עלייתם ונפילתם של שליחי המוות

מה עוד אפשר לכתוב שלא נכתב ביום שלא נגמר. שני סיפורים. שני מקומות. את האנלוגיות והתובנות תעשו לבד.

במשך עשרות שנים שימשה המילה "קאנפור" קריאת הקרב של הצבא הבריטי. "רוח השטן", כך כינו בהודו את המרד הגדול של 1857, ההתקוממות המשמעותית נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. המרד פרץ בשורות שכירי החרב ההודים בצבא הפרטי שחברת הודו המזרחית האנגלית החזיקה בהודו. הוא נעצר כעבור שנה במחיר נורא ובהשלמת הכיבוש הבריטי. הסיבות למרד היו בעיקר דתיות ולאומיות, אם כי השתרבבו גם אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

ההודים חשו פגיעה בחופש הפולחן בגלל איסור נישואי ילדים והווטו המוחלט שהטילו האנגלים על טקס ה"סאטי", שריפת אלמנות לצד בעליהן המתים. היתה גם תרעומת בקרב שורות הלוחמים ההינדים, שזעמו על שילוב בני קאסטות נחותות, כולל הטמאים, בשורות הצבא. והיתה גם השמועה כי תרמילי האנפילד, רובה השירות, משומנים בשומן בקר וחזיר - עניין שהיה מוקד לכעס דתי מצד החיילים המוסלמים.

ב־10 במאי 1857 החלו להתגלות בעיות רציניות בגדוד הפרשים של הצבא הבנגלי בעיר מרוט. הפרשים פצחו במסע רצח. כל אנגלי שנקלע לדרכם - נטבח. לאחר מכן המשיכו את המסע הקטלני לעבר דלהי. בראשם העמיד הגדוד המורד את בהאדור שאה זפר, אחרון קיסרי האימפריה המוגולית (לא המונגולית). ב"קאנפור" התרחש האירוע המכונן של המרד הנורא, מעשה מזוויע ומחלחל עד כדי כך, שכל חייל בריטי חדש שהוצב בהודו נלקח לביביגהר (בית הנשים) בקאנפור על גדות הגנגס. חיל מצב בפיקוד גנרל ווילר ישב במבצר על גדת הנהר. כשהחלו החיילים ההודים להתקומם, האנגלים התבצרו עם משפחותיהם במבצר.

כשהרעב עמד להכריע אותם, נסיך מקומי בשם ננה סאהיב הציע את עזרתו. גנרל ווילר חתם עם הנסיך על הסכם שהתיר לאנגלים לסגת בסירות בנהר, בתמורה לרכושם ולנשקם. אך ננה סאהיב טמן מלכודת שפלה: כשהתמלאו הסירות, פקודיו לשעבר של גנרל ווילר פתחו באש תופת. הגברים נטבחו כולם, ואילו הנשים והילדים נלקחו לביביגהר בחסותו של סאהיב.

ב־15 ביולי 1857, לאחר חודש של התעללות בלתי פוסקת, חדרו למתחם חמישה גברים חמושים בחניתות ובמצ'טות. הם קרעו את הנשים והילדים לגזרים, ולקול צהלות ההמון השליכו את הבשר לבאר שבחצר. החדשות זעזעו והסעירו את בריטניה. הצבא פתח במסע נקמה איום וחסר תקדים. עשרות כפרים הושמדו על ידי חטיבת ההרריים הסקוטים, ואלפי הודים נטבחו. 

כשהרעב עמד להכריע את הבריטים, נסיך מקומי הציע את עזרתו. גנרל ווילר חתם איתו על הסכם שהתיר להם לסגת בסירות בנהר, בתמורה לרכושם ולנשקם. אך ננה סאהיב טמן מלכודת שפלה: כשהתמלאו הסירות, הגברים נטבחו כולם

כשנכבשה קאנפור, השבויים נגררו לבית הנשים וצוו ללקק את כתמי הדם מהקירות ומהרצפה. לאחר מכן הוצאו להורג בשיטה המוגולית: האסיר נקשר ללוע תותח, ובטנו שוסעה בפגז שנורה. הקיסר המוגולי האחרון, בהאדור שאה השני, נעצר בצפון דלהי. קצין בשם וויליאם הדסון ירה בשלושת בניו של השאה, ולמחרת הביאו לו את ראשיהם על מגש. השאה הוגלה ליאנגון שבבורמה, ובסוף ימיו נראה מקבץ נדבות ברחוב. הודו לבסוף השתחררה בדרכי השלום של גנדי.

הזקן בהר

900 שנה קודם לכן, בערבו של יום סתווי בשנת 1092, שני גברים עמדו על אחת מסוללות מבצר "אלמות" הנטוע בשן סלע ומשקיף אל הים הכספי. הצעיר שבהם היה נציג השלטון המרכזי בפרס, והשני, המבוגר, טען בתוקף להיותו מייצגו הבלעדי של א־לוהים עלי אדמות.

הזקן פנה אל השר הצעיר: "האם מבחין אתה בשומר העומד בסוללה תחתינו?" הצעיר השיב בחיוב, והזקן סימן בידו. השומר העטוף חלוק לבן פרס ידיו לברכה, וזינק אל מותו לתוך תהום מקציפה של מי ים קפואים.

"אתה רואה", אמר הזקן לצעיר, "עומדים לרשותי 70 אלף איש ואישה כמותו. כל אחד מהם מוכן לפקודתי. האם לאדונך, מלכשאה, יש אחד כזה? והשאה מבקש ממני להיכנע למרותו?" הוא סימן בידו, ושומר נוסף זינק לים. "זו התשובה שלי אליו. עכשיו לך". עדות זו מובאת בכרוניקות הפרסיות.

שמו של הזקן היה חסן א־סבאח, שידוע גם בתור "הזקן מההר". הצעיר היה שליח מחצרו של הסולטן הפרסי, מלכשאה הראשון. במשך תקופה ארוכה המזרח התיכון היה נתון לאיום טרור רצחני של כת בהנהגתו של א־סבאח, החשישיון.

הם לא היו רבים, בסך הכל כמה רבבות, אך נחישותם ואכזריותם הטילו אימה על שליטי המזרח. ממקום מושבו במצודת "אלמות" שעל ההר, האדון היה שולח את שליחי המוות שלו לכל קצות הארץ. סולטנים, וזירים, מצביאים - כולם היו נתונים לאיום פגיעת טרור מידיו של מתנקש מזדמן בדמות קבצן מדדה, דרוויש נודד או אף ידיד נאמן המתגלה כחבר בכת הסודית.

כת המתנקשים, החשישיון, או בשמה המקורי "א־דאווע אל־ג'דידה" (הדוקטרינה החדשה), נוסדה על ידי א־סבאח כזרוע ביצוע סודית של הניזארים, פלג אסמאעילי באסלאם השיעי. הם כינו עצמם "פדאי", יעני, זה המוכן להקריב את חייו למען המטרה. כן, כן, כמו פדאיון. הכינוי "חשישיון" הודבק להם על ידי אויביהם, שטענו שהם מעשנים חשיש בטרם ההתנקשות. המילה Assassin, מתנקש באנגלית ובעוד שפות אירופיות, מקורה במילה חשישיון. חיזבאללה הם גלגול.

שטיפת מוח 

הזקן מההר שלט בחסידיו באופן מאגי. נאמנותם היתה עד מוות. הוא השיג זאת באמצעות שטיפת מוח מבריקה. נערים שסומנו על ידי אנשיו כרוצחים פוטנציאליים זומנו לדרשותיו, שעסקו בנפלאות החיים אחר המוות בגן העדן. בכל חודש היו נלקחים כמה צעירים על ידי אנשי הכת ומסוממים עד לאיבוד הכרה. במצב עילפון הם היו מוכנסים ל"אלמות", ודרך פרצה סודית היו נלקחים לעמק הנסתר שבו שכן גן העדן של הזקן. כשהתעוררו מהקומה - הוכו בסנוורים. גן העדן היה פרוס בפניהם. אוכל משובח, נהרות דבש, חלב ויין (האסור על פי ההלכה המוסלמית), והעיקר - מאות נשים צעירות.

הצעירים ידעו שהגיעו לגן עדן, ולא היה בהם רצון לחזור לחייהם הקודמים. אך לאחר חמישה ימים של הנאות חושים הם היו מושקים בסם הרדמה. כשהתעוררו, הובטח להם כי אם יצייתו מעתה באופן עיוור לזקן ויעשו כפי שיורה להם - ישובו לגן עדן במות "שאהידים".

סוף אורגיית הדמים בא מידי הולאגו חאן ב־1256. נכדו של ג'ינגיס חאן עצר ב"אלמות" בדרכו לכיבושי המזרח הקרוב. המבצר נכנע ללא קרב. הכובשים לא ריחמו. הם טחנו את המבצר עד דק, ולא חסו על נפש חיה. גברים, נשים וטף הושמדו ללא רחמים. "שופך דם האדם - באדם דמו יישפך" (בראשית ט). הכת חוסלה, אך הרעיון נותר. גם הפתרון. היום כלי הנשק שונים, הטכנולוגיה שונה, חוקי המלחמה ודאי השתנו - אבל הרוע הוא אותו הרוע.