במילים אחרות: איפה שיש אויב, לשם הוא שם את פעמיו. מי זה האריה הזה? אני שואל את העניו באדם. זה אריה שמגן על ישראל מאויביה, עונה לי אוהב היהודים שלפניי.

מדי פעם אני טס לישראל, אני אומר לו, והיה נחמד לו היה בידי אריה שכזה, במקרה שאיזה סינוואר אחד, יחיא הגיבור מהבונקר, ינסה לשלח בי טיל או משהו דומה. האם אני יכול לקחת את האריה הקופץ והמגן יחד איתי?

בשמחה.

מילוש שם בי מבט חודר ואומר לי כי מאז ימיה הראשונים כמדינה עצמאית, עת נוסדה תחת השם צ'כוסלובקיה, מנהיגי המדינה שלו היו תומכי ישראל - החל מנשיאה הראשון, טומאש מסריק, "שביקר את הטריטוריה תחת המנדט הבריטי ב־1927 ותמיד היה תומך נלהב של המדינה היהודית, ואנחנו כעם תמכנו במדינת ישראל מיום היווסדה".

אלה הם הצ'כים.

איך יכול להיות שהישראלים אפילו חלמו לבטל פגישה עם אנשים שכל כך אוהבים אותם?

האם יכול להיות, מקונן לו לפתע פתאום החשש בליבי, שאנשי הסוד לא סיפרו לי את האמת במלואה? מה יהיה, אני שואל את עצמי, אם אבקש תגובה רשמית בפרשת השרה המעופפת שלא עפה?

מלוּוה באריה הקטן המגן עלֹ שכמותי אני שם פעמיי למשרד החוץ הצ'כי ונפגש עם יג'י קוזק. הסגן הראשון לשר החוץ, ושואלו לתגובה רשמית על דחיית הטיסה.

"סדר היום בישראל שוּנה במידה שחפף מחויבות אחרת של גברת צ'רנוכובה, והיא החליטה לדחות את טיסתה. מתי זה יקרה? לא ידוע".

במילים אחרות, אנשי הסוד אמרו את האמת, אם כי בצורה פחות דיפלומטית.

לאוהבים את השונאים

בהיעדר שרה ודגל אני הולך למסעדה מקומית טיפוסית ומתענג לי על טופינקה צ'כית. מהי טופינקה? לחם מטוגן מלא שמן, קשה כאבן ירושלמית מבחוץ ורך כצמר גפן בפנים, ולצידו שלוש שיני שום שאותן "מגרדים" על הלחם. בקצרה: מעין עולם הבא.

בשולחן שלידי יושבות שלוש בנות צעירות, סטודנטיות מחוננות ויפות - אחת מאוסטרליה, אחת מהונג קונג ואחת מטייוואן - והן לומדות עיתונאות וביולוגיה באוניברסיטה של וינה. כולן, הן אומרות לי בחיוך מדליק ומלא חיבה לאנושות, מזדהות לחלוטין עם הפלשתינים. מהנהר עד הים, מתפללות הן השכם והערב, יה"ר כי תשוחרר פלשתין. איזה נהר? את זה הן לא יודעות. איזה ים? אין להן מושג. אם אני ממש רוצה לדעת, הן מוכנות לחפש בגוגל. הן יעשו הכל בשבילי, הווה אומר בשביל פלשתין. למה הן בעד פלשתין? ככה. למה לא. האוסטרלית, עיתונאית עתידית, מספרת לי שהיא מכירה יהודים, אבל לצערה אף לא פלשתיני אחד. "האם את כל כך שונאת את היהודים שאת מכירה ולכן בחרת להיות פרו־פלשתינית?" עבדכם הנאמן שואל אותה. "לא, לא!"

"אז למה?"

"אנחנו חייבות לתפוס את הרכבת לווינה", אומרת זו מהונג קונג, הביולוגית העתידית, ושלושתן קופצות מהשולחן ונעלמות, כאילו נחש נשכן.

במנוסתן הן שוכחות חבילה עטופה בנייר אקלים תקני, לא בפלסטיק חלילה וחס, על כיסא שלידו ישבו. מה יש בפנים? שלושה סוגי תה מצמחים מיוחדים במינם, נטולי קפאין. לא תה שחור, גם לא ירוק. תה צמחוני, מה שהכי טוב לסביבה, מהנהר ועד הים.

והנה למולי שני צ'כים, בחור ובחורה. שניהם, בני אנוש שלא מעניין אותם תה צמחוני זה או אחר, הם במאת האחוזים בעד ישראל. למה? הם לא יכולים להסביר. בכל זאת, אני מתעקש, למה? "זו הרגשה פנימית, איני יכולה להסביר את זה", אומרת הבחורה. "משהו בתוכי אומר לי להיות בעד ישראל", אומר הבחור. לא נהר, לא ים, לא פלשתין, רק ישראל ורק יהודים. ככה.

וזהו גורלם של היהודים: היחיד שאוהב אותם הוא אריה קטן, שבו הם לא מעוניינים. מבחינתם האדם הצ'כי אינו אלא גולם, הגולם מפראג האמיתי. הם אוהבים את האריות הגדולים, אלה ששונאים אותם. למזלם הטוב, בשבוע הבא אמורה להיערך עוד הפגנה נגד ישראל בפראג, הפגנה קטנה, וליהודים תהיה אורה ושמחה.