אל לנו לטעות: זו המערכה המורכבת מכולן

בסיומו של השבוע הרביעי של המלחמה בדרום, צה"ל מדבר על מאמץ ארבע־שלבי שנועד להשיג את היעדים האסטרטגיים שנקבעו למערכה: שלילת היכולת המבצעית והשלטונית של חמאס בעזה.

השלב הראשון, שהסתיים מכבר, היה ייצוב ההגנה ומתקפת אש על עזה. השני, הנוכחי, הוא הקרקעי, והוא כולל תמרון של אוגדות שאמור להימשך שבועות אחדים, שבמהלכם מקווה צה"ל לפגוע משמעותית בתשתיות חמאס, להרוג כמה שיותר פעילים ובמידת האפשר לחסל את בכיריו (וכמובן לנסות לשחרר חטופים). בסיום החלק הזה אמור צה"ל להתייצב מחדש בשטח ישראל, תוך שיחזיק רצועת אבטחה בשטח הפלשתיני.

השלב השלישי, אחרי הנסיגה, יכלול את המשך הפעולה בתוך עזה בדרך של פשיטות ותקיפות. גם חומת מגן התנהל כך: מאמץ ממוקד של כחודש בלב הערים הפלשתיניות ביו"ש, ואז עוד כשנתיים של לחץ צבאי כבד שהכריע בסוף את הטרור.

השלב הרביעי אמור לכלול ייצוב של שלטון חדש ברצועה. ישראל החלה השבוע לעסוק בכך רעיונית (בלחץ אמריקני), והאופציה המועדפת היא ניסיון להשיב את השליטה בעזה לידי הרשות הפלשתינית. בצה"ל נערכים לאפשרות שעזה תהיה לתקופה מסוימת נטולת שלטון מרכזי: במלחמת הכנופיות שתתפתח, ישראל תידרש להיות השוטר שימנע כאוס (וסכנה).

כדי שארבעת המאמצים האלה יצליחו, ישראל נדרשת לכמה תנאים: מניעת הסלמה בצפון ובגזרות נוספות, בדגש על יו"ש; לגיטימציה בינלאומית; מערכת תקציבית תומכת; המשך התמיכה הציבורית הגורפת, בסיטואציה מורכבת של הרוגים בלחימה והיקף חסר תקדים של חטופים ונעדרים; מזג אוויר ידידותי כשהחורף מתקרב; ובעיקר - עבודה מסונכרנת בין כל זרועות המדינה, שחלקן מסוכסכות ביניהן עוד מלפני המלחמה ועסוקות בהכנה לוועדות החקירה העתידיות.

גורם בכיר שנדרש השבוע לסיכויי ההצלחה של המערכה אמר שזה תלוי בעיקר בנו. בנחישות, בהבנת האתגר, ביכולת לשים את השטויות בצד ולהתמקד במשימה. נדמה שהוא היה עדין: זאת המערכה המורכבת ביותר שישראל ניהלה מעודה. כדי שתצלח אותה, היא נדרשת גם למידה רבה של מזל.

האתגר: לחבר פנים ושמות

ניצן אלון עלה על מדים והתייצב במוצאי השבת הראשונה. המטכ"ל היה אז בכאוס. מיטלטל בין הטראומה של מתקפת הפתע לבין חוסר השליטה בשטח. הוא חיפש איפה אפשר לעזור. כשהחלו לזרום מספרי החטופים, הוא הבין שאנחנו בסרט אחר.

אלון הוא אחד מהקצינים המוערכים בעשורים האחרונים בצה"ל. לא רק בגלל עברו הקרבי: מסלול ארוך בסיירת מטכ"ל עד לפיקוד על היחידה, מפקד חטיבת מילואים מובחרת וחטיבת בית לחם, מפקד הכוחות המיוחדים במלחמת לבנון, מקים חטיבת ההפעלה באמ"ן לאחר המלחמה, מפקד אוגדת יו"ש ופיקוד המרכז, ובמשך שלוש שנים ראש אגף המבצעים במטכ"ל. הוא התמודד מול אביב כוכבי על תפקיד הרמטכ"ל והיה מועמדו של אביגדור ליברמן, אבל בלחץ גורמי ימין הוא נפסל.

מאז הוא בעולם העסקי. כשפרצה המלחמה הוא עזב הכל (וויתר על לא מעט כסף) והתייצב בהתנדבות. הרצי הלוי, שהיה סגנו ביחידה, הטיל עליו את הטיפול בחטופים. זה תחום רגיש, שנדרשת בו מיומנות־על כדי לפסוע בהצלחה בתווך המורכב שבין מדינאות עדינה (כולל עם גורמים ומדינות שאין עימם יחסים), אסטרטגיה וטקטיקה צבאיות (כולל הפעלת משימות צבאיות בשטח לטובת המאמץ לשחרור החטופים), מודיעין ברמות האיסוף והסיווג הגבוהות ביותר, ורגישות שמתחייבת במגעים עם המשפחות.

אלון התמקם מייד בחטיבת המבצעים המיוחדים. זה אפשר לו לעבוד בשקט ובלי הפרעות חיצוניות, תוך מידור מקסימלי גם מהצבא; זה נתן לו קשר מיידי ויעיל עם המוסד ועם השב"כ; ובעיקר זה אפשר לו להסתייע בפלטפורמה החזקה של המ"מ, על התשתיות המודיעיניות והמבצעיות שלה.

הוא בנה לעצמו מטה רזה, והביא עוד כמה מתנדבים מוצלחים במיוחד. אלוף (מיל') יואב (פולי) מרדכי, שהיה בעבר דובר צה"ל ומתאם פעולות הממשלה בשטחים, מפעיל סוכנים מיומן וחריף שטווה בשנים האחרונות רשת עסקית וחברית בעולם הערבי; חגי איטקין, בעברו בכיר במוסד; תא"ל (מיל') אורן סתר, שבתפקידו האחרון היה ראש החטיבה האסטרטגית בצה"ל, ואחרים.

המאמץ העיקרי של המטה היה לבנות תמונת מצב ברורה. הימים הראשונים היו כאוטיים במיוחד: לאף אחד לא היה ברור כמה נהרגו, כמה נחטפו, מי הצליח לחזור הביתה ומי עדיין מוטל בשטח. ההבנה היתה שיש מספר חריג של חטופים בעזה. מעבר לזה, היו הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. חיילים, למשל, שהיו בבסיסים שחמאס פשט עליהם ושרף אותם, ולא היה ברור אם נחטפו חיים או מתים, או שגופותיהם נשרפו בתוך המבנים בבסיס.

גיבוש תמונת המצב נמשך כשבוע. למעשה, הוא נמשך גם כיום, אבל בשינויים מינוריים יחסית. המטה של אלון בנה מתודת עבודה מקצועית מאפס, שנדרשה לסרוק כמויות של דאטה כדי להפיק מהן מידע ברור. במשך ימים עברו שם על אלפי סרטים ברשתות החברתיות, כדי לאסוף כל בדל תמונה או מידע שנוגע לחטופים, וכדי לזהות אותם. בחלק מהמקרים זה היה קל, באחרים קשה עד בלתי אפשרי. אחת מהמשימות העיקריות היתה לבודד מידע לא רלוונטי: גם השבוע התמודדו במטה עם סרטון שבו נשרפת אישה, שלאחר בדיקה התברר שמקורו במקסיקו.

בד בבד נסרקו מצלמות הגוף של מחבלים שחדרו לישראל וחוסלו או נלכדו, מצלמות כבישים, מצלמות האבטחה של הקיבוצים, מצלמות של צה"ל, וכל כלי איסוף אחר שאפשר היה להפיק ממנו מידע חיוני. אלון וצוותו רתמו חברים בעולם העסקי (וגם את הצוות של אחים לנשק, שכבר החל במקביל לבנות תמונת מצב של הנעדרים באקספו) כדי למצות את המידע עד למקסימום, וגם במטרה להפיק מידע ממקורות נוספים.

גם אחרי שתמונת המצב הראשונית הושלמה, עדיין נותרו בה חורים שחורים. היו כאלה שהוגדרו נעדרים עד שהתברר שהצליחו לברוח (בעיקר מהמסיבה ברעים). היו כאלה שחלק מהגופה שלהם נשאר בישראל וחלקה נחטף לעזה (זה היה המקרה של שני לוק, שמותה נקבע השבוע). והיו כאלה שלגביהם היו, ובכמה מקרים עדיין יש, סימני שאלה. לכן גם החליט המטה מהרגע הראשון לבנות מעין רמזור: חטופים שנמצאים בעזה בוודאות, כאלה שנחטפו בסבירות גבוהה, וכאלה שנחטפו בסבירות נמוכה.

סרן אור: "הלוחמים לא ראו בעיניים ורק חתרו למגע, במיוחד אלה שעל הנשקים. הרגנו עשרות מחבלים בים, וגם כאלו שהצליחו להגיע לחוף. זה היה מאמץ רצוף שנמשך עד הערב"

ההערכה היא שמבין 240 החטופים (נכון לאתמול), חמאס מחזיק בעשרות גופות. חלקם נחטפו כשהם מתים, חלקם מתו בדרך, חלקם נפטרו בבתי חולים ברצועה או משום שלא טופלו כראוי. המאמץ העיקרי הוא להשיב את החיים, אבל ישראל שואפת להחזיר הביתה את כולם - בתקווה שזה יתאפשר, משום שייתכן שחמאס השליך חלק מהגופות במהלך המנוסה לעזה.

במסגרת בניית תמונת המצב נבנה תיק לגבי כל חטוף - מפרטיו האישיים וצרכיו ועד להיכן נחטף. בחלק מהמקרים זה היה קל ומצמרר: בבארי, למשל, היו למחבלים טונות של זמן. הם ריכזו אזרחים בנקודות כינוס והעמיסו אותם על כל כלי אפשרי, חלקם הועברו ברכבים של חמאס וחלקם במכוניותיהם שלהם. ניתנה להם הוראה להניע, אנשים הוכנסו לרכב מכל כיוון אפשרי, כולל בתא המטען, ותחת איומי נשק הם נסעו מערבה, לרצועה.

אתגר משמעותי הוא למפות את העובדים הזרים. רבים מהם נרצחו, אבל אין להם קרובי משפחה שאפשר לקחת מהם דנ"א לצורכי זיהוי. אחרים נחטפו, אבל נדמה שאת חמאס הם מעניינים פחות כרגע. מבחינת המטה של אלון הם כמובן נכללים בחטופים שצריך להחזיר הביתה, ובעניינם מופעל גם מאמץ מקביל של ממשלת תאילנד, שמנסה לקדם את שחרורם.

המאמץ הנוכחי של אלון הוא מרובע. הראשון, להשלים תמונת מצב שלמה ויציבה, שתכלול מספר מוגדר של חטופים עם שמות ופנים, ומידע ברור ככל האפשר על מצבם. חמאס, כמובן, מנסה להקשות את המאמץ הזה, ומסרב אפילו להעביר רשימה מסודרת של החטופים שנמצאים בידיו. ההערכה היא שהמספר הזה עשוי להגיע ל־250, והוא תלוי גם בהמשך תהליך זיהוי הגופות וצמצום רשימת הנעדרים.

המאמץ השני הוא מודיעיני, שתכליתו לאסוף כמה שיותר מידע על מצבם ועל מיקומם של החטופים. מידע כזה התגבש השבוע למבצע עוצר הנשימה שאפשר ללוחמי השב"כ לשחרר את החיילת אורי מגידיש. מנגד, חמאס מוכיח שוב שהוא יריב קשה, ממודר, נחוש לשמור על הנכסים שהוא מחזיק.

המאמץ השלישי הוא במשא ומתן, במטרה לקדם בדרכים שונות עסקה לשחרור החטופים. המוסד מרכז את הפעילות הזאת מול הגורמים באזור (וקטאר בראשם), אם כי קיים פער גדול בין מה שקורה בדוחא למה שקורה בעזה. השלטון הקטארי והנהגת החוץ של חמאס הם הרבה יותר פרגמטיים ונכונים לסיכומים מאשר ההנהגה שיושבת במנהרות בעזה, בדגש על יחיא סינוואר, שמנהל את העסק בעצמו ולא מוותר בקלות על שום קלף.

ייתכנו ויתורים חלקיים

בשבועות האחרונים עלו וירדו לא מעט הצעות וניסיונות לעסקאות שונות. השכל הישר אומר שישוחררו תחילה הילדים, הנשים והמבוגרים. חמאס ניהל מו"מ קשוח, שבשלב מסוים התברר ככזה שבעיקר נועד לעכב את הפלישה הקרקעית לעזה. לכן הוחלט להתקדם במערכה, בתקווה שהלחץ הפיזי על חמאס - בשילוב הלחץ על האוכלוסייה בעזה - יאפשר הישגים גם בסוגיית החטופים.

נכון לאתמול זה לא קרה. סינוואר, שיכור כוח מהצלחת המתקפה ב־7 באוקטובר, מציב מחירים בלתי אפשריים. אם בהתחלה דיברו אנשיו על "כולם תמורת כולם" - כל החטופים תמורת כל האסירים הביטחוניים שכלואים בארץ - כעת זה כבר לא על הפרק. בראיונות ובהצהרות מדברים בחמאס על דרישות נוספות - מהפסקת המערכה וחסינות מוחלטת לסינוואר, דרך מעמד לחמאס בהר הבית ועד לדריסת רגל שלטונית ביהודה ושומרון.

ישראל, כמובן, לא תיתן שום דבר מאלה. סביר שתסכים לקדם עסקאות חלקיות בתמורה להטבות הומניטריות, שאפשר שידרשו גם ויתורים מסוימים בכללים שקבעה לעצמה (בעיקר בתחום הכנסת הדלק לרצועה). כיוון אפשרי הוא שישראל תסכים לעסקאות שיכללו שחרור אסירים, ובתנאי שיעברו לרצועה. אבל עסקאות שיכללו גם מחיר מדיני הן מחוץ לדיון; אם ישראל תיכנע כעת, היא תידרש בעתיד למחירים כבדים פי כמה. ובעיקר, בישראל חושדים, ובצדק, שגם אם יושגו הסכמים סינוואר ישמור לעצמו כמה קלפים - למשל, גופות שיטען שאיש לא יודע היכן הן נמצאות, וימשיך לסחור בהן ביום שאחרי.

המאמץ הרביעי של אלון הוא מול המשפחות. המטה שלו עובד מול אכ"א, ודרכו מול המשפחות, ולכל משפחה יש מלווה שנמצא איתה בקשר יומיומי. איש לא משלה את עצמו שהמשפחות לא יפעילו כל מנוף אפשרי של לחץ כדי לקדם את הנושא, אבל הרצון הוא לעבוד איתן עד כמה שאפשר בתיאום כדי לשלול הישגים מחמאס (בהקשר הזה, ההחלטה של כלי התקשורת בארץ לא לשדר סרטונים של חטופים היא רבת־משמעות).

המטה של אלון פועל בצללים. מי שגלוי הוא המטה האזרחי, בראשות גל הירש. בימים הראשונים היו חיכוכים, כחלק מהמתח שבין המערכת הביטחונית לראש הממשלה, אבל גם זה הסתדר. בגדול, העבודה נעשית אצל אלון, והמשלים הגלוי שלה אצל הירש. יש מי שסבורים שמדובר בכפל תפקידים מיותר, אבל אם זה חוסך מתחים - שיהיה. הסיטואציה כל כך מורכבת ממילא, שכל פלסטר הוא מבורך. יש מספיק עבודה לכולם.

ארגזים של מוטיבציה

בשבועות האחרונים, אני מנסה לשמוע בכל פעם את סיפור 7 באוקטובר מזווית אחרת. השבוע דיברתי עם סרן אור, מפקד ספינת "דבורה" בבסיס חיל הים באשדוד. הוא יצא למשמרת שלו יומיים קודם, ביום חמישי, ומתקפת חמאס תפסה אותו בים - על הכלי המערבי בצפון הרצועה, שתפקידו העיקרי היה לאבטח את אסדת הגז שמול חופי עזה.

"ב־06:30 התחיל ירי מסביב של רקטות, ובמקביל ראינו, אנחנו וספינה נוספת שהיתה ממזרח לנו, סירות שמפליגות צפונה", הוא מספר. "הכלי המזרחי העסיק את המטרות הראשונות, ואני הצטרפתי אליו. ראינו גם בודדים שניסו להגיע לחוף. הם ירו עלינו במקלעים ובנשק אוטומטי. בדיעבד אני יודע שהם גם ניסו לשגר עלינו RPG, אבל היתה להם תקלה. כל הזמן הזה גם נורו מהחוף מרגמות.

"הכדורים שרקו מסביב, אבל הלוחמים לא ראו בעיניים ורק חתרו למגע, במיוחד אלה שהיו על הנשקים. הרגנו עשרות מחבלים בים, גם כאלו שהגיעו לחוף. זה היה מאמץ רצוף שנמשך עד הערב, בעיקר בהגנה, כדי לבלום את המחבלים שניסו לחדור מהים. לצערנו כמה מחבלים הצליחו להגיע, והם חוסלו על ידי כיתת הכוננות של זיקים".

חיל הים מתפקד מצוין. מאז שמחת תורה הוא נמצא במאמץ כפול בזירה הדרומית: הגנתי, שתכליתו למנוע חדירת מחבלים נוספים דרך הים, והתקפי, שמסייע למאמץ הכללי בעזה. בחלק הראשון, הדבורה של אור השתתפה בשבוע שעבר בניסיון הפשיטה הנוסף של הכוח הימי של חמאס, שסוכל בידי לוחמי שייטת 13 והלוחמים בספינות, כשיצא ממנהרות בסמוך לים בניסיון לצלול לשטח ישראל. החלק ההתקפי מסווג יותר: חיל הים משתתף בו באופן פעיל גם בסיוע באש מהים לכוחות שנלחמים ביבשה, אבל גם כפלטפורמה שמאפשרת פשיטות מהים לעזה. פשיטה כזאת בוצעה ערב המערכה הקרקעית בדרום הרצועה, והוכתרה כהצלחה.

אור מתגורר בקיבוץ ראש הנקרה. משפחתו פונתה משם כשהכוננות התחילה גם בצפון, ועברה להתגורר אצל קרובי משפחה בחיפה. הוא בן 23, מפקד על הספינה כבר שמונה חודשים, וכרגע הוא מרוכז כולו במה שקורה בדרום. "הבית בסדר גמור. אני מדבר עם חברים שמשרתים בזירה הצפונית, ואני יודע שהם בכוננות שיא גם שם. את הלקחים מהתחקירים על מה שעברנו כאן כבר העברנו להם, כדי שילמדו. אבל כרגע הלחימה היא בעיקר כאן: הלוחמים עם ארגזים של מוטיבציה. במשך שנים אתה עושה כוננויות ולא קורה כלום, ועכשיו מלחמה. ננצח".