השחר הפציע מעל מתקן הכליאה בדמשק. בתוכו עשרות חיילים ישראלים שביומם האחרון בשבי ניהלו ויכוח סוער, כמעט דמיוני, לנוכח הסיטואציה: האם לרחוץ כלים בטרם שחרורם, או להותירם מלוכלכים. בטרם נתקבלה החלטה, כבר מצאו את עצמם על אוטובוס בדרך לשדה התעופה.
במרכז האוטובוס, ליד החלון, ישב אריק אבנרי. במבטו ניסה ללכוד בפעם האחרונה את נופי דמשק. הוא ידע שכף רגלו כבר לא תדרוך שם. כשעלה לבטן מטוס הצלב האדום, מיהר לתפוס מושב בשורה הראשונה, כדי להבטיח שבנחיתה - הוא יהיה ראשון הנוסעים שיירדו.
ברדתו המה שדה התעופה בלוד תכונה רבה. "את עיניי תפס השלט 'ברוך שובכם גיבורי ישראל'. הייתי בטוח שמשלחת ספורט הגיעה לארץ. אנשים רבים התגודד סביב המטוס, ולא ראיתי איש מקרוביי. הייתי בטוח שמשפחתי אינה בחיים", נזכר אבנרי (71), אז חייל בן 20 ביחידת הלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר, שנפל בשבי למשך שמונה חודשים במלחמת יום כיפור; וכיום פסיכולוג קליני בכיר, המטפל זה שנים בפדויי שביי ובאנשים המתמודדים עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית.
רק לאחר כמה רגעים של חיפוש, אחיו של אבנרי התנפל עליו בחיבוקים, וממרחק איתר את הוריו, מפא"יניקים מחונכים היטב, שהמתינו בסבלנות מאחורי גדרות שהוצבו בשדה התעופה. "זו היתה התרגשות אדירה לראות אותם, אבל למען האמת - לא הבנתי מה פשר ההמולה מסביבי. לא הרגשתי איתה בנוח".
הפער הזה, שמתאר אבנרי בין דממת השבי ועינוייו לשיבה הכאוטית, תקף לדבריו גם בהחזרת השבויים הנוכחית. "צריך להרחיק אותם מההמולה וההמון. הם זקוקים לתא משפחתי חם וחזק, מחבק, ולא לפסטיבל".
מה הבעייתיות בפסטיבל?
"כי אחריו מגיעה נפילה. עבור אנשים שהיו במנהרות וביקשו אישור לכל פעולה בסיסית, המעבר למציאות רוויה בגירויים הוא קשה, מאתגר ומתסכל. אני לא זוכר לטובה את ההמולה התקשורתית וההמולה הכללית סביבנו השבויים, וגם לא את השקט הקיצוני והירידה שהגיעו לאחר מכן. אני זוכר שאחרי החזרה, גיסתי שנרצחה ב־7 באוקטובר עם עוד שלושה מבני משפחתו של אחי, אמרה לי ש'הפסטיבל הזה לא יהיה לעד, אתה צריך לחשוב מה אתה עושה עם עצמך בהמשך'. כך החלטתי ללמוד פסיכולוגיה".
דובר צה"ל
מי שמחזקת את תזת הפער בין דומיית השבי להמולת החזרה היא ד"ר עידית גוטמן מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א. "בשבי בדרך כלל אין אור שמש, מספר הגירויים מצומצם, ואין חשיפה לאקטואליה או למסות רבות של אנשים. האנשים בשבי חיים במין מורסה כזו, המבודדת משאר הקיום הפסיכולוגי שלהם. פעמים רבות חלקם סיפרו כי ניסו שלא לחשוב על האנשים הקרובים להם, כי זה היה קרוב מדי. אז הם חשבו על האנשים בבנק, על הסידורים הטכניים.
"אבל כששבים יש הלם של גירויים - אנשים, תאורה, מצלמות, וזה עוד לפני שדיברנו על החקירות שהם יעברו. ההלם הזה גם מסביר מה שעלה במחקר: פדויי שביי מרגישים פחד לפני החזרה הביתה. הפחד מלווה בתחושת אשמה גדולה - מדוע הם לא ברחו או צעקו, איך זה בכלל קרה להם, דווקא להם. הדברים האלה אובייקטיבית לא נכונים, אבל יש נטייה בלתי נמנעת לעסוק בהם, ואז החזרה הופכת מפחידה".
ההתמודדות הזו מורכבת מאין כמותה. בספרות מדברים על שלב התחלתי של התייחסות טכנית לחזרה, כמעט שטחית, מעין ניתוק רגשי. אבל מה קורה לאחר מכן?
"רק לאחר שהם מתאקלמים, אפשר להתחיל לחשוב על האירוע כעל משהו שנגמר. אז גם אפשר להתחיל לנסות להבין מה הלך לאיבוד, ולהביט בדברים מפרספקטיבה רחבה יותר. הקושי כאן הוא לא רק של החוזרים מן השבי, אלא גם של קרוביהם. לעיתים הם נתקלים באנשים שונים מאלה שהכירו לפני השבי".
להיות חסר ישע
ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי־אוסטרי, ניצול שואה שתיעד את חייו במחנות הריכוז הנאציים בספרו "האדם מחפש משמעות", סבר כי "סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו...". אלא שלעיתים העתיד טומן בחובו מורכבות רגשית.
"באופן אבסורדי", מסבירה גוטמן, "לעיתים רבות השלב הקשה הוא לא בהכרח השבי, אלא דווקא השחרור. השבי נורא, אבל הוא מגייס כוחות משום שקיים צורך להתמודד עם טראומה אקוטית. מנגד, בשחרור יש משהו אמורפי יותר, לא ברור, והוא מפגיש אנשים עם החיים הקודמים שלהם, שבינתיים השתנו, לעיתים ללא היכר, כמו במקרה של שבויי 7 באוקטובר".
"כשלמדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה", ממשיך אבנרי, "אחד מחבריי אמר לי בשנה הראשונה, 'אתה יודע, לפעמים אני מתגעגע לשבי'. זה נורא הפתיע אותי, אבל מצד שני - בשבי יש ודאות מסוימת, סדר יום רוטיני וברור. בשבי לא צריך לקבל החלטות".
"כל חוויית השבי היא חוויה רגרסיבית", מחזק את הדברים הפסיכולוג ד"ר דוד סנש, שנשבה בידי הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים. "הופכים אותך לתינוק. מבחינת היכולת שלך לשלוט במה שקורה, אתה ממש חסר אונים. שוברים את הרוח ומגבילים אותך באופן טוטאלי. אתה בעצם מתפקד ברמה ילדית, אבל אתה עדיין מי שאתה, מבחינה נפשית והתפתחותית. גם אדם מבוגר שחוזר משם, כולל החיילים שיחזרו משם, מגיעים מעמדה מאוד ילדית, תלויה, חסרת ישע. בין שמדובר בילדים ובין שמדובר במבוגרים - הפער בין השבי לחופש מטלטל את הנפש".
המטרה היא לנסות להחזירם לעולם שיהיה נהיר עבורם, מובן.
"וזה אתגר משום שהם חוזרים לעולם שונה בתכלית. בעת הנכונה יש לסייע להם להבין לאיזה עולם הם חזרו - כי רובם איבדו בתים, משפחה וחברים. הם לא יודעים על זה כלום, או שהם נחשפו למניפולציות שונות. צריך להחזירם לעולם בזהירות רבה, וזה קריטי לטעמי. כשאני חזרתי, חיברתי את חלקי הפאזל בתוך כמה שעות - הבנתי מה קרה, מתי ולמי. זה היה מורכב וקשה, אבל זה לא מתקרב למצב העניינים עכשיו".
גם מי שנמצא רחוק מקו האש עדיין מתקשה לעבד את הדברים.
"וקל וחומר מי שנחטף. אני סבור שהם עוד רחוקים מלעכל את מה שהתרחש".
איך מבשרים לשבויים שחזרו על כך שיקיריהם אינם עוד?
גוטמן: "זה מורכב, ואין כאן נוסחה אחת נכונה. זה תלוי בגיל הילד, כמובן. בחלק מהמקרים, ככל שהילד גדול ומבין יותר, כך ניתן להבהיר במילים ברורות, לא במטאפורות, את סופיות המוות. ככל שהילד צעיר יותר, כך בחירת המילים בסיסית יותר - 'אין יותר', למשל. לעיתים מבהירים גם שזו אינה אשמתו או אשמת ההורה, שלא רצה לעזוב אותו".
לצמוח, למרות הכל
אירועי הזוועה בעוטף, שבו נרצחו כאמור בני משפחה של אריק אבנרי, התרחשו בדיוק 50 שנה אחרי היום שנפל בשבי. "זה פשוט מזעזע, מצמרר", הוא אומר. הוא מביט באירועים ומזהה ביניהם נקודות דמיון. "הייתי בחרמון שלושה ימים, ואמרתי להוריי שאני נמצא במקום הכי בטוח בעולם. רק לאחר מכן התברר, ממש כמו ב־7 באוקטובר, שהסורים קיבלו את התוכניות לבסיסי החרמון, בדיוק כפי שלחמאס היו תוכניות של יישובי העוטף. אני זוכר את הדפיקות על דלת המוצב עד היום".
עם השנים הוא אמנם השתקם, אך נראה כי ההתמודדות לא פוסקת. אני מנסה להעמיק איתו ולהבין מהו התהליך הפנימי שעוברים פדויי שבי עם השחרור. "החזרה אופיינה אצלי בשמחה גדולה, ועד היום אני כמובן שמח שחזרתי, אבל יש מורכבויות. לפני 30 שנה חליתי במחלה ממארת שמאפיינת אנשים מבוגרים מאוד ומאופיינת בהזדקנות יתר. לתהליכים הפנימיים יש כמובן גורמים רבים, גנטיים וסביבתיים. לי היתה משפחה תומכת, למשל. מובן שיש גם אירועים בהיסטוריה האישית של כל אדם שמשפיעים עליו. אבל דבר אחד חשוב ונכון לכולם - מעקב, פסיכולוגי וסוציאלי. אפשר לראות בחוזרים מהשבי מעין חולים בסיכון, לפחות בהתחלה, וככאלה הם צריכים להיות במעקב. לאו דווקא טיפול, אגב.
"לכל אחד שחוזר מהשבי תהיה המורכבות שלו. ילדים נחטפו לעזה, היו בוודאי מבוגרים ש'אימצו' אותם בשבי, והיוו דמויות הוריות. כשהם חוזרים, לא בטוח שאותן דמויות ימשיכו ללוות אותם. לחלק יש הורים, וחלק אחר איבד את הוריו. אני מקווה שלמטפלים בהם יהיה מיפוי כדי לדעת איך לגעת בתמת הנטישה".
הנטישה שאתה מתאר לא חייבת להיות אובייקטיבית.
"גם אם ההורים לא נטשו, לילד לא תמיד יש נקודת הסתכלות אובייקטיבית בעניין. כלומר, גם הורה מת הוא במובנים רבים נוטש. זה מזכיר את ילדי השואה, ואנחנו רק יכולים לקוות להמשך חיובי, בדיוק כפי שחלק מילדי השואה הצליחו לבנות את עצמם בארץ והקימו משפחות יפות ועסקים יפים".
"הורים לילדים הם נקודה מאוד כאובה", מסבירה גוטמן. "אם מדובר בהורה שלא הצליח להגן על הילד זה עלול להיות שבר בתא המשפחתי. אבל אם יש קהילה וגורמי תמיכה בשבי, והורה יכול להמשיך לשמש הורה, זה יכול להיות גורם חוסן".
בניגוד לחוסן, גוטמן מסבירה כי כיוון אפשרי לאחר חזרה משבי הוא התפתחותה של הפרעת דחק פוסט־טראומטית. מצד אחד, חשוב לזכור כי רק כשליש ממי שחוו אירוע טראומטי קשה יפתחו פוסט־טראומה, אולם מחקר אורך של פרופ' זהבה סולומון מאוניברסיטת ת"א על פדויי השבי ממלחמת יום כיפור, הראה כי 43 אחוזים מהם סבלו מתסמינים דיכאוניים, חרדתיים ופוסט־טראומטיים, ובהם למשל פלשבקים, ניתוק רגשי, דיכאון וסיוטי לילה.
"בזמן השבי אין סיוטים, כי הערות היא הסיוט. הסיוטים עלולים להתחיל כשחוזרים הביתה", מסבירה גוטמן. "סיוטים הם ניסיון של המערכת לתקן את השבר, להציף אותו במידה מסוימת. והתקווה היא, גם בטיפול, שתהיה תנועה בסיוטים, שהם ישתפרו עם הזמן.
"חלק מהאנשים גם מדווחים על אנהדוניה, חוסר יכולת ליהנות מדברים שהם אהבו. הם מרגישים שראיית העתיד שלהם נעלמה. הם לא מרגישים אפשרות לחשוב על עצמם מחדש בתור אנשים שיחיו עוד שנים, יעשו דברים, יאהבו וישמחו. יש משהו בהפרעת דחק פוסט־טראומטית שתוקע אותך בתוך הרגע הגרוע בחייך".
אנחנו רואים גם מקרים של צמיחה פוסט־טראומטית?
"בהחלט, ואפשר לקוות שזה מה שנראה יותר. אגב, אנחנו כחברה יכולים לסייע בכך. התפקיד שלנו, כפי שאמרתי, הוא לא לעוט עליהם, וזה כולל גם את התקשורת. צריך לתת להם את הזמן, את הליווי המקצועי, כדי שהם יוכלו לחזור אלינו במלוא מובן המילה, אחרי שאספו את החלקים הפצועים בנפש.
"אל האנשים שחזרו, לתפיסתי, יש להתייחס כאל אנשים בטיפול נמרץ. יש לתת להם זמן התאקלמות, לעלות בחזרה מהצלילה העמוקה שבה הם שהו, מהמנהרות ומהיקום המקביל שהם חוו. חשוב שזה לא יהיה מהיר ומציף מדי, וחשוב שלא נחמיר את הקושי. הוצאנו אותם מהבית הבוער, עכשיו צריך למצוא מחדש את האור ולדאוג שלא יהיו זיהומים. ברמה האישית, הרבה אנשים מסתכלים על אופטימיות ותקווה כקלישאה, אבל אופטימיות ותקווה נמצאו בקורלציה הכי גבוהה עם חוסן אישי. גיל גבוה יותר גם הוא בקורלציה עם חוסן".
עבור חלקים מהם יהיה קשה מאוד לשמור על אופטימיות.
"מצד אחד יש לנו סיפורים מעוררי השראה של שורדי שואה. מצד שני, שבויים חווים למשל תחושות אשמה גדולות. חלקם סבורים שהם עשו דברים נוראים כדי לשרוד, ואם מישהו יידע על כך - הם באמת לא יוכלו להמשיך לחיות. בגלל התפיסה השגויה הזו הם מרגישים שהם לא יכולים לשתף, שהם צריכים להתרחק מחברת אחרים, שיש בהם משהו מוכתם, משהו טמא, וזו טעות. אנחנו יודעים לומר היום שבמקרים האלה הטראומה היא שמדברת, והמחשבות והרגשות האלה לא רציונליים".
"לא להעביר אותם מיד ליד"
סנש מסביר כי גם לזמן השהייה בשבי קיימת השפעה על ההמשך, וזאת בתלות עם מספר האירועים בשבי. "יש חשיבות לכמה תהפוכות ומקומות מסתור עוברים שם. כליאה במקום סגור משפיעה לרעה על היכולת לטפח תקווה, ולכך מתווספת שאלה לא פחות חשובה - האם הם ביחד או לחוד, כפי שנאמר. במצרים היינו לחוד, אבל ביומיים האחרונים צירפו אותי לשבויים נוספים וזה הרגיש כאילו חזרנו לישראל. ההבדל הוא עצום. במובן הזה, לכל אחד בשבי יש את מסלול הכאב שלו".
"חשוב לזכור", מסביר סנש, "שמי שנפל בשבי, בדרך כלל נפל בנקודת שבר, שבה אפשר לחשוב שהמדינה חדלה מלהתקיים. בשבי גם מכרו לנו את הרעיון הזה, וזה יכול להיות דומה למה שקורה בשבי הנוכחי. גם אנחנו הרגשנו בשבי שהמדינה חסרה, וגם אחרי 50 שנים הדבר הזה לא עובר. חלק מפדויי השבי מתקשים להאמין שוב בטבע האדם, הם מתקשים לשקם יחסי אמון עם אנשים לאחר שנתקלו ברשע, בעינויים ובאלימות.
"אבל מה שאנחנו עברנו הוא בעיניי רק קדימון למה שעובר ילד בשבי. משמעויות של טראומה, נטישה, כאב של היעדר דמות התקשרות - הן שונות לגמרי בגילים קטנים. תשתית האמון הבסיסי באנשים נפגעת. בבית קשה מאוד לשקם את האמון שנעלם, ומנסים להחזירו בעבודת עומק, בטיפול. חוסר האמון במדינה גם יכול לזלוג לטיפול - כלומר, תחושת האכזבה והבגידה יכולה לעלות גם כלפי המטפלים, שהם חלק מהמדינה שאכזבה".
גם אתם חשתם אכזבה מהמדינה ומהמערכות שטיפלו בכם. אתה מאמין שדברים השתנו?
"הייתי רוצה להאמין שנלמדו לקחים ותובנות מהעבודה איתנו לפני 50 שנים. באופן אישי, אבל אני מדבר גם בשם רבים אחרים, משרד הביטחון אף פעם לא נתן תחושה שהוא מבין את הסוג המסוים של טראומת השבויים. התרשמתי שהוא לא הבין את הדינמיקה הזאת, והוא פגע, לפחות בי, במקומות מאוד כואבים. היום אני מקווה שדברים יטופלו בצורה מקצועית יותר. המערכת הביטחונית שבויה באתוס לאומי, שבו לשבי אין מקום, אולם אלה שחוזרים עכשיו אינם שבויים צבאיים, וזה עומד לזכותם. חיילים נתקלים ביחס ביורוקרטי קשה, בחוסר אמון של המערכת".
מה, לדעתך, המדינה צריכה לעשות כיום כדי להתמודד באופן נכון ואנושי יותר עם מי שחוזר מהשבי?
"קודם כל, אני מקווה שיהיה מישהו שיתכלל את הדברים. האזרחים נרתמים בצורה לא רגילה כי יש חלל. נראה לי שכל המערכת נראית כמו בפוסט־טראומה, ואי אפשר לטפל בפוסט־טראומה כשאתה עוד בהלם בעצמך. הייתי מציע לכל העוסקים בדבר לקחת עמדה מאוד מכילה, צנועה, אמפתית. חשוב להיות צנועים ולהבין שאנחנו לא מבינים מה הם עברו.
"מבחינה סוציאלית, חשוב לראות מי מקיף את האנשים שחזרו מן השבי, מי מחזיק אותם. הרי לחלקם או לרובם התחושה היא שאין מדינה, אין צבא, וגם אין קיבוץ, כי הוא בוודאי נמחה מעל פני האדמה. לחלקם גם אין משפחה. כך שחשוב עבור כל אחד לאתר עוגנים, ולעבוד איתם. אני לא יודע מה אנשים יאמרו בעוד 50 שנים ואם האמון שלהם ישתקם".
"מה שחשוב", ממשיך אבנרי, "שמייד בהתחלה יהיה גורם אחד, מטפל אחד, מישהו שימשיך איתם תקופה ארוכה. ליווי פסיכולוגי, סוציאלי. בתקופתי זה לא היה המצב. יש לי איזשהו חשד שהגורמים שיטפלו בהם, לא בהכרח יעשו זאת בטווח הארוך. השבויים האלה עברו טלטלות בלתי נתפסות. הדבר האחרון שהם צריכים הוא שימשיכו להעביר אותם מיד ליד, מטיפול לטיפול.
"זה כל כך חשוב, ואני אומר את זה גם כאיש מקצוע וגם כפדוי שבי. הסתכלתי בהיסטוריה שלי, ואיתרתי כל מיני פניות, חלקן גם לא רואות קשר בין המצב שלי אז לבין מה שעברתי בשבי".
זו התמודדות קשה בפני עצמה. עם כל האשמה שחשים, ועיבוד האירועים מהשבי, גם ללכת ולהסביר למדינה ולגופים האחראים שסבלת שם סבל ממשי, שמשפיע עליך עד היום. אני לא רוצה לדמיין מה יקרה לאנשים שיצטרכו לעבור מסכת כזו גם כיום.
"זה קשה, לעיתים נורא, ואני ממש מקווה שהם לא יצטרכו לעבור את זה. לפעמים משרד הביטחון לא אישר לי את הטיפולים שלהם הייתי זקוק. אסור שהדברים האלה יקרו גם עכשיו. נדרשת גם הלימה בין המערכות השונות ועם המשפחות השונות.
"חשוב גם להכין את המשפחות לקראת מה שהן הולכות לעבור, לא לחשוף יותר מדי לאקטואליה, לחבק את פדויי השבי, וגם להדגיש - שתגובות לא נורמליות במצבים נורמליים הן הדבר הנורמלי. מעבר לכך, חשוב שלגורמים המטפלים יהיה חיבור עם המשפחה. זה בסיס להצלחת הטיפול. פדויי השבי חוזרים לעיתים שונים ממה שהכרנו - וצריך להכיר גם בכך: כלומר לא לחפש את האנשים שהתרגלנו אליהם, אלא להסתגל למצב החדש, ולא להיבהל מכך".
מה עוד חשוב לעשות כעת?
אבנרי: "צריכים לשקם את כולנו - את השבויים, את החברה, את השבר שבחברה. אני חושב שכוחות האדם חזקים יותר ממה שידוע לנו. כשציינו 50 שנים למלחמת יום כיפור, אמרתי שאני צריך לשמוח על 50 שנים שניתנו לי לחיות. השבי מחדד את ההבדל בין טוב לרע, ויותר מכך - הוא מאיץ בבני אדם למצות את החיים ואת הפוטנציאל שלנו ולחפש את הטוב".
גוטמן: "החטופים הפכו מפורסמים בעל כורחם, עם הרבה אמונות שגויות שנלוות לזה כאילו אי אפשר להשתקם ולחיות חיים מלאים אחרי טראומות. אם אנחנו כחברה נתעקש להגדיר אותם רק לפי האירוע הקשה שעברו, אנחנו עלולים להפריע להם להשתחרר ממנו באופן מלא. אני מקווה שנוכל להתאחד בסולידריות של רקמה אנושית אחת, להיות להם למשפחה אחת גדולה. חשוב מאוד גם שהאקלים הציבורי יהיה מותאם - רגיש, מכיל ולא מתלהט".
סנש: "המוטיב המרכזי הוא להחזיר להם את התחושה שהם חזרו הביתה. למרות שהבית כבר לא נראה כפי שהוא נראה, והם כבר לא כמו שהם היו. לכן נדרשת התכווננות של המערכת לאורך זמן. החזרה הפיזית הביתה היא רק קצה הקרחון. הם חוזרים למשהו שאינו ידוע. זו תמצית העבודה עם פוסט־טראומה - הם לא חוזרים למה שהיה, אלא למה שיהיה. וזה נכון גם למשפחות שמקבלות את השבויים, וגם לשבויים עצמם. הם ביקשו עזרה והיא לא הגיעה. זה שבר שעלול להיות לדיראון עולם, ולכן נדרשת כאן נוכחות בטוחה של הסביבה הקרובה והמטפלת".
* * *
במהלך תקופתו בשבי ספג אריק אבנרי איומי הוצאה להורג, עינויים במכות ובחשמל, ועבר עוד תלאות רבות. אחרי עשרה ימים בשבי הורידו הסורים אותו וחיילים נוספים בשדה נטוש. "הייתי בטוח שיהרגו אותנו כמו בשואה. כאשר הורידו את כיסויי העיניים מעל ראשינו, פקחתי עיניים וראיתי צלמים מהעולם. הבנתי שזו תעודת הביטוח שלי, ורואים בתמונות כיצד אני מנסה לתפוס מבט של כל צלם. זה היה עבורי עוגן של תקווה, ובשבי, עם כל הקושי, צריכים למצוא נקודות אחיזה שכאלה. פעמים רבות הן כלל לא מציאותיות, אבל כוחן הוא בכך שהן נותנות תקווה וחוסן סובייקטיביים לשבוי".
עתה נדמה שהאתגר הגדול של השבויים שצפויים לשוב - הוא בדיוק זה: למצוא עוגנים של תקווה ואופטימיות בחייהם החדשים, נקודות אחיזה בתוך הסבל שנכפה עליהם, נקודות של משמעות, קטנות כגדולות, שייצקו פשר אל חייהם החדשים, ממש כפי שתיאר זאת ניטשה וצוטט גם על ידי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו