לדפוק עוד מסמר בסוכת השנאה

שיר אנגלי נושן מהמאה ה־14 מדגים איך תקלה קטנה עלולה לגרום לאסון גדול: "נפל המסמר - נפלה הפרסה, נפלה הפרסה - נפל הסוס, נפל הסוס - נפל הרוכב, נפל הרוכב - הוכרע הקרב, הוכרע הקרב - אבדה הממלכה. הכל בגלל מסמר בפרסתו של סוס". השיר הוא אמנם רק משל. במציאות ממלכות לא נחרבות בגלל מסמר אחד בפרסה אחת של סוס אחד. אבל תמיד יהיו אנשים שיתייחסו למשלים כפשוטם.

מלחמת חרבות ברזל עדיין בעיצומה, אך מהרבה בחינות שילמנו עליה מחיר כבד מנשוא כבר ביומה הראשון: יותר מ־1,200 אזרחים שנרצחו באכזריות שקשה לתפוס את היקפה, יתר מ־240 נחטפו, ביניהם ילדים - אלה מספרים של סוף מלחמה, לא של תחילתה, ולכן מובן הצורך לברר כבר עכשיו מה השתבש, איפה הטעות, איפה המחדל ובעיקר - מי אשם. ואפשר לסמוך שתמיד יהיה מי שיחפש - וימצא - מסמר גורלי. כמו למשל הסוכה בחווארה.

התיאוריה שעל פיה צה"ל לא הגן על יישובי הדרום כיוון שגדודים מגזרת עזה נשלחו לאבטח את הסוכה של צבי סוכות בחווארה הופצה על ידי עיתונאים, קציני צבא בכירים בדימוס, ארגוני שמאל, התערובת הרגילה של יושבי אולפנים וצייצנים בכירים. היא נכנסה לשיח העממי כשם שהסיפור על יהודים, פסח וילדים נוצרים נכנס לשיח העממי במקומות מסוימים, בזמנים מסוימים.

האמונה בסיפור הסוכה מתבססת על כמה הנחות יסוד, כל אחת מופרעת מחברתה: צה"ל ידע על הסכנה בדרום ובכל זאת העדיף להעביר כוחות חיוניים לשומרון; גזרת השומרון לא זקוקה לנוכחות צבאית מוגברת; פיגועים ביו"ש הם תוצאה של שיגיונות הימין הקיצוני (הרי אין לנו ימין אחר); הגנה צבאית על מתנחלים היא עול מיותר (כמו גם עצם ההתיישבות ביו"ש); המתנחלים אשמים בכך שהצבא החליט להגן עליהם; אלמלא העבירו את הגדודים מעזה לשומרון - הטבח בדרום היה נמנע. כמו כן צריך להאמין שהסיפור על הגדודים והסוכה נכון.

דובר צה"ל הכחיש את כל פרטי התיאוריה, או שמא נקרא לה "עלילה", בדבר העברת הגדודים. לא נגרעו כוחות מאוגדת עזה, כמאה חיילי עתודה נשלחו לתגבור גזרת חווארה בעקבות פיגועים שמתרחשים במקום הזה כשגרה. הכוחות הללו נשלחו לפני שח"כ צבי סוכות הקים סוכה כמחאה על פיגוע, סוכה שקופלה אחרי שעתיים, אלא שכדברי השיר - "זו היתה פנטזיה נהדרת", ולכן דבקו בה מיטב פרשנינו בחירוף נפש. אלוף פיקוד דרום (מיל') דן הראל חזר עליה אך לפני שבוע, בדבקות דתית.

כוחו של סיפור הסוכה טמון בעובדה שגם אילו היה נכון - הוא עדיין מעיד על אשמת הצבא ושיקוליו, לא על המתנחלים. גם אילו היה נכון - צה"ל התעלם מהתרעות על פעולה חמאסית. גם אילו היה נכון - הכוחות באוגדת עזה לא הצטוו להעלות כוננות. הרבש"צים של היישובים לא הוזהרו. ראש אמ"ן חזר לישון. ובכל זאת - הסוכה אשמה.

דובר צה"ל, דניאל הגרי, התייחס לשאלה של העברת הכוחות כאילו היתה בסך הכל פריט מידע שיש לאשר או להפריך. בתחילה הבהיר שלא היה שינוי במצבת הכוחות הקבועה, ולאחר שהצקות התקשורת לא פסקו - בדק ומצא שבכל זאת היה מה שאפשר לכנות שינוי: חיילי העתודה משובצים בכל שבוע במקום שנקבע על ידי המטכ"ל, על פי האיומים הצפויים - כלומר, לא נצפה איום מיוחד בעזה. עוד אמר כי שיבוץ הכוחות יתוחקר. אפשר להבין מדוע ראוי לתחקר את העובדה שלא הוצבו מספיק כוחות בגבול הדרומי. אבל מה הקשר לאבטחת יישובי השומרון?

חגורת המגן

הכחשותיו והבהרותיו של דובר צה"ל מחזקות את נרטיב "בגלל יו"ש נפל העוטף", כאילו שהגנה על המתיישבים ביהודה ושומרון היא מנת הספיישל בתפריט הצה"לי, ולא חלק מהשגרה ההכרחית שלו. כאשר דובר צה"ל מעמיד פנים כאילו אינו יודע מדוע נשאלות השאלות הללו, הוא מחזק את תיאוריית הסוכה, ובכך מסייע לבדל את מתיישבי יו"ש מכלל אזרחי ישראל ולצייר את ההתיישבות בתור סכנה לאומית.

לנוכח תשובותיו הסטריליות של דובר צה"ל ובעיקר לנוכח שתיקת הרמטכ"ל, עולה שאלה נוספת: האם הם בכלל מכירים את הצבא ואת לוחמיו? תושבי יהודה ושומרון יצאו להגנת מתיישבי העוטף בשבעה באוקטובר, הם ממלאים את היחידות הקרביות בסדיר ובמילואים. הם נלחמים בעזה ובצפון, ורשימת הנופלים מלאה בהם.

הם אזרחי מדינת ישראל וראויים להגנה ככל אזרח אחר, ואף יותר, שכן הם חגורת המגן של ישראל מפני הרוצחים מהרשות הפלשתינית, והם אלה שנתקלים בה כשגרת יום ביומו. מתיישבי יהודה ושומרון היו קורבנות של טבח פה וטבח שם במשך שנים. ובכל זאת, אצבע מאשימה מופנית כלפיהם: אלמלא אתם - לא היה טבח בבארי, בכפר עזה, בניר עוז.

רעל מעל איילון

לפני שבוע התמלאו נתיבי איילון בשלטי ענק נוטפי רעל: "ממשלת המשתמטים בוזזת בשעת מלחמה". זהו המשך של מחאת קפלן נגד הממשלה ונגד החרדים. את המתנחלים אי אפשר להוסיף לשלט השנאה הזה. הם לא משתמטים. הו לא. הם שלחו ושולחים למערכה גיבורים כמו יוסי הרשקוביץ מגבעות, אלחנן קלמנזון ופדיה מרק מעתניאל, איתן פיש מפדואל, אור יוסף רן מאיתמר - ועוד רבים כמותם.

אלא ששנאת מתיישבי יו"ש עדיין חיה ובוערת גם כאשר הם מחרפים נפשם בקרב, ומעניין מדוע. אולי כי הטבח ביישובי הדרום הוכיח שהפיגועים נגד מתנחלים הם לא בגלל תיאוריית הכיבוש, אלא בגלל שאלה וגם אלה יהודים, מחוץ לקו הירוק ובתוכו. שורת המחדלים שקדמה לטבח הוכיחה שלא תמיד אפשר לסמוך על תבונתם של קצינים בכירים, מה שמערער על סמכות הגנרלים שחברו למחאת קפלן ושניים מהם יושבים עכשיו בקבינט המצומצם. ובעיקר, ההתיישבות ביו"ש היא מכשול להגשמת חלום המדינה הפלשתינית. וכדי להמשיך לתחזק את ההזיה הזאת צריך במקביל לתחזק עלילות דם כמו הסוכה בחווארה. לא מסמר קטן, אלא שקר גדול.