שלום לתמימות: אחרי שנאלצו לקבור את יובל בפעם השנייה, מגוללת משפחת קסטלמן את מחדלי החקירה

יום חמישי, 30 בנובמבר, קצת אחרי 7:00 בבוקר. יובל קסטלמן עזב את דירתו ברחוב הפלמ"ח שבמבשרת ציון, ונכנס למאזדה השכורה (רכבו הושבת בגלל תאונה). חבריו ומשפחתו היו משוכנעים שהוא חוזר באותו היום לשירות המילואים שעשה בפיקוד העורף, אבל לו היו תוכניות אחרות. יום לפני כן התקשר למפקדו בצבא וביקש להאריך מעט את החופשה, סיפר שיש לו דברים חשובים לסגור בעבודתו בנציבות שירות המדינה. המפקד אמר שאין בעיה, ושייפגשו כבר בשבוע הבא.

יובל הכיר היטב את הדרך למשרד שברחוב קפלן. את העלייה לירושלים, את התנועה הערה. אבל כשהתקרב לכניסה לעיר, שמע קולות ירי מכיוון תחנת האוטובוס בצידו השני של הכביש. למי שהיה בעבר שוטר ושירת במג"ב, לא היה ספק לגבי סדר הפעולות. הוא נטל את אקדח הגלוק ויצא להסתערות. פעם מישהי מהמשרד שאלה בשביל מה הוא צריך נשק. "אם יקרה משהו בדרך", הסביר.

קסטלמן עבר את הכביש, חתר למגע ופגע במחבלים, אבל אז הגיעו היריות המיותרות, שקטעו את מסלול חייו. לא עזרו ניסיונותיו להסביר שהוא אחד משלנו באמצעות הרמת ידיים וזעקות בעברית, הוא נורה בידי חייל המילואים אביעד פריג'ה ומאוחר יותר נפטר בבית החולים. בן 38 היה במותו.

"במהלך השבעה הגיעו שני הורים ששכלו לאחרונה את בניהם - אחד בלחימה בעזה והשני במסיבה ברעים - וכל אחד מילדיהם הציל חיי אחרים", מספר משה קסטלמן, אביו של יובל. "לאחד מהם, שבא לעודד, אמרתי 'אני מרגיש שבני הוצא להורג'. הוא אמר 'אל תגיד ככה, הוא היה גיבור'. השבתי שהרבה גיבורים התגלו מאז 7 באוקטובר, אבל הנסיבות שבהן מצא בני את מותו, אותו תסריט של השניות האחרונות, ואיך שהרגיש כשהבין שהוא המטרה ועשה הכל כדי להציל את חייו, ולמרות זאת חייל במדים הרג אותו - זה מה שמזעזע".

שבועיים מטלטלים עברו על משפחת קסטלמן מאז. זה לא רק המוות המזעזע, אלא גם שורת מחדלים שמעלה שאלות בידי מי אנחנו מפקידים את ביטחוננו. רק השבוע נאלצה המשפחה לקבור את בנה פעם נוספת, לאחר שהגופה הוצאה מהקבר למטרת נתיחה. "כל התמימות שהיתה בנו נעלמה", אומרת נגה, אחותו של יובל. "הרי תמיד אומרים לילד 'אם יקרה משהו, תזעיק שוטר' - אבל איך נסמוך עליהם כעת?".

יובל הוא בנם היחיד של משה ואתי, שנפרדו כשהיה בגן. הוריו הקימו משפחות חדשות, האם עברה לקריית ים, ואילו אביו התחתן עם תמי ונשאר בקריית טבעון. לשם הרבה יובל להגיע גם כשהיה חניך בפנימייה במעלות, ועד לאחרונה, לארוחות שישי.

באותו יום חמישי יצא משה להתנדבותו הקבועה במשטרת התנועה. "התחלתי משמרת בשעה 7:00 בבוקר ושמעתי ברקע שהיה פיגוע עם הרוגים בירושלים. באופיי אני לא אחד שדואג", מספר האב, "אשתי תמי לא כמוני. גם שקד, הבן שלנו, עובד וגר בירושלים, אז היא שלחה לו הודעה והוא ענה שהכל בסדר. את יובל לא שאלה, כי ידענו שבאותו היום הוא חוזר למילואים בפתח תקווה".

רוצה להאמין, ולא מסוגל

שום נורה אדומה לא נדלקה כשרותם, אחותו השנייה של יובל, קיבלה ב־10:20 טלפון מימ"ר ירושלים. היא חשבה שזו טעות וניתקה. "ב־16:50 אנחנו יושבים, שותים קפה בניחותא. ואז מתקשרים אל נגה מהמשטרה ושואלים: 'יודעת למה הדברים של אחיך נמצאים אצלנו?'. היא עונה שלא. ניתקו. אחרי שתי דקות התקשרו שוב, אז היא העבירה אלי את הטלפון והשוטר אמר: 'הנייד, הארנק והנשק של בנך אצלי. את הנשק כמובן לא אחזיר, אבל אם אתה רוצה את שאר החפצים הם בימ"ר ירושלים'. שאלתי: 'אתה יכול להסביר למה הם אצלך?'. הוא שאל: 'אתה לא יודע?' - וניתק. סרט. אחרי כמה דקות התקשר ואמר: 'הכל בסדר. היה פיגוע בבוקר, הבן שלך כנראה פונה להדסה עין כרם'. התחילו לצעוק בבית בהיסטריה, ואני הרגעתי: 'הוא אמר שהכל בסדר, מה הלחץ?'".

משה, תמי ונגה נכנסו למכונית ועשו את דרכם לביה"ח הדסה. "התקשרנו לשם מהדרך, הקראנו את מספר הזהות של יובל, ענו: 'לא מכירים. יכול להיות שהגיע כאלמוני'", משחזר משה. "המשכנו לברר. אמרו 'הוא כנראה בביה"ח שערי צדק'. התקשרנו לשם ואמרו שיש אלמוני בטיפול נמרץ. הגענו לקראת 19:00 ומתברר שכבר זיהו אותו, בעזרת טביעת אצבע. כל היום הוא עבר ניתוחים, קיבל יותר מ־40 מנות דם. כשהגענו אמרו שמנסים פרוצדורה נוספת, כי הדימום בבטן נמשך".

משה הודיע על העדכונים שקיבל לעמית שלף, חברו של יובל מהשירות הצבאי, שמיהר להגיע לבית החולים. גיא איצקוביץ', חברו הקרוב של יובל מהימים שחלקו ניידת סיור במשטרת חיפה, היה גם הוא בדרכו מביתו שבקריית חיים. "עמית התקשר כשהייתי ברכב ואמר 'אין לך למה לבוא'", נזכר גיא. "סירבתי להאמין. יובל היה הנהג שלי בחתונה, נכח בלידת ילדיי. היינו מדברים פעמיים ביום. אמרתי שאולי עמית טועה, הוא הרי עורך דין ולא רופא. אולי הוא לא יודע. עצרתי בצד הדרך ובכיתי".

באותן השעות החל להסתובב ברשת סרטון ראשון של מה שאירע בזירה בבוקר. שקד, אחיו של יובל, ראה ולא רצה לספר להוריו, אבל כששמע מחוקר מז"פ שהגופה תשוחרר לקבורה ללא נתיחה, החל להעלות שאלות ראשונות כבר בבית החולים.

"לא הבנו איך הוא חשב על זה", משחזרת תמי, "שקד שאל את איש המז"פ: 'בטוח שלא יצטרכו נתיחה? אין קליעים? חשוב לנו לדעת איך זה קרה. שלא יהיה מצב שנקבור וחס וחלילה נצטרך להוציא אותו מהקבר'. איש המז"פ אמר שקצין החליט שאין צורך בנתיחה".

קבעו את ההלוויה למחרת, יום שישי, ב־12:00 בבית העלמין בקריית טבעון, אבל ככל שהשעות עברו - כך עלו עוד שאלות. מי שהעלה ספקות היה בעיקר עמית, חברו של יובל, עורך דין פלילי במקצועו, שאמר שמשהו מריח לא טוב בהתנהלות.

שקד, האח, קיבל את מספר הטלפון של רב־פקד נדב כוגן, שחתום על המזכר שקובע שאין צורך בנתיחת הגופה. השם היה מוכר לשקד, ואכן - התברר שבנו של הקצין התאמן אצלו בכדורסל. הוא הרים טלפון, וכוגן הסכים לבוא לבית משפחת קסטלמן בטבעון ולהסביר. קבעו שיגיע בשבת בצהריים, ולא בשעות השבעה, כשהבית עמוס.

"הוא הגיע עם קלסר שכולו התייחס למחבלים באירוע", מספר משה, האב. "עמית, חברו של יובל, ישב כאן טעון ושאל שאלות: 'איך יכול להיות שלא בוצעה נתיחה?'. 'לא היה צריך', היתה התשובה. 'אנחנו לא חוקרים, לא ועדת בדיקה'. אנחנו מבינים שיש פה מחדלים וכשלים עצומים, ומתפקידנו לזעוק את זעקתנו כמשפחה שכולה".

נגה, אחותו של יובל, אומרת: "אני לא ממש מכירה את החומר, אבל דבריו לא נשמעו לי הגיוניים. היו כאן אנשים שאמרו: 'הוא בא אלינו במיוחד, לא נעים, אולי הוא מדבר אמת', ואתה רוצה להאמין ולא מסוגל. העברנו למשטרה שני מספרים טלפון של עדים שהם בכלל לא הכירו".

"זה היה משחק מכור"

המונים הגיעו לשבעה, רבים מהם כלל לא הכירו את המשפחה, אבל הזדעזעו מהמקרה הטרגי. היו גם כאלה שבאו לשפוך אור נוסף על המחדל - ביניהם מיכאל תמים, שסיפר למשפחה שהיה באותו היום בכניסה לירושלים וניגש ליובל, ששכב פצוע על הכביש. פתח את הארנק ובו תעודת הזהות, ראה שמדובר ביהודי והזעיק את כוחות הביטחון והצוותים הרפואיים, שכלל לא ניגשו אל קסטלמן בדקות הראשונות.

תמים סיפר שיובל לא דיבר, אבל סימן לו עם היד "טלפון" והצביע לכיוון השני של הכביש. הוא הבין שהנייד של הפצוע נמצא ברכב. הוא ניגש לשם, לקח את המכשיר ונתן את החפצים שמצא לשוטר בזירה. הוא אמר: "אלה שלו".

"במקום לשלוח עם יובל תעודה מזהה לבית החולים, המשטרה לקחה את החפצים ושלחה אותו עם המפתח של הרכב השכור", אומר משה. "הוא הגיע כאלמוני. אני מטפל בתאונות דרכים כמתנדב במשטרת התנועה, ויודע איך להתנהל. יש קצין נפגעים שתפקידו להודיע כשמישהו נהרג בתאונה. מגיעים למשפחה. איפה כל זה היה?".

תוך כדי השבעה נחשפה משפחת קסטלמן למחדלי אותו יום שחור. היא שמעה איך החייל אביעד פריג'ה מספר בראיון לתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 על המקרה: "כל חיילי צה"ל מתים לעשות איקס, מה אתה חושב?", התגאה בפני המנחה ינון מגל, ששאל: "עשיתם וידוא הריגה?". פריג'ה ענה: "כן, ירינו עד שהם נפלו". מגל חתם ב"יישר כוח גדול, ברוך תהיה. תודה על מה שאתה עושה למען עם ישראל".

ואז הגיע הסרטון, שחשף את הספקות. יובל נראה מתחנן על חייו, מרים ידיים ונורה למוות. רה"מ בנימין נתניהו, שנשאל על הפיגוע ועל מדיניות חלוקת הנשקים, ענה: "הימצאותם של אזרחים חמושים הרבה פעמים מצילה חיים ומונעת אסון גדול. במצב הקיים, צריך להמשיך עם המדיניות הזאת. יכול להיות שנשלם על זה מחיר - אלה החיים".

"התקשרו אלי ינון מגל ונתניהו", מספר משה. "פעם היתה לי יראה מבעלי תפקידים, הפעם לא עצרתי. אמרתי למגל: 'אתה מראיין ותיק, לא שמת לב לזחיחות כשהוא אמר לך 'שכבנו, רצנו', לא ראית שמשהו לא בסדר?'. לנתניהו אמרתי: 'שאלו אותך לגבי מדיניות נשקים. אני לא מתריע על חלוקת נשקים, אלא מדבר על מיומנות ואחריות של נושא הנשק. לחדד נהלים'. הגיעו אלי מהטלוויזיה האוסטרלית ושאלו: 'האם חלוקת הנשקים פה דומה לזו שבארה"ב?'.

אמרתי שאין מקום להשוואה. אנחנו בקו עימות ראשון, חשופים להתקפות מבפנים ומבחוץ. רק שמי שמשתמש בנשק צריך להיות כשיר, מודע לאחריות, יודע את הוראות הפתיחה באש ויודע שאם לא ינהג לפיהן - יוענש בחומרה. זה המסר, וראשי הציבור לא העבירו אותו מספיק חזק. להגיד 'אלה החיים'?".

זה קרה בגלל היד הקלה על ההדק?
משה: "משהו אצל היורה היה עקום לחלוטין, בין זירה, מציאות, עובדות, לבין מה שהתפרש אצלו. כולם הבינו את הזירה ומה קרה בה, והוא כאילו הגיע מעולם אחר. למה כעסתי? אני מחזיק נשק, והייתי בזמנו לוחם. כל בר־דעת מבין שכשאתה נכנס לזירה, אם אתה לא מבין מה קורה - אל תתערב. תתערב רק כשאתה בטוח. אם אתה רואה שיובל יורה במחבל, אתה חושב שהוא מחבל? זה לא נתפס".

תמי: "אם יובל היה נפגע באירוע כי נורה ממחבל או מדו"צ (ירי דו־צדדי), היינו כואבים ועצובים, אבל לא היינו כועסים. במקרה הזה יובל הצליח לנטרל מחבל והכל נגמר. אם לא אביעד, לא היה קורה לו כלום. אפילו כשהרים ידיים, הוא פתח אותן כדי להראות שאין לו מתג להפעלת מטען חבלה. פעל לפי הספר".

נגה: "אני רואה אותו בסרטון כל כך חסר אונים, שאני מבינה שלא משנה מה היה עושה - הוא פשוט היה הורג אותו. משחק מכור".

רוצים משטרה אמינה

משה סיפר שהרב של קריית טבעון אמר שמשפחתו של פריג'ה יצרה קשר וביקשה להעביר דרכו מכתב. "אמרתי לו: 'אני מוכן לבדוק את זה ביום כיפור הבא. כרגע זה לא עומד על הפרק'".

בהארכת המעצר הראשונה של פריג'ה כתב סגן־נשיא בית הדין הצבאי בבית ליד, סא"ל טובי הארט: "אין ניתן לקבוע באופן ברור אם כבר בשלב זה (ירי החייל) נפגע המנוח מירי, אם הירי של החשוד ואם ירי ממקור אחר. בשים לב לכך שלא נמצאו קליעים בגופת המנוח ולא נערך ניתוח שלאחר המוות, ספק רב אם יהיה ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר באיזה שלב נפגע המנוח פגיעות שהיו מובילות למותו, בסופו של דבר".

פריג'ה נשלח למעצר בית, וכבר היה מי שהעלה אפשרות להוציא את הגופה מהקבר ולנתחה. "זו החלטה קשה. היא לא בניגוד להלכה, אבל זו פגיעה בכבוד המת", אומר משה. "שאלתי אם היו מקרים כאלה. התקשר הרב לנדאו, שהוא הרב של המכון לרפואה משפטית, ואמר שפעם, נניח, אדם היה גר במקום מסוים ולא היו מספיקים להגיע לקבור אותו לפני כניסת השבת - אז היו קוברים אותו קבורה זמנית ואחרי זה מעבירים. יש הלכות מקילות, אבל די כיוונו אותי לא לעשות זאת. אמרו: 'רק אם אתה בטוח', השאירו לי את ההחלטה כי הבינו כמה זה קשה. הנטייה שלי היתה שלא. רק שאז אמרו שבדיקת סי.טי קבעה שיש חלקי מתכת בגופה. אם ככה - הנתיחה בלתי נמנעת, אחרת לא יצליחו להוכיח מה קרה".

התברר שעם הגעתו של קסטלמן לבית החולים, ב־30 בנובמבר, נערכה לו בדיקת סי.טי שבה התגלו חלקי מתכת בגוף, אלא שבבית החולים הסבירו שחוקרי המשטרה לא דיברו איתם. גופתו של קסטלמן הוצאה מהקבר ונשלפו ממנה לא רק חלקי מתכת, אלא גם קליע. "אמרתי: איפה הרגע שבו הם אומרים 'טעיתי, נכון, נבדוק'? הם ממשיכים להפיץ שקרים ולהצדיק את מעשיהם", זועם משה על התנהלות החקירה. "אני בטוח שהם התפללו כל הלילה שלא יימצא דבר, והעובדה שמצאו שברה את כל מה שבנו".

מישהו התקשר להתנצל?
"המפכ"ל נכנס איתי לשיחה בארבע עיניים במהלך השבעה. בא לנחם, ולא להגיד 'אנחנו לא בסדר'. בחדר אמר: 'יגידו ככה, אל תאמין, תחכה לסוף החקירה'. ידעתי שאני הולך להתראיין באותו הערב, והרגשתי לא בנוח. התקשרתי לקצין משטרה שאני מכיר, ואמרתי: 'תעבירו מסר שאנחנו כועסים. התגלו מחדלים עצומים'. התקשר אלי מפקד ימ"ר ירושלים: 'אני מבין שאתה כועס, טעון, אני רוצה לבוא ולענות על שאלות'. אמרתי לו: 'אנחנו מתכוונים ביום שני להגיע לירושלים, נקבע ונשב'. התעניין מי יבוא לפגישה, אמרתי שיהיו איתנו שני עורכי דין. קיבלתי הודעה שהוא מוכן להיפגש רק אם נבוא למשרדו בימ"ר.

"אמרתי שבסיטואציה שבה אני נמצא, אני לא צריך להרגיש כחשוד ולהגיע בשביל צילום לתקשורת. מה בסוף היה? ביקשנו מהימ"ר מסמכים רפואיים, אמרו: 'בואו קחו', וכשנציג שלנו הגיע הם הוציאו הודעה שנפגשו עם נציג המשפחה. אין לנו מדינה אחרת, אין גם משטרה אחרת. אסור להגיד 'זה מה יש'. אנחנו רוצים משטרה חזקה, אמינה. יחקרו, ימצאו מי אשם, ימצו את הדין וינקו את המערכת כדי שלא יקרו דברים כאלה. זו הדרישה".

השבוע, פרקליט המדינה עמית איסמן הנחה את המחלקה לחקירות שוטרים לבדוק את התנהלות צוות החקירה שטיפל בנסיבות מותו של קסטלמן, וגם ביקש מראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה שלא יקיים בדיקה מטעמם עד שמח"ש לא יסיימו את עבודתם. "למה היה צריך לצעוק כל כך הרבה ימים בשביל זה?", נאנחת תמי. "בכל יום התגלה משהו נוסף".

איש של צדק

ביום שני השבוע עלתה משפחת קסטלמן לירושלים לנציבות שירות המדינה, ושם נערך טקס לזכר יובל, שעבד בשנים האחרונות במינהל הסגל הבכיר. "כל מינוי בכיר שרוצים להעלות לוועדת מינויים, יש חומרים שהנציבות מכינה", מספר אילן רם, ראש מינהל הסגל הבכיר. "בודקים את החומרים יחסית לדרישות ורואים אם המועמד עומד בהן. יובל היה מהאחראים, אז תחשוב כמה עבודה היתה לו בשנתיים האחרונות, עם החלפת הממשלות. השבוע מתוכננת ישיבה עם חומרים שיובל הכין. אני מסתכל על זה בעיניים דומעות".

משם המשפחה ירדה למבשרת ציון, שם התגורר יובל, מתחת לביתה של בעלת הדירה יפה פנחס. "באזעקות ישבנו יחד בממ"ד", מספרת פנחס. "אני לא מתפקדת מאז המקרה, לא מעכלת איך בן אדם כזה טוב מסיים ככה את חייו. שוכב בבית החולים מבלי שיודעים מיהו. אם הייתי יודעת, לא הייתי עוזבת אותו".

תמי צוחקת ואומרת שזו הפעם הראשונה שנכנסו לדירה של יובל בלעדיו. "הוא שמר על פרטיותו והיה לקוני בתיאורים. 'נסענו עם החבר'ה לשם', 'היינו במסיבה'. רק נתן כותרות, אבל אחרי שסימן וי על כמה דברים הוא אמר לנו ולחבריו שהוא מוכן להתמסד, כולל זוגיות. הוא לא היה אוהב את הפרסום כעת. היה שמח שמחמיאים על המקצועיות שבה פעל, אבל לא יותר. למדנו עליו המון דברים בשבעה".

גונדר אריק יעקב, מפקד מחוז צפון בשב"ס, היה מפקד פלוגה במג"ב שפיקחה על אזור הר גילה בעוטף ירושלים, כשיובל היה חייל. "הקמתי בפלוגה צוות למבצעים מיוחדים, והוא היה אחד מהמפקדים", סיפר יעקב. "יום אחד קיבלנו ידיעה על אירוע בציר עין יעל שמוביל לירושלים, והצוות שלו היה מאלה שתפסו חוליית מחבלים בדרכה לפיגוע. לוחם עם מוסר עבודה גבוה, דייקן, אמיץ. ראיתי את הסרטונים, והתגובה שלו היתה של לוחם מיומן, אף ששנים לא היה בקו האש. אמרתי לאביו: 'אם היית אומר לו רגע לפני שהסתער שאלה הסיכונים, יובל עדיין היה מגיב'. גיבור".

גיא איצקוביץ', שחלק עם יובל ניידת במשטרת חיפה לפני 15 שנה, ומאז היו בלתי נפרדים, סיפר: "איש צדק. לא היה ישן בלילה אם משהו לא היה נעשה כפי שצריך. היתה משמרת לילה שאני הייתי בבית. הוא התקשר ואמר: 'יש דירה שאמורה להיות ריקה, ואני חושד שיש בה שב"חים. מחר, כשנעבוד לילה, נבדוק'. עשינו מעקב, הבאנו כוח נוסף ובתוך הדירה היו 13 שב"חים, מתוכם שלושה מבוקשי שב"כ. עד שלא רוקנו את הבית, הוא לא נרגע. יובל אהב לעשות דברים עד הסוף".

