הכניסה למושב שתולה, כמו מוצב | צילום: משה שי

רצועת חוסר ביטחון: מסע בין יישובי הצפון שהתרוקנו

הכבישים עמוסים רכבים צבאיים, את השלווה הירוקה מפירים רעמי התותחים, והרחובות ריקים מאדם • אייל לוי הסתובב בגליל המערבי וחיפש את מעט האמיצים שעדיין נמצאים בחבל הארץ הנטוש

יישובי גבול לבנון מחכים לחודשי החורף. לשדות הירוקים, למשפחות שמגיעות בהמוניהן, מדליקות את האח בצימר כדי להרגיש קצת אירופה ועל הדרך מפרנסות בכיף את עסקי הסביבה. עם כל ההיצע, את השקט הגלילי אי אפשר לקנות בכסף, בטח לא בחורף הזה.

הצפון בדצמבר 2023 נטוש ברובו, הכבישים מלאים האמרים צבאיים ונגמ"שים עם הפנים לגבול, ופס הקול הקבוע הוא בומים בלתי פוסקים של סוללות התותחים, שפרוסות בסביבה. אל תחפשו שלטי "תכף נחזור", כי גם המקומיים לא יודעים מתי, ואם, ישובו לביתם. זה כנראה לא יקרה כשחיזבאללה יושב חמוש מחוץ לדלת.

מושב עבדון

בגליל המערבי שוכן מושב עבדון הצנוע, שהוקם בשנות ה־50 על ידי עולי תוניסיה ואיראן. אנשי עמל, שיצאו מדי בוקר לשדות או ללול כדי לאסוף ביצים. רק שמאז תחילת המלחמה חוסר אונים שורר שם. את קיבוץ מצובה הסמוך מיהרו לפנות מחשש שייפגע, ואילו אותם השאירו בבית.

"פנינו לכל מי שרק אפשר", מספר אופיר יקוטי, חבר מזכירות המושב. "אלוף פיקוד הצפון, שר הביטחון, שרים. אף אחד לא חזר אלינו. יש החלטת ממשלה 975 מ־18 באוקטובר, שיש לפנות יישובים צמודי־גדר בטווח של עד 5 ק"מ. המרחק שלנו מהגבול הוא 3.7 ק"מ, אז יש תירוץ שהפינוי נעשה לפי צורך מבצעי. למה אנחנו לא והקיבוץ כן? 200 מטר זה ההבדל בין חיים למוות במדינת ישראל? הייתי רוצה שמי שהחליט יבלה איתי חצי יום, ויגיד אם הוא היה מגדל פה משפחה. אז יש הנחיה יבשה לא לפנות - אבל תבואו ותבדקו. אנחנו זועקים כבר יותר מחודש. יש כאן כאלה שמציעים לחסום כבישים, אבל אנחנו לא רוצים להפריע לצבא. אנחנו לא כאלה".

יקוטי (45), גרוש ואב לשלושה, נולד במושב. הוא לא חקלאי כמו אביו, יותר בענייני הייטק, ואכן - יש לו בית מודרני עם נוף מרהיב. עם זאת, הוא מציע להחליף את הבית המפואר עם הדירות הקטנות שלנו במרכז, ולא נראה שהוא צוחק - בטח אחרי שהוא מצביע על סוללות עפר בוואדי הסמוך, שמהן יורים תותחני צה"ל לשטח לבנון.

אופיר יקוטי (מימין) ואיציק ניאקן, במושב עבדון, צילום: משה שי

"הכי סוריאליסטי שיש", הוא מחייך במרירות. "אני יושב במרפסת ורואה את הירי. לפעמים זה מתרחש באמצע הלילה, ואז אני ממש קופץ מהמיטה. את הילדים שלחתי לארה"ב אחרי שבועיים. היה פה כאוס נוראי, אז שכנעתי את גרושתי לקום וללכת. רק תברחו. אם אקח אותך לשער היישוב ותביט על הרכס - תראה עמדת חיזבאללה. הטווח של טיל נ"ט הוא 5 ק"מ. תדמיין ששלחתי את הבן שלי למכולת ויושב שם 'חיזבאלון' ומחליט לשחק אותה אלוהים, אם לירות או לא. זה בידיים שלו".

