הפקולטה להאכלת תנינים

ב־2015, אחרי סיום מבצע צוק איתן, האגודה האנתרופולוגית הישראלית נערכה לכנס השנתי שלה. אפשר לסמוך על אנתרופולוגים שבתוך עמם הם חיים, ולכן האגודה פרסמה לקראת הכנס את ההרהורים הבאים: "מהו תפקידה של אחריות חברתית במסגרת האנתרופולוגיה? (...) כיצד אמורים אנתרופולוגים לחקור ולפעול במצבים של אי־שוויון וקונפליקטים פוליטיים? באיזו מידה יש לאנתרופולוגיה אחריות באזורי קונפליקט, ואילו פעולות על אנתרופולוגים לנקוט - מעבר לכתיבה אקדמית - במצבים הדורשים לדבר אמת לבעלי הכוח?

"החיים המשותפים בקמפוס מאוימים בקביעות, כפועל יוצא ממיקום המכללה בסמיכות לרצועת עזה ומהמצב הביטחוני ההפכפך בשטח. פניו השבריריות של האחר והאחריות כלפיו בהקשר זה היא דילמה אנתרופולוגית עמוקה, שנבקש להתעמק גם בה בכנס".

הכנס נערך במכללה האקדמית אשקלון, עיר שספגה 233 רקטות במהלך צוק איתן, במסגרת המדיניות העזתית הידועה והמוכרת שלפיה הרג המוני של יהודים הוא ערך חיובי.

ובכל זאת, האנתרופולוגים הישראלים בחרו להגדיר את הרצחנות הזו כ"מצב ביטחוני הפכפך", וקוננו על הקושי לקיים חיים משותפים בקמפוס, ולא על הקושי הבסיסי לחיות, במובן של להתקיים, תחת רצחנות עיוורת. ולהידור מצווה והתקשטות בנוצות של הומניזם, ראו באויביהם "אחר" שברירי שיש לשאת באחריות לו.

ייתכן שהכנס נתן למלומדים הישראלים הזדמנות להוכיח שהם, בניגוד לאשקלונים, ניחנו ברגישות מיוחדת, בחמלה יוצאת דופן וכמובן - ביכולת נשגבת לעיוורון ולניתוק. הם התגוררו בקהילה מדומיינת וגלובלית של אקדמאים כמותם, עם אותם המושגים, הערכים ותפיסת העולם. אלא מה - כל אלה לא עזרו כשהאגודה האנתרופולוגית האמריקנית התעלמה בגסות מיופייה המוסרי של האגודה הישראלית, והחליטה ברוב מוחץ להחרים אותה.

"כיורשי מסורת רבת־שנים של מחקר על קולוניאליזם, (ההחלטה) מאשרת שהבעיה המרכזית היא קיומו של משטר מתנחלים קולוניאליסטי, המבוסס על עליונות יהודית ונישול פלשתיני", קבעו מארגני החרם, והוסיפו שמטרתו היא "למחות על שיתוף הפעולה של המוסדות האקדמיים הישראליים במעשים פסולים אלה".

האנתרופולוגים הישראלים הוכו בהלם, והיו מי שניסו להסביר שנפלה פה אי־הבנה מצערת. פרופ' דן רבינוביץ מאוניברסיטת תל אביב ניסה להסביר מה הבעיה בחרם: "מעשים כאלה משחקים לידיו של הימין בישראל, שיראה בהם הוכחה נוספת ש'כל העולם נגדנו'"; והאגודה הדגישה כי ההחלטה רק "תעודד את העקשנות הישראלית ותעמיק את הכיבוש של האדמות הפלשתיניות, הנמשך מאז 1967". ומהי מטרת האגודה האנתרופולוגית בישראל, אם לא לסיים את הכיבוש ולהזים את טענות הימין?

על חשבון הציבור 

אך הישראלים השיבו מלחמה. ב־2016, לאחר שנה של מאבקים והשתדלות, הוטתה הכף: 51% מבין חברי האגודה האנתרופולוגית האמריקנית הצביעו נגד החרם. השר לביטחון הפנים ולנושאים אסטרטגיים גלעד ארדן קבע ש"מדובר בשינוי מגמה דרמטי", ובירך "את האנתרופולוגים הישראלים והאמריקנים שפעלו נגד ההחלטה". בכך אפשר לאנתרופולוגים הישראלים להמשיך את עבודתם האקדמית לחקר האחר השברירי ולסיום הכיבוש, כמו אקדמאים אמיתיים. על חשבון הציבור הישראלי כולו, כמובן.

לאחר שהוסר איום החרם, האנתרופולוגים שלנו התפנו לעסוק בשגרת מחקריהם: רגישות ופגיעות בקרב ראפרים, הקשר בין שמירת טבע לבין קולוניאליזם, יום הפיה הבינלאומי, הטרוסקסואליות, אנומליה וגבריות קווירית, וכמובן - ההפיכה המשטרית. כמו חבריהם לאקדמיה הישראלית, גם האנתרופולוגים המשיכו לכפות את ערכיהם על הסטודנטים ולהטיף לכלל הציבור בכל דבר ועניין.

הם לא היו לבד: האוניברסיטה העברית העניקה מלגה לפעילת BDS, שבמסגרתה לימדו מרצים מ"בצלם", מ"עדאלה" ומ"האגודה לזכויות האזרח". מרצה בחוג לספרות התרעמה על נוכחות חיילים במדים בקמפוס, ומרצה פעילת "תעאיוש" באוניברסיטת תל אביב קראה לקישוט הספרייה בדגלי ישראל ביום העצמאות "מחלה".

אשקלון, מצידה, עסקה בענייניה. וב־2021, כשערביי ישראל יצאו לפרעות אלימות בערים המעורבות ובכבישי הדרום, בלוויית עוד גשמי רקטות מעזה - היא חטפה 704 מהן. "שינוי מגמה דרמטי"? לאו דווקא. בסך הכל עוד עדות לפניו השבריריות של האחר מעזה.

ומה עם האגודה האנתרופולוגית האמריקנית? ביולי האחרון היא הצביעה שוב על החרמת האוניברסיטאות הישראליות. 70% מהמצביעים תמכו. כחצי מחברי האגודה לא טרחו להצביע. אולי חששו להביע תמיכה בחבריהם יפי הפוזה מישראל. "תוצאה שהיתה די צפויה", קיבלו האנתרופולוגים הישראלים בהכנעה את רוע הגזירה, והוסיפו: "כיום יש כבר חרם של רבים מהאנתרופולוגים האמריקנים על ישראל, שעכשיו ייתכן שיתחזק, אך כיצד תשפיע בפועל החלטה זו - עדיין לא לגמרי ברור". ובכן, זה דווקא ברור בהחלט.

במשך שנים עסקה האקדמיה הישראלית בקידום ערכי שמאל ותיאוריות מרקסיסטיות, ודיכאה והשתיקה קולות ימניים ולאומיים. כל אלה היו אמורים לספק לה מעט סולידריות מצד עמיתיה שמעבר לים. והנה, גם אחרי הטבח עומדות מיטב האוניברסיטאות בארה"ב ויורקות בפרצופה, בזו אחר זו. הן משוות בין ישראל לחמאס, מתקשות או לא מעוניינות לספק הגנה לסטודנטים יהודים שמותקפים על ידי סטודנטים תומכי חמאס, ומוכיחות את מה שכל אדם נורמלי היה אמור להבין מזמן: האקדמיות המערביות הפכו למרכזי סיאוב אינטלקטואלי ומוסרי.

גם במחיר ההתנכרות 

האנתרופולוגים לא לבד: גם הסוציולוגים האמריקנים התייצבו לצד חמאס וגינו את "הקולוניאליזם" ו"הג'נוסייד" שמבצעת ישראל. הם אפילו לא טרחו לשלם מס שפתיים בצורת גינוי הטבח וחטיפת האזרחים. גם הסוציולוגים הישראלים, כמו האנתרופולוגים, עומדים המומים לנוכח הבגידה. כאילו לא התחנפו במשך שנים לחבורה המקולקלת הזאת, והעדיפו את המועדון האקדמי הבינלאומי גם במחיר התנכרות ללאומיות הישראלית. אפילו שירת "התקווה" בטקסי סיום הפכה בעיניהם שנויה במחלוקת.

רק אשקלון כמנהגה נוהגת. מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל, היא חטפה יותר מ־1,000 רקטות מעזה. זה אמנם לא זוהר כמו תואר במדעי החברה, אבל כדי להבין מהי ישראל, מיהם הפלשתינים ומהי האקדמיה לא צריך דוקטורט - מספיק להיות אשקלוני, או סתם ישראלי מן השורה.