השבוע, ביום ראשון, בשעה 22:00 בלילה, קסטלמן נקבר בשנית בבית העלמין בקריית טבעון. אין רגע דל במותו הטרגי. הלוויה מצומצמת של משפחה וחברים. "זה היה אחד מהרגעים הנוראים בחיי", מספרת אחותו נגה. "פתאום אנשי חברה קדישא שמו בקבר שקית אטומה. שאלנו מה זה, והם אמרו שאלה בגדיו. היינו נרעשים, צעקנו: 'רגע, רגע!'. תהינו אם צריך להוציא עוד משהו מהקבר. הלב שלי דפק, ואז הם אמרו: 'אלה התכריכים והסדין שבהם עטפנו אותו'".

תמי מסתכלת על נגה ואומרת: "בדרך כלל כשקורה אירוע טרגי ויש שבעה, אתה נשאב לאבל הפרטי ולומד להכיר חיים אחרים. פה אנחנו לא מגיעים לזה. בכל פעם יש משהו חדש. יובל היה דואג שהדברים ייבדקו, זו הצוואה שלו".

מאז 7 באוקטובר אנחנו מכירים מדי יום אנשים מעולים שהולכים לעולמם מוקדם מדי. הגנו, נלחמו, הצילו. אבל פה מדובר בגיבור עם סוף לגמרי מיותר. "היה בינינו הבדל של 15 שנה", אומרת נגה בת ה־23. "הוא תמיד היה עושה מבחינתי את הבלתי ייאמן, מישהו בעל כוחות אדירים. בשנה הבאה רציתי ללמוד בירושלים, ומאחר שהוא ושקד מתגוררים שם, הרגשתי שאתקרב אליהם ויהיה לנו הווי משותף. שמעתי מאחרים שיובל שמר על הסטטוס המכובד של 'אח גדול', ראה את עצמו כמי שצריך להיות דוגמה עבורנו, ועדיין אני לא מצליחה להבין איך נלחם בכזה אומץ. היה רגע שניסיתי לעכל את המעשה, והרגשתי שרגליי רועדות מפחד. איך הלך בצורה נחרצת, עם ידיים יציבות, איך?".

סנגוריו של פריג'ה, עו"ד שלומי ציפורי ועו"ד רן כהן־רוכברגר, מסרו בתגובה לדברים: "אביעד פריג'ה הוא לוחם צה"ל במילואים, אזרח נורמטיבי, נעדר עבר פלילי כלשהו. הוא שיתף פעולה עם החקירה באופן מלא והשיב לכל השאלות. פריג'ה מסר מייד לאחר האירוע כי האמין בתום לב מוחלט שהמנוח הוא אחד מהמחבלים, שעודו מהווה סכנה ומנסה להתרומם ולהימלט. אמונתו זו היתה סבירה בנסיבות העניין, כפי שקורה למרבה הצער לא פעם בפעילות מבצעית, כשיש זיהוי שגוי.

"בזירה פעלו כמה יורים נוספים, וכפי שכתב השופט, בחומרי החקירה יש אינדיקציות משמעותיות לכך שהמנוח נפגע מירי באופן משמעותי עוד לפני שהניף ידיו והשליך את נשקו. מדובר בטרגדיה קשה שבה קיפד את חייו גיבור ישראל, יובל קסטלמן ז"ל, אך תיקונה לא יבוא בטרגדיה נוספת ובגרימת עוול כלפי אביעד פריג'ה, שחתר למגע מול מחבלים שירו באזרחים ללא הבחנה. פריג'ה ימשיך לשתף פעולה עם חקירת מצ"ח. מאז נודע ללוחם על מותו של עו"ד קסטלמן ז"ל, נפשו כואבת ולא יודעת מנוח. ליבו של הלוחם ורעייתו ולבבות בני משפחתו יוצאים למשפחתו האבלה של המנוח, שהיה מטובי בניה של הארץ הזאת".

ממשטרת ישראל נמסר: "ליבנו עם המשפחה ואנו משתתפים בצערה על האובדן הטרגי של בנם יובל ז"ל בפיגוע הירי הרצחני. מאחר שהנושא הועבר לבדיקת מח"ש, אנו מנועים מלהתייחס עד לסיום הבדיקה".