מה אתם רוצים?
"שירחיקו אותם מהגדר בפעולה כירורגית רצינית, שאחריה אנשים ירגישו בטוחים. הדבר השני - הכרה כיישוב מפונה, שמשופה בהתאם, כי אנחנו גמורים. חקלאות אין, תיירות אין, מוסדות חינוך אין. באים אלי אנשים ואומרים 'אני משלם ארנונה על מגורים ועל העסק, וצריך להתפנות בכוחות עצמי. איך?'. אנשים עוזבים את עבדון. הרי מול העיניים שלנו מתהווה כעת רצועת ביטחון, אבל בתוך שטח ישראל. היום, אם תסתובב לאורך הציר תראה יישובים מפונים, ואנחנו הקו הראשון מול כוח רדואן (יחידת העילית של חיזבאללה; א"ל)".

אל השיחה מצטרף איציק ניאקן בן ה־68, שנולד בעבדון ושמתעסק בחקלאות, כמו הוריו. אבוקדו, ליצ'י ובעיקר לולי תרנגולות. "יש לי 94% נכות", הוא מספר. "התאילנדי שעבד אצלי עזב, והוא היה הידיים והרגליים שלי. כשהתחילה המלחמה נסעתי על חשבוני למלון בנתניה, כשהתאילנדי עוד היה פה. היה חם, וביקשתי ממנו שיפתח את המים על גג הלול כדי לצנן אותו. בטעות הוא פתח את המים בתוך הלול. במשך חמישה ימים המים זרמו, ההאבסה והתערובת נהרסו והעופות לא הטילו. לך תסביר את זה לפקיד במס רכוש. עד עכשיו קיבלתי 4,867 שקלים. זה מצחיק. אני לא מתבייש לומר - נגמר לי הכסף".

איציק הוא גרוש וגר בבית ישן בלי ממ"ד, וזמן ההתרעה מהנפילה הוא כמעט אפס. כל מה שנותר לו זה בעיקר להתפלל. "נכנסתי לוועד היישוב במטרה לקדם אותו למקום אחר, כי יש אצלנו חילופי דורות", מספר אופיר. "פתאום נחתה עלינו המכה הזו, ואתה צריך להתעסק עם דברים שלא חשבת עליהם. הרי מי חלם שיבואו לפה לראיין אותי?

"זה מושב שאף אחד לא שמע עליו, עוד חור בגליל המערבי עם שם בעל קונוטציות של 'אבדון'. דרך אגב, בטיל הראשון אפשר יהיה להחליף את הע' בא' - לא יהיה פה אף אחד. אם חיזבאללה יישארו על הגדר, אני לא אשאר. כן משק, לא משק - אמכור אותו בנזיד עדשים, עם כל אהבתי למקום. עד לא מזמן היו באים אלי חברים ואומרים 'איזה שקט', והמשפט הקבוע שלי היה 'השקט שלפני הסערה'. ידעתי שזה יבוא, כל מי שגר פה ידע - אבל לא סופרים אותנו. יספרו רק בהרוג הראשון".

שלומי

במרחק נסיעה קצר מעבדון שוכנת המועצה המקומית שלומי, שבניגוד לעבדון פונתה במהירות. ככה זה כשהבית האחרון נמצא 130 מטר מגדר הגבול, וכמה טילי נ"ט כבר חיפשו מטרות נוחות ביישוב.
ראש המועצה, גבי נעמן, ישב השבוע בלשכתו על הטלפון וניהל את המפונים, שמצאו בחודשיים האחרונים מקלט בירושלים, בחיפה ובטבריה. "אנחנו מתמודדים עם מצב שלא הכרנו", הודה.

"לקחנו יישוב של 9,000 תושבים ופיזרנו בשלושה מוקדים, והכי חשוב הוא שהצלחנו לייצר מענה לגני ילדים ולבתי ספר. פתחנו שני תיכונים, אחד בחיפה והשני בירושלים. היום ההתמודדות שלי היא לתת לתושבים להבין שהם יחזרו לשלומי כשתהיה בטוחה. אין ביטחון אם טרוריסטים נמצאים 130 מטר מהבתים שלנו".

מה זה ביטחון?
"הממשלה אמרה 'לא תחזרו לכאן כפי שיצאתם'. המשמעות היא שחיזבאללה לא יסתובבו לידנו, וזה אומר שלושה דברים: מלחמה רבתי, מלחמה והרחקת האויב עד מעבר לנהר הליטני, או הסכם בינלאומי שיכול להבטיח את המרחקים האלה. אני מקבל הרבה טלפונים מתושבים שאומרים 'תמשיך, יש לנו אורך רוח, תן לנו לחזור הביתה בצורה מושלמת'. אתן לך דוגמה קלאסית לגביי: לא נטשתי את שלומי, גם אידיאולוגית וגם בגלל התפקיד שלי. בהתחלה אשתי פחדה והתפנתה - ואז חזרה, כי לא רצתה להשאיר אותי לבד. במהלך היום היא בבית, עד שאני חוזר בערב. כל היום הדלתות נעולות והתריסים סגורים, למרות שיש הרבה חיילים ביישוב. היא עדיין חוששת מחדירת מחבלים. אחרי מה שראינו בדרום, אי אפשר להגיד 'לנו זה לא יקרה'. אני אומר לראש הממשלה 'לנו זה יקרה, ויותר גרוע, ולכן אסור להפקיר אותנו'. אם לא ידאגו לביטחון - לא נהיה פה, ואז בתוך כמה שנים יהיו להם טילים עם ראשי נפץ כימיים. איום קיומי".

דינה אביטל, צילום: משה שי

אל לשכת ראש העיר נכנס אלברט פרץ, מנכ"ל בית החולים הסיעודי בשלומי. פרץ הוא חבר טוב של ראש המועצה, ובימי שגרה, בכל בוקר בשעה 5:00 השניים עושים הליכה בחוף ראש הנקרה הסמוך. בחודשיים האחרונים פרץ ומשפחתו נמצאים בבית מלון בירושלים, עם עוד כ־1,000 מפונים.

"מלון מצוין, הכל טוב ויפה. אז לשבוע זה נחמד, אבל כמה זמן אפשר לשהות בחדר שגודלו 15 מטר מרובע?", הוא שאל. "אנשים קצת משתגעים, אבל מאוד נחושים במובן של 'אין לנו לאן לחזור'. הבעיה המרכזית היא הסמיכות לגדר. זה לוקח דקה ורבע לחצות את הגבול, להגיע לבית הראשון, לשחוט, לאנוס, לחטוף ילדים. זה מטפטף ומבהיל. רבותיי המכובדים, כוח רדואן של חיזבאללה זה 10,000 לוחמים מיומנים. קבל סיפור קטן: הילדה שלי בת 16, לומדת בכיתה י"א. זה כבר לא רק שלומי - היא מפחדת גם בירושלים, אחרי שהיו שם כמה פיגועים. היא לא רוצה לצאת מהמלון. הורים אצלנו חששו שילדיהם ייסעו בהסעות לבית הספר ללא ליווי של איש ביטחון. אנחנו בירושלים הרחוקה ונמצאים בחרדות".

 

"בטח שאני מפחדת לפתוח, אבל אתה יודע מה משכנע אותי להגיע? שמאחורי הבומים של התותחנים יש גברים צעירים, הפרחים הכי יפים בגינה. יודע כמה מהם גידלתי? את סבא שלהם, את אבא שלהם ועכשיו אותם"


ראש המועצה שומע את דברי חברו, מסדר את הדפים שעל שולחנו ואומר: "מדאיגה אותנו העובדה שנכנסים כעת לחורף, ובחורף אין מלחמות. האם נצטרך לשהות מחוץ לבתים עד שהחורף יעבור, ואז אולי המדינה תיכנס לעימות עם חיזבאללה? אם אתה שואל אותי, צריך להגיע לנקודה מסוימת בדרום ואז להניע כאן את הצבא שייכנס פנימה. יש פה טנקים, שופלים, תותחים. צריך לגייס גיוס גדול ולהיכנס לתהליך של כיבוש דרום לבנון - אקט שיביא לשינוי דרמטי בחשיבה הבינלאומית, וייצר כאן משהו אחר. צריך שם כוח בינלאומי חזק ומשמעותי, ואיתו שמירה על זכותנו לפגוע במי שנכנס לשטח המפורז. זה המינימום בעיני כל תושבי הצפון".

בשלומי נשארו תושבים מעטים. פה ושם הם הסתובבו השבוע ברחוב, כמה מהם נכנסו לבית המרקחת שבמרכז המסחרי, שאותו מנהל כבר 21 שנה ג'וזיף עבד, מהכפר מעיליא שבגליל העליון. "אתה שואל אם זה משתלם לפתוח? בכלל לא", עבד עונה בכנות. "אני חייב לתת שירות למפונים שצריכים מרשמים ולחיילים בסביבה, כי המקום הכי קרוב אחרינו זה נהריה או כפר יאסיף, ורוב הזמן הצירים סגורים. הרוקחים שעובדים איתי ברחו ולא רוצים לחזור, ואני מבין אותם".

בית המרחקת של עבד נמצא 2 מטרים מהמקלט הציבורי, אבל הוא יודע שאם תהיה הפגזה - הוא לא יצליח להגיע בזמן. אז הוא איתר בבית המרקחת פינה שבה הקירות מספיק עבים והזיז ממנה את המקרר, והוא מסתתר שם כשההרעשות מתחילות.

"יש אצלנו הרבה לחץ", הוא מספר. "אנשים במצב נפשי על הפנים. אני מכיר את רובם כבר עשרות שנים, והם מבקשים ממני כמויות של תרופות. במיוחד שני סוגים - להרגעה ונגד חרדות. אחרי מה שראו בדרום, אנשים מדמיינים מנהרות, מעבירים שמועות מפה לאוזן ומאמינים לדברים הזויים, ואתה לא יכול להגיד להם 'זה לא יכול להיות'. פה אי אפשר לחזות את הבאות. יכול להיות שעכשיו הכל טוב ויפה - ופתאום בום".

ביציאה משלומי נכנסנו לעסק המיתולוגי "השקשוקה של דינה", שאותו מנהלת דינה אביטל מנהריה כבר יותר מ־41 שנה. היא פתחה את המקום כמה חודשים לפני מלחמת לבנון הראשונה. עסק שיושב על צומת מרכזי ומאכיל נהגי משאיות, חיילים, פועלים, אבל כעת הוא כמעט ריק.

"שלושה שבועות ישבתי בבית, אבל אני אישה של עבודה. הבת שלי אומרת 'מכורה'", דינה משחררת את צחוקה המתגלגל, ומוסיפה: "בטח שאני מפחדת לפתוח, אבל אתה יודע מה משכנע אותי להגיע? שמאחורי הבומים של התותחנים יש גברים צעירים, הפרחים הכי יפים בגינה. יודע כמה מהם גידלתי? את סבא שלהם, אבא שלהם ועכשיו אותם".

היא רק מדברת - ועוד בום חזק נשמע. כלב קטן ממהר להיכנס למטבח ומתחבא מתחת לשולחן. "הוא לא שלי", היא מבהירה. "בגלל הפחד, לא מעט חיות נכנסות אלי, כי כלב שומע פי שלושה יותר טוב ממך, ויודע בדיוק מתי הפגז בתוך הקנה. בוא, אני אתן לך מים", היא אומרת לכלב, שממשיך להסתתר. "אלה ההפצצות שלנו, ולא שלהם", היא מנסה להרגיעו.

מושב יערה

על כביש 899, שמקביל לגדר הגבול, נמצא מושב יערה. לצד אוכלוסייה יהודית, יש בו גם תושבים בדואים. רוב התושבים מתפרנסים מתיירות, וכמובן מלולים. כל הקו מהגליל המערבי ועד מטולה הוא ספק הביצים העיקרי של מדינת ישראל. השבוע המושב עמוס באנשי צבא, שמצאו שם מקום להתכנסות.

אחרי דקות ארוכות אני מוצא ברחוב את רונית עזרא, שעזבה לקריות, אבל חזרה לבד, ללא בעלה, בגלל ארבעת הכלבים שהיא מגדלת. "את קין מצאתי בחוף הים, אחרי שרדפתי אחריו ארבעה ימים", היא מצביעה על אחד מכלביה. "הוא נמצא אצלי כבר שבע שנים. את פלמה הבאתי מאשקלון אחרי שביקשו להרדים אותה, כבר בת 16 ובקושי רואה. איך אשאיר אותם לבד, אין לי לב? הם כמו הילדים שלי. אז בימים הראשונים ברחתי לקריות, אבל חזרתי ומצאתי אותם מבועתים. אמרתי שיותר אני לא עוזבת. חיפשתי להם מלון, אכסניה, פנסיון - ולא מצאתי. אז אם יש אזעקות, הם רצים איתי למקלט הסמוך".

מה עושות כאן חיות הבית?
"הרבה כלבים בורחים לשטחי הכינוס של החיילים. יש לי קורא שבבים באוטו, אז אני מגיעה לשם ומתקשרת לבעלים - שמתברר שברח לבית מלון".

רונית עזרא והכלבים במושב יערה, צילום: משה שי

רונית נולדה בנהריה והגיעה ליערה בעקבות בעלה, אבל כעת היא מספרת שהכוונה היא יציאה. "אנשים לא רוצים לחזור, בטח אחרי מה שקרה בעוטף", היא אומרת. "הרי חיזבאללה יושבים ממש פה, תסתכל על המוצב שלהם", היא מביטה על ההר הסמוך. "לאורך כל הרכס יש מוצבים, ועד לא מזמן היו עליהם דגלים צהובים. הם היו עומדים עם משקפות ומסנוורים אותנו. מה אני צריכה לקום בבוקר ולמצוא פה חיזבאללה? רק שאם אנחנו לא נהיה - הם יבואו אליכם. אנשים לא מבינים שכמו שבעוטף עזה אכלו אותה - אנחנו יכולנו לאכול אותה בוקר אחד. אם היתה לי הזדמנות - הייתי קמה והולכת. רק שיפצו אותנו על הבתים ונעוף מפה".

אסתר ביטון, השכנה של רונית, בדיוק חוזרת לביתה ואומרת שבכל מקום מסוכן לחיות. "לא כמו פה", רונית עונה. "אנחנו במרחק של קילומטר וחצי מהגבול בקו אווירי. אם במושב עבדון מפחדים פחד מוות - מה אנחנו נגיד?".

 

"בהתחלה ברחתי, אבל חזרתי ומצאתי את הכלבים מבועתים. יותר אני לא עוזבת. אם יש אזעקות - הם רצים איתי למקלט"


ביטון מכניסה אותי לביתה ומראה לי את אוסף הבובות שרקמה וסרגה מאז תחילת המלחמה, בין היתר כדי להעביר את הזמן. אחת מהבובות שהכינה מיועדת לבתו הקטנה של לוחם הימ"מ רס"מ יוראי כהן ז"ל, אחיינו של בעלה, שנהרג בדרום ביומה הראשון של המלחמה. "החיים שלנו לא קלים", נאנחת.

מושב שתולה

אחרי שאנחנו מקבלים אישור מצה"ל להיכנס, כיתת הכוננות בשער של מושב שתולה ממליצה שאת קטע הכביש הסמוך ניסע מהר במיוחד. ככה זה כשב־15 באוקטובר מופיד אלזיר, פועל בניין מאבו סנאן, נהרג ביישוב בגלל ירי נ"ט מדויק של חיזבאללה.

שתולה הוא יישוב למוד קרבות. חדירות מחבלים, מיקוש השדות. אין מבצע צה"לי שלא פסח עליו, וב־12 ביולי 2006, ממש מתחתיו, בעיקול בינו לבין מושב זרעית, נחטפו חיילי צה"ל אהוד גולדווסר ואלדד רגב, מה שהיווה את אות הפתיחה למלחמת לבנון השנייה. היישוב מפונה מתושבים - אבל לא מאבנר אליהו בן ה־67, שלא עזב את ה־M-16 במהלך כל השיחה שלנו.

רס"ן (מיל') אליהו מכיר את לבנון כמו את כף ידו. הוא היה קצין אג"ם של מאיר דגן, שפיקד בזמנו על אד"ל (אזור דרום לבנון), ושהה שם חמש שנים בסוף שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80. "קודם כל, צה"ל צריך לגמור את העבודה בעזה, כי כרגע עיני מדינות ערב מופנות אלינו, ואם לא נתגבר על חמאס - אנחנו גמורים", הוא משוכנע. "חייבים למחוץ אותם, ואומר לך את האמת - לא אצטער אם לא יבנו את עזה מחדש. יסיימו שם ויעברו ללבנון, ואני מודיע לך שאם צוות ניהול המלחמה יעבוד כמו שצריך - נחסל אותם".

איך בדיוק?
"תקשיב טוב למה שאבנר אליהו אומר לך: בלבנון הכוח של חיזבאללה גדול מחמאס, אבל אפשר לנהל שם מלחמה קלאסית. יש ללבנון ארבע רצועות אורך: מישור חוף, הר הלבנון, בקעת הלבנון ורכס מול הלבנון שחציו בסוריה. לבנון מבותרת בנהרות - הזהרני, הליטני, אל־אוואלי, אבראהים ואל־בארד. אתה יכול לבודד תאי שטח. למשל - על הליטני יש שלושה גשרים: אל־קאסמיה, עקיה והחרדלה. אתה מפוצץ את הגשרים - ואי אפשר לעבור מתא שטח אחד לשני. איך שהמלחמה תתחיל, תפזר כרוזים שכל התושבים מתבקשים לנוע צפונה. עם 2 מיליון פליטים בביירות אתה מרסק אותם".

אבנר אליהו במושב שתולה, צילום: משה שי

אליהו מספר שעם חושיו המחודדים, הוא צפה את המלחמה עוד לפני שפרצה. כמה ימים לפני ראש השנה, הוא שלח מכתב למפקד החטיבה המרחבית ולראש המועצה האזורית, שבו כתב: "בתסריט הכי פשוט, עשרות או מאות אנשי חיזבאללה יחדרו לשתולה בשעות משבר - נאמר בין 1:00 בלילה ל־6:00 בבוקר, באירוע שיכול לקחת דקות מספר. במקביל, הם ימטירו אש תופת על נורית, והמוצב יהיה עסוק באירוע שלו", הוא הוסיף. "בתוך דקות שתולה תיכבש ותישטף בדם ובאש, ללא יכולת הגנה. אני מאמין שבתוך שלושה או ארבעה ימים התמונה תשתנה, וצה"ל יהיה בדרכו 'לנצח' - אבל מה יהיה המחיר?"

"כתבתי להם כי בשתולה לא היו לוחמים חוץ מכיתת הכוננות, ומה אתה יכול לעשות עם כיתה לא מגויסת? זה בחתונה, ההוא אצל ההורים", אליהו אומר. "כל הזמן אמרו לנו 'אל תדאגו, חיזבאללה מורתעים', אבל באותה התקופה ראיתי שהם התחילו לבנות מגדלים ולהתאמן. בעקבות המכתב, בחגים, הגיעה אלינו כיתת לוחמים. זה לא כליל השלמות, אבל זה נותן לך תחושת ביטחון כאזרח".

 

"אני מודיע לך שאני לוחם־על ורק יכול לתרום לצעירים כאן. מי היו הלוחמים הכי טובים בעזה? המבוגרים. אנחנו לא רצים, אנחנו מחכים בסבלנות וטיק־טק מורידים. אני לא מפחד. בלבנון חיזבאללה ניסו להוריד אותי חמש פעמים"


אבנר הוא אחד מ־13 ילדיו של צלאח בן ה־91, שהדליק משואה ביום העצמאות האחרון. בשגרה הוא מורה דרך שמפעיל עסק תיירות במושב, וכעת הוא חוזר לימיו הקשוחים בצבא. "חתמתי על נשק, ואני מודיע לך שאני לוחם־על ורק יכול לתרום לצעירים כאן. הרי מי היו הלוחמים הכי טובים ברצועת עזה? המבוגרים. אנחנו לא רצים, אנחנו מחכים בסבלנות וטיק־טק מורידים. אני לא מפחד. בלבנון חיזבאללה ניסו להוריד אותי חמש פעמים".

התושבים יחזרו לשתולה?
"אני סקפטי. כרגע יש פה כוח צבאי גדול, אבל מה יהיה אחר כך? יהיו חייבים לסלק את האיום. אני תמיד קורא לשעות הלילה 'שעות המשבר', בין 1:00 ל־6:00 בבוקר, כשאנשים רדומים, ואז בתוך עשר דקות יכולים להיכנס לפה יותר מ־300 לוחמי רדואן שישטפו את שתולה - ואין מי שיעמוד מולם. בתקופה האחרונה אני כמעט לא ישן בלילה. תופס בבוקר שעה-שעתיים, ובצהריים קצת. מוכן עם הנשק. אנחנו רוצים לחיות כאן בביטחון, זה התנאי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר