מסע בעקבות תעלומת המנורה של בית המקדש

האפשרות שמנורת המקדש מוסתרת עד היום במרתפי הוותיקן ברומא, מסעירה כבר יותר ממאה שנה את דמיונם של חוקרים, רבנים והרפתקנים רבים. במנורה ההיא (אך סביר יותר באחת הדומה לה), אירע לכאורה נס פך השמן המפורסם, אחת הסיבות העיקריות להדלקת נרות בחנוכה.

הפרק האחרון בעלילה הסתומה הזאת התרחש כחודש לפני המלחמה, כשרבה הראשי של צפת, הרב שמואל אליהו, סיפר על פנייה לא שגרתית שקיבל בנו, שר המורשת עמיחי אליהו, מחבר פרלמנט איטלקי בכיר. האיש, שהרב לא נקב בשמו, הציע לשר אליהו לפתוח בדיאלוג כדי להשיב לישראל את כלי המקדש שרומא שדדה לפני כ־2,000 שנה מירושלים, אחרי חורבן בית המקדש השני, ובהם מנורת המקדש, שמוחזקת לדבריו במרתפי הוותיקן.

הסיפור הזה בוודאי היה מכה הדים רבים, אלמלא התפרסמו רבים כמותו לאורך עשרות השנים האחרונות, ללא תוצאה ממשית, ואף ללא ביסוס ממשי של המידע על המנורה שמוסתרת לכאורה במרתפי הוותיקן. האפשרות הזאת עלתה, למשל, בפגישה שקיימו נציגים ישראלים ב־2002 עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, וגם שגריר ישראל לשעבר בוותיקן, עודד בן חור, עסק באפשרות תיעוד מסודרת של כל חפצי האמנות היהודיים בוותיקן. חוקרי האוניברסיטה העברית, שעסקו בקטלוג כתבי יד יהודיים בוותיקן, בחנו אף הם אפשרות זאת, אך לא מצאו לה סימוכין.

לעומת זאת, השיח המחקרי סביב מראה המנורה המגולפת בשער טיטוס שברומא מבוסס יותר, ומרתק לא פחות. ההנחה הרווחת במחקר היא כי תבליט האבן המפורסם, שמתאר את תהלוכת השלל והביזה מירושלים בחורף של שנת 71 לספירה, ובמרכזו המנורה הנישאת על ידי חיילים רומים, נוצר בתבנית מנורת זהב אמיתית שהובאה לרומי מהמקדש החרב בירושלים; שגם פריטי מקדש נוספים, כמו שולחן לחם הפנים או חצוצרות הכסף - שאף הם שולבו בתבליט השער בפורום רומאנום שברומא - יוצרו שם על בסיס פריטי מקור, שהובאו מירושלים החרבה לפני כ־2,000 שנה.

ויש עוד מכנה משותף רחב למדי במחקר, שאף הוא רלוונטי לימי החנוכה הללו: המנורה בתבליט שער טיטוס אמנם גולפה בקפידה על בסיס מראה מנורת זהב שנשדדה מהמקדש בירושלים, אולם אותה מנורת זהב שדודה כנראה אינה המנורה העיקרית שבה נעשה שימוש במקדש, אלא מנורה משנית - אחת מכמה מנורות חלופיות, דומות לזו המרכזית אך לא זהות לה, שנשמרו במקדש למקרה של תקלה או שיבוש.

ההנחה הזאת נסמכת על כך שמראה המנורה בשער טי־טוס אינו זהה לחלוטין לתיאור המנורה במקורות היהודיים.כך, למשל, בסיס המנורה שונה. היא נשענת על רגל אחת ובה שלוש מדרגות, שעליהן נחרתו דמויות חיות מהמיתולוגיה הרומית, ובהן דמות דרקון, שביהדות מזוהה דווקא עם עבודה זרה. הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל לאחר קום המדינה, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג,  אמנם שיער כי בסיס המנורה המקורי נשבר או נשמט בדרך לרומי, ולכן "הוכרחו אומנים איטלקים לשחזר אותה מדעתם ועשאוה בתוכנית של מנורות היכל הרומאים... וכזו נתגלפה בקשת טיטוס", אבל אין כמובן הוכחה לכך.

ההנחה שהמנורה בשער טיטוס, שאמנם נוצקה בתבנית מנורת זהב שהובאה מירושלים, אינה המנורה העיקרית שבה נעשה שימוש במקדש אלא אחת המנורות החלופיות, נשענת גם על שני מקורות היסטוריים. הראשון הוא מדרש בראשית רבה מהמאה החמישית לספירה, והשני הוא כתבי יוסף בן מתתיהו.

מנורת המקור הותכה?

המדרש מספר שהרומאים ביקשו כי הראשון שייכנס אל בית המקדש החרב ויוציא עבורם משם את כלי המקדש, יהיה יהודי. הם פיתו לצורך זה אדם בשם יוסף משיתא. הכלי שאותו בחר משיתא לעצמו היה מנורת הזהב המפוארת, אך הרומאים, שחמדו את המנורה לעצמם, לקחו אותה ממנו והציעו לו להיכנס שוב ולקחת כל כלי אחר שיחפוץ בו. אלא שהפעם משיתא סירב. "די לי שהכעסתי את בורא העולם פעם אחת", אמר, ושילם על כך בחייו כשהוצא להורג בייסורים. ראש מכון המקדש, הרב ישראל אריאל, כמו חוקרי מקדש אחרים, מציין כי מלשון המדרש ברור שהמנורה שמשיתא מסר לרומאים לא היתה מנורת המקדש העיקרית.

מעשה נוסף, שאותו מביא יוסף בן מתתיהו, מספר על כהן בשם יהושע בן תבותאי, שהרומאים הבטיחו לו להשאירו בחיים אם רק ימסור להם חלק מכלי המקדש. "והוציא אליהם מקיר ההיכל", מתאר בן מתתיהו, "שתי מנורות זהב כתבנית מנורת ההיכל..." בשני המקרים, מציין הרב אריאל, "אין מדובר במנורת הזהב של המקדש, אלא במנורות זהב אחרות שהיו באוצרות המקדש והוטמנו מפני הרומאים במקום סתר" ("מנורת זהב טהור", הרב ישראל אריאל, מכון המקדש).

רבים ניסו להתחקות אחר גורלה של המנורה שהובאה מירושלים לרומי והונצחה בתבליט שער טיטוס. תחילה היא הוצבה במקדש השלום של האלה פאקס, מקדש שנבנה 20 שנה קודם חורבן ירושלים. האם שרדה את השריפה שהתחוללה במקום בשנת 192 לספירה? איננו יודעים. ואם שרדה - האם נשארה במקומה? שהרי רומא חוותה לאורך השנים לא מעט פלישות וכובשים שבזזו את אוצרותיה.

אחד החוקרים שניסה לאחרונה להתחקות אחר גלגולי המנורה הוא ארנון סגל, בספרו "הבית". סגל תיאר השבוע נתיבים אפשריים של המנורה, כ־130 שנה לאחר השריפה במקדש השלום. "היו שהניחו", הוא מספר, "שהמנורה הועברה לקונסטנטינופול (איסטנבול), בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס בשנת 324, כאשר העתיק את בירת האימפריה מרומא. לעומת זאת, קיימת השערה שהמנורה הוסיפה לשכון במקדש השלום ברומא, עד לכיבוש הוונדלי שהתרחש בשנת 455 לספירה, אז שדדו הפולשים הברברים הללו את המנורה והתיכו אותה".

אפשרות נוספת, לדבריו, היא "שהמנורה נותרה שלמה ושהקיסר יוסטיניאנוס, בן המאה השישית, אף השיב אותה לירושלים והציב אותה בכנסיית הניאה האדירה שבנה, כנסייה ששרידיה מצויים כיום מתחת לכיכר בתי מחסה בעיר העתיקה. ויש גם טענות אחרות", מציין סגל, "הן מדברות על כך שבשנת 410 המנורה התגלגלה לקרקסון שבדרום צרפת, לאחר שהוויזיגותים, שבטים ברבריים מאזור סקנדינביה, בזזו את רומא ונטלו את אוצרותיה לבירתם, קרקסון.

"לפי התיאוריה הזו, לאחר כמאה שנה בזזו השוואבים את קרקסון ולקחו עימם את מנורת שבעת הקנים לבירתם החדשה, קרתגו שבצפון אפריקה". משם, על פי התזה הזאת, "שר הצבא הביזנטי בליזריוס, שכבש את העיר בשנת 550, נטל עימו את המנורה לביזנטיון - קונסטנטינופול.

"אחרים", מוסיף סגל, "טוענים כי בזאת לא הסתיימו טלטולי המנורה, וכי בעת מסע הצלב הראשון, בשנת 1099, השיבו אותה הצלבנים - לא פחות ולא יותר - אל מקומה מקדם בהר הבית, ושם נשמרה בידי המסדר הטמפלרי. עם כיבוש העיר בידי צלאח א־דין נטלו אותה עימם הטמפלרים הנסוגים לעכו, ומשם לקפריסין. בסופו של דבר", כך על פי גרסה זו, "השיבו חיילי פיליפ הרביעי מלך צרפת את המנורה, במאה ה־13, בחזרה למרתפי האפיפיור ברומא".

המחילה נאטמה בהוראת בגין

הוותיקן, צריך לציין כאן, הכחיש לאורך השנים כמה פעמים, וגם היום, ידיעות שהמנורה או כלי מקדש אחרים מצויים ברשותו, ובכלל נזכיר שוב: המנורה שאחרי גלגוליה מתחקים חוקרים רבים לאורך השנים, זו שגולפה על גבי שער טיטוס, ואף שולבה (לפי הצעת האחים גבריאל ומקסים שמיר) בסמל המדינה, אינה מנורת המקור. לפי סימנים שונים, לרומא נלקחה בשנת 71 גרסה חלופית, גרסת העתק או חיקוי של מנורת המקור.

גם המנורה שבה הדליקו החשמונאים בשנת 164 לפנה"ס (234 שנה לפני חורבן הבית השני) - זו שבה על פי המסורת היהודית אירע נס חנוכה, ופך שמן שהיה אמור להספיק ליום אחד הספיק לשמונה ימים - אינה מנורת המקור. על פי המתואר בספר החשמונאים, גם מנורת המקדש ההיא נשדדה עם עוד כלים על ידי היוונים שנכנסו להיכל, והחשמונאים, במקום להדליק במנורת הזהב, הדליקו בשבעה שיפודים של ברזל.

מה אירע אפוא למנורת המקור עם חורבן הבית השני, והיכן היא נמצאת היום? הן מכתבי יוסף בן מתתיהו והן מהתלמוד (מסכת גיטין) עולה שכלי המקדש, ובהם המנורה, נטמנו עוד במהלך המצור במחילות נסתרות במעמקי הר הבית (אגב, כמו חלק מכלי המקדש הראשון). הרומאים, שחיפשו את המנורה, מצאו כמה ממנורות ההעתק שהיו במקדש, אך לא את המנורה שהוצבה בהיכל ושבה הודלקה האש מדי יום. גם ניסיונותיהם לאיים ולסחוט יהודים כיהושע בן תבותאי או יוסף משיתא (שהוזכרו קודם לכן) לא הביאו לגילוי המנורה.

לאורך השנים היו כמה וכמה ניסיונות לאתר את כלי המקדש בהר הבית. אחד מהם נעשה על ידי מונטגיו בראונלאו פארקר, הרפתקן ואיש צבא בריטי, באחת החפירות הארכיאולוגיות השערורייתיות ביותר שהתרחשו בארץ ישראל. ב־1911 שיחד פארקר את מרבית שומרי הווקף בהר הבית, ובמשך כמה לילות חפר במקום בניסיון לאתר את אוצרות המקדש. כאשר נתגלה, נמלט בעור שיניו מהארץ.

ניסיון נוסף לאתר את אוצרות המקדש, בעיקר את ארון הברית, נעשה על ידי רב הכותל המערבי, הרב יהודה מאיר גץ, בקיץ 1981, כאשר על פי כתבים קבליים שאותם פירש, חשף מחילת ענק חצובה בסלע ממנהרת הכותל המערבי מזרחה אל מתחת לאבן השתייה, מקומו המשוער של קודש הקודשים. אירוע זה הסתיים בהתנגשות אלימה בין יהודים לבין מוסלמים, שהשתלשלו בחבלים מרחבת הר הבית אל תוך המחילה. על פי הוראת ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הפתח שהרב גץ פרץ - נאטם, והמצב הוחזר לקדמותו.

המנורה עצמה, אפוא, לא נתגלתה, אבל עדויות מצוירות או חרוטות על מראה המנורה ודמותה נותרו בידינו למכביר מתיעודים ומגילויים ארכיאולוגיים רבים לאורך השנים, כמה מהם מרגשים במיוחד.

כחודש לפני המלחמה הוצג במסגרת כנס מחקרי עיר דוד ה־24 מחקר חדש של רשות העתיקות, פרי עבודתו של ד"ר יובל ברוך (סמנכ"ל ארכיאולוגיה ברשות), על מערות הקבורה העתיקות של יהודי רומא, שגלו מירושלים בחורבן בית שני. מדובר במיצג שתיעד בצילום ובהדמיה את מערכת המסדרונות הצרים, התת־קרקעיים, מתחת לרומא הנודעת, שבכתליה חצובות אלפי גומחות קבורה רחבות וצרות. חמש מהקטקומבות (מערות הקבורה) האלה זוהו כיהודיות, ובתוכן התגלו סממנים יהודיים מובהקים, כמו ארבעת המינים, ארונות קודש, וכמובן - איורי מנורה למכביר (ראו בצילום לעיל).

מנורה בעזה

מנורת המקדש הונצחה לאורך דורות רבים על גבי חפצים, בקברים, בבתי כנסת, ברצפות פסיפס, ואף בבתי מגורים, עד שהפכה לסמל הוויזואלי הנוכח ביותר של העם היהודי בימינו. אחרי מלחמת ששת הימים חשף הארכיאולוג נחמן אביגד מתחת לרובע היהודי חריטת מנורה על קיר, כפי שצייר אותה אחד הכוהנים בימי בית המקדש השני. תבנית המנורה נמצאה גם על ארונות קבורה בבית שערים, ובבית שאן - על פסיפס אבן וזכוכית מהמאה החמישית.

הארכיאולוגים אלי שוקרון ורוני רייך חשפו לפני יותר מעשור שבר אבן ועליו חריטה נדירה של המנורה, שבה הופיעו חמישה קנים בלבד. החריטה נמצאה במנהרת הניקוז ההרודיאנית, בואכה הכותל הדרומי של הר הבית. ההשערה היא שעובר אורח שראה את המנורה מול עיניו התפעל מיופייה, וחרט את רשמיו על האבן. אחר כך השליך או איבד את השרבוט לצד הדרך, מבלי לשער שיצירתו תתגלה אחרי 2,000 שנה.

העובדה שתחריט המנורה הזה מתאר רק חמישה קנים ולא שבעה, מוסברת באיסור הלכתי לחקות את מנורת המקדש. האיסור מבוסס על ברייתא, שמובאת בתלמוד הבבלי (במסכת מנחות) ושמתירה לעשות מנורה של חמישה, שישה או שמונה קנים, אבל לא של שבעה.

הארכיאולוגית אילת מזר, שהלכה לעולמה לפני יותר משנתיים, חשפה לפני עשור באזור העופל שלמרגלות החומה הדרומית של הר הבית אוצר קטן של מטבעות זהב, כשלצידו מדליון זהב מרהיב. קוטר המדליון כעשרה ס"מ, ובמרכזו רקועה מנורת שבעת הקנים, כשמשני צידיה שני סמלים יהודיים נוספים: שופר גדול וספר תורה. "אוצר המנורה" תוארך לסוף התקופה הביזנטית, ומזר העריכה אז שהגילוי היה בגדר "כמעט נס", שכן "הסיכוי שהאוצר ישרוד ויגיע לידינו היה אפסי. רק סנטימטרים ספורים הפרידו בין הבנייה המודרנית לבין האוצר המיוחד הזה, אך היא לא פגעה בו".

חוקר אחר, פרופ' נחום סלושץ, בן משפחתה של מזר מצד סבתה, גילה מנורה מפוסלת באבן בחפירות שערך מטעם החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה בשנת 1921, בבית הכנסת מן המאה הרביעית לספירה בחמת טבריה. סבה של מזר, פרופ' בנימין מזר, חשף בחפירות בבית שערים מערכות קבורה מפוארות מן המאות השנייה והשלישית לספירה, שכללו עיטורים של מנורת שבעת הקנים, בציור, בפיסול ובחריטה.

גם פסיפס רצפת בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו, שהוקם במאה השביעית, כולל את מנורת שבעת הקנים, כשמימינה שופר ומשמאלה לולב. תושבי נצרים, היישוב היהודי האחרון שנעקר בחבל עזה ב־2005, נשאו על גבם את המנורה שעיטרה את גג בית הכנסת שלהם, במעין שחזור של מסע "יהודה השבויה", שמגולף על שער טיטוס ברומא. מנורת נצרים הוכנה על ידי יצחק מאיר מכוכב השחר לזכרו של ניצול השואה חנוך נשילביץ. היא הובאה לכותל בקיץ 2005 עם עקירת גוש קטיף, התארחה שם שלוש שנים, ומאז מוצבת במוזיאון גוש קטיף בירושלים.

בקהילת יהודי עזה חי הפייטן הנודע רבי ישראל נג'ארה, מחבר הפיוט "יה ריבון עלם" המפורסם, שמושר מדי שבת בבתים רבים. בעזה עצמה ניתן היה לראות עד לפני כ־40 שנה על אחד העמודים של המסגד הגדול את הכתובת "חנניה בר יעקב", ביוונית ובעברית, ומעליה חקוקה מנורה שבצידה האחד שופר ובצידה האחר אתרוג - עדות לקיומו במקום של בית כנסת בימי התלמוד (מתוך "שורשים יהודיים בעזה", ספרו של חגי הוברמן, הוצאת ראשית ירושלים).