"תנו לי אחוזת קבר"

כשאביטל ואני התחתנו, לפני קצת יותר מ־20 שנה, לא ידענו איפה נחיה את חיינו. היה לנו די ברור שלא נוכל לחיות עוד הרבה זמן בדירה שבה גרנו, וכמו הרבה זוגות ומשפחות נדדנו מאז לא מעט - גרנו בעיר וגרנו בכפר, התרחקנו מההורים, התקרבנו לעבודה ושאלנו שוב ושוב איפה יהיה הכי טוב לנו או לילדים שלנו. בהרבה מובנים אנחנו עדיין שואלים את זה מדי פעם. כך זה עובד אצל רוב המשפחות שאני מכיר - החיים הם מסע, וכמו כל מסע הם כרוכים בהרבה נדודים. באופן קצת אירוני, התשובה לשאלה איפה תחיו מקבלת תשובה ברורה רק כשאדם הולך לעולמו. משום שההחלטה איפה לקבור אותו קשורה במהותה לשאלה היכן נעוץ העוגן המשפחתי.

תחילתה של פרשת "חיי שרה" מספרת על פטירתה של שרה אמנו ועל רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו כחלקת קבורה עבורה. פרק שלם מקדישה התורה לפרטי העסקה, כולל תיאור מלא של המשא ומתן שמנהל אברהם עם עפרון החתי על רכישת המקום, המחיר המדויק ותנאי המכירה.

אברהם אבינו הוא נווד - הוא עוזב את ארץ מולדתו ונוסע לחרן, ומשם ממשיך ועולה לארץ כנען. הוא יורד למצרים וחונה בגרר, חוזר ארצה ומתהלך לאורכה ולרוחבה - בית אל, חברון, ירושלים ובאר שבע הן רק חלק מתחנות חייו. למרות רכושו העצום, הוא ממשיך לגור באוהל ולעבור אחת לכמה זמן ממקום למקום. רק כאשר מתה אשתו נדרש אברהם לשאלת הקבע - היכן ברצונו לקבוע את היתד ולהטיל את העוגן. היכן יקבע את המקום של מה שלא עתיד לנדוד.

למרות רכושו העצום, אברהם אבינו ממשיך לגור באוהל, ולעבור אחת לכמה זמן ממקום למקום. רק כאשר מתה אשתו נדרש אברהם לשאלת הקבע - היכן ברצונו לקבוע יתד ולהטיל עוגן. היכן יקבע את המקום של מה שלא עתיד לנדוד

אברהם מבקש מבני חת "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" (בראשית כג, ד), ובני חת מסכימים מייד: "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ" (שם, ו). אך למרות נכונותם של בני חת להקצות לאברהם חלקת קבר עבור שרה, הוא חוזר ומתעקש לקנות את מערת המכפלה מעפרון החתי: "בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר" (שם, ט). דיוק בלשון הפסוקים מלמד כי אברהם אינו מעוניין ב"קבר" או ב"חלקת קבר" אלא דווקא ב"אחוזת קבר".

אברהם אינו מעוניין בפיסת אדמה להניח בה את הגופה, אלא בנקודה שתהווה מעין עוגן משפחתי להיאחז בו. וכפי שהסביר הרש"ר הירש בפירושו לפסוקים אלו: "הצורך לקבור את אשתו הוא שמכריח אותו, זו הפעם הראשונה, לרכוש נחלת קרקע. קבר אשתו היה הקשר הראשון שיכבול אותו לאדמה, הוא המקום שיאחז אותו וימשוך אותו אליו - אחוזה". ואכן, מערת המכפלה הופכת עבור משפחת האבות לבסיס האם ולנקודת האחיזה, ושם נקברת, דור אחרי דור, כל משפחת האבות. גם כשיעקב נאלץ לנדוד למצרים באחרית ימיו, הוא משביע את יוסף כי ישיב את עצמותיו לקבורה במערת המכפלה.

בשבועות האחרונים הצטרפו, לאסוננו, מאות משפחות צעירות למעגל השכול. רבות מהן התלבטו בוודאי היכן לקבור את מתיהן. חלקן גולות מביתן, ולא יכולות להגיע לבית העלמין ביישוב הסמוך לחזית הלחימה. חלקן מתלבטות אם לקבור את הנופלים הצעירים ביישוב שבו גרו כמשפחה צעירה, או שמא סמוך לבית ההורים במקום שבו גדלו. כמה מהן בוודאי התלבטו אם לבחור בחלקה הצבאית שבעיר מגוריהם או שמא בזו שבהר הרצל בירושלים. דומני שלכולם ברור כי מקום הקבורה הוא עוגן סמלי ומשמעותי, שיהיה מהיום והלאה נקודת ציון מרכזית למשפחה כולה.

כך היא דרכנו כאן בארץ מימי האבות ועד ימינו - ההיאחזות באדמה הטובה הזו כרוכה, לצערנו, גם בכך שאנו קוברים בה את מתינו. כפי שלמדנו מאברהם אבינו, בתי העלמין אינם רק שורות של קברים, אלא הם "אחוזות הקבר" שלנו. סיפורי הנופלים וזיקתנו המתמידה אליהם הם עוגני האחיזה שלנו בארץ הזו: ממערת המכפלה שבחברון ועד בית העלמין שבמושבה כנרת, מקברות הסנהדרין שביבנה ועד לחלקה הצבאית בהר הרצל, מספרות אחוזות הקבר שלנו את סיפור היאחזותנו כאן.

שורות הקברים הנחפרות בהמוניהן הן עדות כואבת לים היגון והצער שמציף אותנו בחודש האחרון. אך מדרש עתיק מצליח למצוא נחמה אפילו במראה הכואב הזה - "משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך, ונתייגע הבן, ואמר לאב: 'היכן היא המדינה?' אמר לו: 'בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך'. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם ראיתם את הצרות שתכפו אתכם, באותה שעה אתם נגאלין" (מדרש שוחר טוב, כ, ב).

גם אנחנו, כמו הבן שעליו מספר המדרש, מתייגעים בדרך ותוהים "היכן היא המדינה?" - מתי כבר נגיע אל המנוחה ואל הנחלה? בית הקברות, המצוי בדרך כלל בפאתי העיר, הוא סימן ההיכר הנצחי שאנו מתקרבים אל היעד. ולוואי שהצרות התכופות המתרגשות עלינו יביאו אחריהן את שעת הגאולה.