ההמלצה הדרמטית של ראש השב"כ לשעבר שלא התקבלה

סינוואר. לאחר מבצע שומר החומות, במאי 2021, דרש השב"כ לחסל את יחיא סינוואר. נדב ארגמן, שעמד אז בראש הארגון, אמר כי מנהיג חמאס גדל להיות מפלצת מסוכנת, שהופכת לאתגר אסטרטגי עבור ישראל. הוא טען ששווה לישראל לעבור עוד סבב לחימה, על אלפי הרקטות שיביא, כדי להיפטר ממי ששוחרר בעסקת שליט והשתלט במהירות על עזה, תוך שאיחד תחתיו את הזרוע הצבאית והזרוע המדינית של הארגון.

בשומר החומות הצליח סינוואר להפוך לפטרון של הר הבית, ולהוציא לרחובות את ערביי ישראל. העימות אז הסתיים בתמונה מתריסה, שבה יושב סינוואר על כורסה מאובקת בלב ההריסות של עזה. בסיבוב הבא, הזהיר ארגמן, הוא יחזור מסוכן יותר. חייבים להיפטר ממנו, קבע. גם מחליפו, רונן בר, החזיק באותה הדעה.

בדרג המדיני שמעו, וסירבו ליישם. בנימין נתניהו, וגם ראשי הממשלה שהחליפו אותו, העדיפו את השקט ששרר אחרי המבצע, והאמינו להערכות שחמאס חלש, מורתע, חושש מעימות. בסבבים שבאו אחר כך, שכוונו נגד הג'יהאד האסלאמי, ישב הארגון בשקט. לכאורה, זאת היתה הוכחה לכך שסינוואר למד את הלקח, שהוא מעדיף שקט על פני מלחמה, את הגזרים של הכסף הקטארי והפועלים על פני רקטות.

ב־7 באוקטובר התבררה האמת: סינוואר הוביל את מבצע ההונאה הגדול בתולדות ישראל. מוחמד דף ומרוואן עיסא אמנם היו אחראים לתוכנית הצבאית שתוכננה ובוצעה בדייקנות, אבל המוח מאחורי הפעולה והאיש שנתן לה את האור הירוק היה סינוואר, שהפך באחת למנהיג הטרור הקטלני בתולדות ישראל. גרוע מיאסר ערפאת, גרוע מחסן נסראללה.

סינוואר לא כלול באופן רשמי במטרות המבצע. אלה מדברות על פגיעה אנושה שתוציא מכלל פעולה את היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס בעזה. אבל ישראל לא תוכל לסיים את המערכה בלי שסינוואר יהיה בידיה, חי או מת. ולא רק הוא: גם דף ועיסא חייבים לסיים את הסיפור. לא מדובר בתמונת ניצחון או בנקמה, אף שבמקרה שלהם כל נקמה תהיה ראויה; הותרתם בתפקוד תהיה פצצה מתקתקת.

רוע מוחלט

דאעש. אחת ההפתעות המרות של מתקפת חמאס היתה בזוועות שביצעו אנשיו. בישראל ידעו שמדובר בארגון רצחני: היסטוריית הדמים שלו מעידה על כך היטב. אבל אף אחד לא העריך שהוא יהפוך לתואם דאעש, ואפילו לגרוע ממנו. העדויות שממשיכות להצטבר לא מותירות מקום לספק: מה שהתרחש בעוטף בשעות הבוקר של שמחת תורה היה התגלמות הרוע המוחלט.

חלק מהזוועות מתועדות, כולל מקרים של אונס, עריפת ראשים, קטיעת איברים והצתת בתים על יושביהם, שלא לדבר על החטיפה הסיטונית של אזרחים וחיילים. הן סייעו לישראל להבהיר שחמאס הוא לא לוחם חופש ולא מגן הרצועה, אלא ארגון חסר מעצורים וגבולות.

הזעזוע של מנהיגי העולם נובע מההבנה שמה שקרה אצלנו היום יקרה אצלם מחר. שאם חמאס לא יוכרע בעזה, הוא ובני דמותו יכו בכל מקום על הגלובוס. ישראל אמנם מיתגה את חמאס=דאעש כסיסמה שתתפוס בקלות, אבל האמת היא שלא מדובר בגימיק אלא במציאות.

בעוד מנהיגי המערב הזדעזעו בגלוי, מנהיגי מדינות ערב הזדעזעו בשקט. פומבית הם גילו את האמפתיה הצפויה כלפי הסבל של הפלשתינים בעזה, ולצידה ביקורת גלויה על "התוקפנות הישראלית". אבל מאחורי הקלעים הם מעודדים את ישראל במרץ להכריע את חמאס. לא עלינו הם חושבים, אלא על עצמם, בידיעה שהרעיון החמאסי, הדאעשי, מאיים על כל מנהיג ושלטון באזור, בוודאי כשלצידו עומד ציר הרשע האיראני.

בראש מצעד החוששים נמצאים המצרים, שמכירים היטב את האחים המוסלמים - הוריו־מולידיו של חמאס. אחריהם הירדנים, שגם כך מתמודדים עם אי־שקט מתמיד בממלכה. ואחריהם כל מנהיג סוני מתון באזור, ומעבר לו: מסעודיה והאמירויות, ועד אינדונזיה ומלזיה במזרח ותוניסיה ומרוקו במערב. כולם יתפללו שצה"ל ינצח, כי האלטרנטיבה גרועה בהרבה.

התמיכה הגלויה והסמויה הזאת מאפשרת לישראל ללכת הפעם רחוק מאוד - עד להכרעת חמאס. היא תצטרך לעשות זאת בשילוב כמעט בלתי אפשרי של אגרסיביות וחוכמה. אגרסיביות כדי להכריע את המערך המגננתי של חמאס, שנערך כבר 15 שנה לפלישת צה"ל לרצועה, וחוכמה כדי להימנע ממלכודות (בעיקר בתחום ההומניטרי) שיכרסמו בלגיטימציה הבינלאומית שהיא קריטית להצלחת המבצע.

בביקורו בארץ עמד הנשיא ביידן בדיוק על שני הקטבים האלה. הוא נתן לישראל אור ירוק מלא לפעול ולנצח, אבל הבהיר שעליה להימנע מפגיעה בחפים מפשע. זה אתגר לא פשוט, בהתחשב בצפיפות של הרצועה ובעובדה שכל ההיגיון המבצעי של חמאס (ושל חיזבאללה) נשען על ניצול האוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי. ישראל תידרש למצוא דרכים לעשות זאת, וגם לגדל עור של פיל: המבצע יביא איתו נפגעים, וגם לא מעט ביקורת. ישראל תידרש להיות קשובה, אבל לא למצמץ. אחרת היא תשחק לידיו של סינוואר, שבונה בדיוק על זה.

גול עצמי בעזה

הסברה. השבוע הניח חמאס מטען כזה בדיוק לישראל. הפגיעה בבית החולים בעזה נדמתה בשעותיה הראשונות לתקלת ענק שתשבש את המבצע, אבל הפכה לגול עצמי מפואר של הטרור העזתי: צה"ל הצליח להבהיר מעל לכל ספק שהג'יהאד האסלאמי הוא ששיגר את הרקטה שכשלה, ופגע בתושבי עזה.

ביידן הבהיר כי השתכנע לחלוטין שישראל נקייה בפרשה הזאת, ולא רק הוא: ראש ממשלת בריטניה אמר כי האמינות של הודעות חמאס זהה לזאת של הודעות הקרמלין. גם עיתוני העולם, שהזדרזו תחילה להאשים את ישראל, סייגו את עצמם אחר כך. צריך לקוות שזה ילמד אותם לקח להמשך המערכה, שצפויה להיות עתירת ספינים ושקרים.

אבל בפרשה הזאת היה גם לקח לישראל. שבועיים לתוך המערכה, וההסברה שלה נשענת כולה על צה"ל. האיש היחיד שמדבר ועונה על שאלות ומספק חומרים ונלחם בדיסאינפורמציה הוא דובר צה"ל. לציבור הישראלי זה משדר אמינות: דובר צה"ל נתפס כנקי מכל שיקולים זרים, בוודאי בהשוואה לפוליטיקאים. לציבור הבינלאומי זה פחות אפקטיבי: דובר במדים נלקח בעירבון מוגבל מאוד.

בממשלה הנוכחית היה משרד הסברה, שלא עשה כלום מהקמתו ועד שנפח את נשמתו בשבוע שעבר עם התפטרותה של השרה גלית דיסטל־אטבריאן. סמכויותיו, כך התבשרנו, הועברו למשרד התפוצות ולעומד בראשו, עמיחי שיקלי. מיותר לתהות מה לשיקלי ולהסברה, או מה לתפוצות ולהסברה; התשובה היא כלום ושום דבר, מהסוג שמאפיין את מחלקת הג'ובים של ממשלת ישראל, שבה יכול שר מעוצמה יהודית להיות אחראי לחוסן הלאומי.

הסברה היא מקצוע. מי כמו נתניהו מבין את זה. היא דורשת ניסיון ומומחיות וקשרים ומערך ענף שמכין את עצמו בשגרה כדי לפעול באפקטיביות בחירום. הארכיון מתפקע מדוחות שקבעו כי ישראל לוקה בתחום הזה, וההיסטוריה מלאה בדוגמאות של כשלי הסברה שזעקו לתיקון. כל מבצע בלבנון ובעזה הוליד כאלה, וגם המרמרה ואירועי הר הבית - כל ממשק הסברתי התברר כלוקה בחסר במקרה הטוב.

עוד לא מאוחר לתקן. המערכה בעזה רק מתחילה. היא תימשך זמן רב. עלולה להתלוות אליה גם מערכה בהיקף לא ידוע בצפון, ואולי בגזרות נוספות. ישראל צריכה לדעת לנצח, או לפחות לתת פייט הגון, גם בזירה ההסברתית - בתקשורת המסורתית והחברתית, באוניברסיטאות, ובמסדרונות האו"ם והפרלמנטים. היא לא יכולה לבנות על כך שגם בפעם הבאה התקלה של הפלשתינים תהיה שקופה כל כך, והיא צריכה להתכונן לכך שגם היא תטעה. הסברה טובה אמורה להיות שכפ"צ יעיל, ולא ייתכן שישראל תצא לקרב בלעדיה.

מה הלאה. ביידן אתגר את ישראל לא רק בסוגיה ההומניטרית. הוא דרש ממנה לדעת מה יקרה ביום שאחרי. תנצחו את חמאס, הוא אמר, ומה אז? מי ישלוט ברצועה, שאל, מה אתם רוצים שיקרה? לבני שיחו לא היו תשובות. ישראל עסוקה עכשיו בהכרעת חמאס, לא במה שיבוא אחריו.

היום שאחרי

ביידן צודק. ישראל צריכה לחשוב קדימה. לעצב את עתידה מול עזה בעצמה, אחרת היא עלולה לקבל רע אחר. יש פרמטרים שכבר ברורים: בין עזה לישראל צריך להיות חיץ; כל שיטת ההגנה דורשת שינוי; לצה"ל צריך להיות חופש פעולה גם ממערב לגדר, כפי שיש לו ביו"ש. אבל ישראל לא רוצה ולא צריכה לחזור לשלוט ב־2 מיליון פלשתינים, ולהיות אחראית למים, לביוב, לחינוך ולבריאות שלהם. שמישהו אחר ידאג לזה, רצוי מישהו שישראל יכולה לדבר איתו. יש מישהו כזה, שלא חביב על ממשלת נתניהו אבל הוא בוודאי עדיף על חמאס: אבו מאזן.

בדרך לעתיד אחר מול עזה יהיו לא מעט מכשולים ומהמורות. העיקרי שבהם נראה כרגע המבצע הקרקעי ברצועה, על כל הקשיים של לחימה בשטח אורבני, שחלקו השתנה דרמטית בעקבות הפצצות מסיביות של חיל האוויר, ושל תווך תת־קרקעי רווי נעלמים ואתגרים, ועם עשרות אלפי מחבלי חמאס שטופי מוח שפועלים כמו "צבא המתים" מ"משחקי הכס".

אבל האתגר העזתי הזה הוא חלק ממארג סבוך בהרבה, שנדרש להתיר אותו כדי לצלוח את המערכה. חלק אחר שלו מונח בצפון, עם פוטנציאל קטלני בהרבה. נכון לשעת כתיבת שורות אלה נראה כי חיזבאללה מבקש לשלם את המחיר המינימלי האפשרי כדי להזדהות עם המאבק העזתי, מבלי להיגרר למלחמה כוללת עם ישראל. אבל למשחק באש דינמיקה משלו, בוודאי כשחיזבאללה צפוי להגביר את הלהבות ככל שצה"ל יעמיק ברצועה.

לו חיזבאללה תקף במקביל לחמאס, או מייד אחריו, הוא היה גובה מישראל מחיר עצום. כל יום שעובר מאז משפר משמעותית את מצבה של ישראל. היא צוברת כוחות, מייצבת הגנה, מקבלת ביטחון בהתקפה, ומעבירה את הדילמה לצד השני. את הזמן שעבר היא ניצלה לשינון החומר: גם אם יגיע עכשיו בוחן פתע, היא עדיין אמורה להיות מוכנה.

חיזבאללה ופטרוניו האיראנים יודעים שאם יתקפו, יקרו בוודאות שלושה דברים: לבנון תיחרב, אולי באופן בלתי הפיך; ארה"ב תעמוד לצד ישראל, כולל בלחימה אקטיבית; ואיראן עצמה תיפגע, על אדמתה. שלושת אלה אמורים לעקר כל רצון של איראן וחיזבאללה ללכת עד הסוף, עד כמה שהיגיון משחק אצלם תפקיד. לכן הם ינסו ללכת על הסף, לאתגר, לפגוע מבלי להסתכן במערכה רחבה.

ישראל התחייבה לאמריקנים שלא תתקוף בצפון מיוזמתה. ממילא מהלך כזה יסיט אותה מהמשימה המרכזית שהציבה לעצמה: השמדת חמאס. ועדיין, עליה לשאול את עצמה ביושר איזה עתיד היא רואה לעצמה מול לבנון וחיזבאללה אחרי מה שקרה פה בשבועיים האחרונים. מי ירצה לגור בגבול הצפון כשמעבר לגדר רוחש איום גדול פי כמה מזה שהתפרץ בעוטף עזה, ומי יכול לערוב שהחולשה המסוכנת שנחשפה ב־7 באוקטובר לא תנוצל שוב בעתיד.

טסים ללא הפסקה

בחזרה לקוקפיט. טייסת 69 עמדה בחודשים האחרונים במוקד הסערה הציבורית. ראשוני הטייסים שהודיעו כי לא יתייצבו לשירות בגלל החקיקה המשפטית נמנו עם אנשי המילואים שלה. למפקדה, סא"ל ג', נדרשו מאמצים רבים כדי ללכד את השורות. זה היה קריטי לא רק בראיית הטייסת, אלא מסיבות של ביטחון לאומי: לטייסת הזאת, של מטוסי F15I, יש תפקיד אסטרטגי בכל מתווה ותרחיש מבצעי, קרוב ורחוק.

דיברתי שלשום עם מפקד הטייסת. השיחה שלנו התעכבה כי הוא נדרש לסיים תדריך, עוד תדריך, אחד מתוך אינסוף שהוא ביצע מאז שהמלחמה התחילה. הטייסת שלו ביצעה כבר מאות גיחות מבצעיות, בעזה ובצפון, והטילה כמות מטורפת של חימושים. "מהיום שהתגייסתי לא היה דבר כזה", הוא אומר. "תקפנו מפקדות, מחסני אמל"ח, פעילים. אנחנו ברצף פעילות שלא נגמר".

שאלתי אותו על ההתגייסות. בכל זאת היתה מחאה. הוא אמר שכולם הגיעו, כולל כולם. "אני בעודף אנשים פה. יש כאלה שכבר מזמן לא במילואים, אבל הם באו כדי לעזור. אני שולח אנשים הביתה, לנוח, והם לא רוצים ללכת. אני לא זוכר הירתמות כזאת בעבר. זה נכון אצל הטייסים, וזה נכון במערך הטכני. כולם כאן".

הוא מתכונן למערכה ארוכה. "ברגע שיתחיל התמרון הקרקעי, הכוחות יצטרכו מאיתנו תמיכה. וכל הזמן נצטרך להיות מוכנים להסלמה בצפון, וגם מעבר לכך". הטייסת שלו טסה בשתי הגזרות האלה ללא הפסקה, וגם תקפה בשתיהן. הוא עצמו מקפיד לטוס כל הזמן. הימים הראשונים היו יותר אינטנסיביים, אבל גם עכשיו הוא לא מעט באוויר - כולל במשימות תקיפה. "זה חלק מהתפקיד שלי".

שאלתי מה יקרה במלחמה. ג' כמעט התפלא על השאלה. "אנחנו ננצח", השיב בלי היסוס. תשובה זהה שמעתי השבוע מכל מי שדיברתי איתו בדרגי השטח. מהמג"דים בגולני ובשריון ועד לאנשי המודיעין והלוגיסטיקה שתומכים אותם. לכולם ברור על מה המערכה. לכולם ברור עד כמה היא תהיה סבוכה וקשוחה. ולכולם גם ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

גם ביידן והעולם המערבי והערבי מבינים היטב שזאת מערכה על החיים שלנו כאן, והרבה מעבר לכך: זאת מלחמה בין שפיות לטירוף, בין המחר לאתמול, בין טובים לרעים לא רק במזרח התיכון אלא בעולם כולו - שמתבונן כעת בישראל ומייחל שהיא תצליח.