איפה טעינו - ואיך נתקן

טעינו כשביטלנו את הפרימטר - מרחב הביטחון שמעבר לגדר הגבול - והתרנו לאויב לגעת בה, גם בצפון וגם בדרום.

טעינו כשאל מול הפרובוקציות בגדר, בשתי החזיתות, הגבנו ברפיסות.

טעינו כשהערכנו הערכת חסר את כוונתם ואת כוחם.

טעינו כשהערכנו הערכת יתר את כוחנו.

טעינו כשלא הקשבנו לאלוף (מיל') יצחק בריק.

טעינו כשאחרי כל מבצע - שומר החומות, ועופרת יצוקה, וצוק איתן, ועמוד ענן, ועמוד השחר, ועוד ועוד - אפשרנו להם מחדש לבנות את כוחם, במקום לפרז את עזה.

טעינו כשהמשכנו לספק להם חשמל, מים, ביוב, מלט, ברזל, כימיקלים, רחפנים ורשימה אינסופית של חומרים דו־שימושיים, אף שידענו בוודאות כי חמאס יום אחד יעשה בהם שימוש נגדנו.
טעינו כשהסתמכנו על מצלמות, חיישנים, סייבר וטלפונים חכמים, ולא מספיק מודיעין אנושי מהשטח.

טעינו כשלא עשינו פעולה פשוטה של דיבוב העזתים שיצאו לעבוד בארז או בתוך הארץ - הם ידעו וסיפרו בטרם עת.

טעינו כשנסוגונו מרצועת עזה ב־2005 בתוכנית ההתנתקות. כך מחקנו גם את קו ההגנה הראשון על מערב הנגב, קרי: ההתיישבות הישראלית ברצועת בעזה, גם את המערך הביטחוני שסבב אותה, וגם את מקורות המודיעין האנושיים, החיוניים כל כך לבניית תמונת מצב מהימנה.

טעינו כששוב לא הקשבנו וזלזלנו באיומים המפורשים של חמאס להרוג אותנו.

טעינו כשצמצמנו והחלשנו את רכזי הביטחון וכיתות הכוננות ביישובים, ואספנו מהתושבים את הנשק במקום לחלק ממנו עוד ועוד.

טעינו כשהשלמנו עם מכת גניבות הנשק בכל רחבי הארץ, שבגללה נלקחו הרובים מנשקיות היישובים - עבירה גוררת עבירה.

טעינו כשהעברנו לפני שנים רבות למשטרת ישראל הקטנה והחלשה את האחריות לביטחון הפנים, שהיה ועדיין גדול ממידותיה.

טעינו כשלא הגדלנו את המשטרה, גם בחיילים מושאלים מצה"ל, מה שהיה מאפשר לה לעמוד במשימות.

טעינו כשאפשרנו למחצית מבני ה־18 לא להתגייס, וכך להביא למצוקת כוח אדם, גם בצבא וגם במשטרה.

טעינו כשקיצצנו עוד ועוד בצה"ל, גם על חשבון הכוחות הסדירים החיוניים.

טעינו כשקיצרנו את שירות החובה.

טעינו כשהפסקנו לשלוח חלק מהטובים שבצעירינו ליחידות השדה הקרביות, ובמקומן העדפנו את 8200, התקשוב ושאר פלאי הטכנולוגיה.

טעינו כשקשרנו את ידי הלוחמים באיסורים משפטיים מיותרים והרתענו אותם מבית בחקירות מחפירות מטעם הפרקליט הצבאי הראשי.

טעינו כשלא אכפנו ריבונות יהודית בארץ ישראל, אלא הפקרנו לאותם ערבים חורשי רעתנו את המסר שקיומנו כאן זמני ומוטל בספק.

טעינו כשהתרנו לעצמנו לקרוע את עצמנו באופן נוראי כל כך מבפנים, עד שהאויב נכנס פנימה וקרע אותנו לגזרים.

טעינו כששכחנו כמה מזוויעה הסכנה מבחוץ, הפנינו את כל תשומת הלב לענייני הפנים, וגירינו את כוחות האופל לעלות מתהומות הגיהינום.

טעינו כשחצינו את גבולות השיח הסביר ובמקום לחלוק בכבוד זה על זה, האשמנו רק את הצד השני בהאשמות נוראות, בלי לקבל ולו מעט אחריות לעצמנו ולצד שלנו.

טעינו כששכחנו שכוחנו באחדותנו.

טעינו כשהעיתונאים שלנו, שתפקידם להיות קול הציבור מול השלטון, לא מילאו את תפקידם והפכו להיות שבויי המערכת הביטחונית ודובריה, עד שלא ראו את האסון המתקרב.

טעינו כשהם, והציבור בעקבותיהם, עסקו הרבה יותר מדי ב"מי" והרבה פחות מדי ב"מה".

טעינו כשהפכנו את גיבורי ההון, הברנז'ה, המסך והמקלדת לסמלים לאומיים, במקום לטפח את מורשת הלוחמים והאלופים, שבחייהם ובמותם הבטיחו את קיומנו בארץ ישראל והזכירו לנו מהו סדר הערכים הנכון.

טעינו כשדמיינו שאפשר לרכז את המאמצים הפרטיים והלאומיים בעושר ובחומר וברכוש, ולא בעוצמת הרוח שהיא המסד והטפחות של קיומנו.

טעינו בהנאות הטווח הקצר במקום להביט נכוחה אל סכנות העתיד.

טעינו בדחיית הקץ, בהסטת המבט מהמציאות המסוכנת, ובאשליה שתיעלם מאליה.

טעינו כשנטשנו את תפיסת הביטחון של ישראל, שדגלה בהעברת המלחמה לצד האויב, ביוזמה ובהרתעה.

טעינו כשנטשנו את תפיסת הביטחון של ישראל, שדגלה בהעברת המלחמה לצד האויב, ביוזמה ובהרתעה. טעינו כשראינו את האויב מבעד לעינינו ודמיינו שהוא מורתע. טעינו בהתמכרות לכיפת ברזל

טעינו כשראינו את האויב מבעד לעינינו, ולא מבעד לעיניו, ודמיינו שהוא מורתע.

טעינו בהתמכרות לכיפת ברזל.

טעינו בהתבצרות מאחורי חומות, גדרות ומכשולים.

טעינו כשהשלמנו עם אזעקות והתקפות טילים ספורדיות בכל רחבי הארץ, כאילו הן רק זבוב טורדני.

טעינו כשלא דרשנו פתרון שורש אמיתי ומקיף לבעיית עזה, אלא השלמנו עם חמאס ועם אונר"א, המסיתה לרצח יהודים ומנציחה את הסכנה כבר שמונה עשורים.

טעינו כשחשבנו שתם עידן המלחמות הקיומיות ושאחיזתנו בארץ מובטחת.

טעינו לחשוב ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" זו רק מטאפורה.

טעינו כשבמקום להיות העם הנבחר, הסכמנו להיות צפרדע שמרתיחים אותה במים עוד ועוד ועוד, עד שהתפוצצנו.

טעינו מנהיגינו שידעו את כל זה, ובכל זאת הוליכו אותנו לאסון.

בעיניים עצומות

היו מי שהזהירו את המנהיגים, ובראשם נתניהו, ראש הממשלה רוב התקופה. נתניהו הכריז כבר ב־2014 ש"חמאס זה דאעש ודאעש זה חמאס". ההבחנה הנכונה לא גרמה לו למוטט את חמאס, וגם לא למנוע את חימושו מחדש. עבדכם הנאמן מתריע כבר שנים, גם בעיתון זה וגם בבמות אחרות, כי ישראל מחמשת ביודעין את חמאס. כתבתי שוב ושוב שישראל מזמינה על עצמה את המלחמה הבאה, כשהיא מאפשרת את הכנסת הבטון, הברזל ושאר החומרים לעזה. נתניהו עצמו הצהיר ב־2017 בכנסת שחמאס לוקח לעצמו את רוב הכסף שנכנס לרצועה. נו, אז אמר.

אך לא רק בו מדובר. גם החברים החדשים ב"קבינט המצומצם", איזנקוט כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל, ובני גנץ באותם תפקידים וגם כשר הביטחון, בעשור האחרון, תמכו במדיניות הסבבים ויישמו אותה שוב ושוב. במאי 2021, אחרי מבצע שומר החומות, שאלתי את גנץ מדוע הוא מאפשר הכנסת חומרים שידוע לו כי ישמשו את חמאס להיבנות מחדש לסבב הבא. "אין מה לעשות", היתה תשובתו.
ובכן, היה מה לעשות. וזה מה שנדרש עכשיו ממנו, מאיזנקוט, מנתניהו, מכלל הממשלה, ובעיקר מצמרת צה"ל.

על אף הפוגרום שעברנו יש לקום מעפר ולדבוק בתפיסת הביטחון המקורית, שדוגלת ביוזמה ובהעברת המערכה לזירת האויב.

תחילה בלבנון, יש להעיף את חיזבאללה מגדר הגבול בצפון. עוד לפני הטבח בעוטף, אך בוודאי לאחריו, לא ייתכן שהיישובים בצפון יחיו תחת תרחיש ייחוס ידוע מראש, של כיבוש אחד מהם בידי חיזבאללה. דווקא בנסיבות האלה, כשאנחנו נראים חבוטים ומרוטים, אבל כשהמילואים ממילא מגויסים, כשנושאת המטוסים האמריקנית פה וכשהאשראי הבינלאומי בלתי מוגבל, עלינו להתנער ולהרחיק את האיום של חיזבאללה מהגבול.

שנית, עלינו לוודא שאחרי שחמאס יושמד - והוא חייב להיות מושמד עד דק - לא תהיה לו ולשום ארגון אחר יכולת להתחמש מחדש. גם אם זה אומר שכל העזתים יגורו באוהלים ויאכלו פיתות.

יתרה מכך, ישראל צריכה להבהיר כבר עכשיו לעולם, שגם אונר"א תסולק מעזה. סוכנות האו"ם הזו היא גם הזרוע שחינכה דורות של עזתים לשנאה חייתית לישראל, וגם זו שעושה הכל כדי להנציח את סבלם כדי לנגח אותנו. ישראל חייבת לעמוד על כך שיוקם מנגנון בינלאומי אחר (כנראה לא ניתן להפנות לעזה את סוכנות הפליטים של האו"ם, כי הדבר מחייב הצבעה בעצרת הכללית בעלת הרוב האוטומטי) בפיקוח מערבי הוגן, שימנע כל הסתה נגד יהודים וידאג אחת ולתמיד לפתרון בעיית עזה, המלווה אותנו מאז קום המדינה.

יש מה לעשות

כשתסתיים מלחמת הקיום שנכפתה עלינו, מלבד עריפת הראשים הפוליטית, יהיה עלינו לערוך חשבון נפש לאומי מהו סולם הערכים שלנו. כל המגזרים וכל המגדרים, כל הקבוצות וכל המיעוטים, יהיו חייבים לשאת בנטל. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

יהיה עלינו לשאת מחדש ואל על את נס ההתיישבות בפריפריה, שבגופה ובחייה מגינה על הערים ועל המרכז. אלמלא בארי וכפר עזה, נחל עוז וסעד, אופקים ונתיבות היו היום עיי חורבות. כמה כבד המחיר ששילמנו כדי להבין את העיקרון הפשוט הזה.

יהיה עלינו להיזכר כמה חשובה האחיזה הפיזית ברגבי הארץ, גם כבלם בפני חורשי רעתנו, וגם כדי שמערכות המודיעין של צה"ל ושב"כ לא יעוורו.

יהיה עלינו לבנות מחדש את צה"ל, גם טכנית וגם תפיסתית. אולי לא פחות הייטק וטכנולוגיה, אבל בוודאי הרבה יותר יחידות לוחמות, גדולות, איכותיות וקרביות.

יהיה עלינו גם לשקם את המשטרה, שכישלונה באכיפת החוק בתוך המדינה בהחלט פיתה את האויב שמעבר לגדר.

יהיה עלינו, ובכן, יהיה עלינו לחולל רפורמה משפטית. הימים האחרונים מגלים לנו - לצערנו במחיר שטני - שאפשר לתת ללוחמים חופש פעולה הרבה יותר רחב.

נתניהו הכריז כבר ב־2014 ש"חמאס זה דאעש". ההבחנה הנכונה לא גרמה לו למוטט את חמאס. במאי 2021 שאלתי את גנץ מדוע הוא מאפשר הכנסת חומרים שידוע לו כי ישמשו את חמאס. "אין מה לעשות", היתה תשובתו

יהיה עלינו בתקשורת להפיק לקחים משמעותיים. רוצים או לא, התקשורת ממלאת תפקיד מכריע בעיצוב הלכי הרוח של העם. היא כמובן חייבת להישאר חופשית, אך בה בעת על קברניטיה להביא בחשבון מהם הצרכים הלאומיים, מהן הסכנות הפנימיות והחיצוניות, ומה נדרש לעשות כדי שלהבא אנו בתקשורת נעקוב הרבה יותר אחרי מערכות השלטון.

יהיה עלינו להאדיר מחדש את חשיבות המסירות למען המדינה וערכי הציונות.

מעל לכל, דווקא בימי הזעם הנורא של אחרי המלחמה יהיה עלינו לזכור שכוחנו באחדותנו, ושלמרות חילופי ההאשמות שעוד יבואו, יש גבולות שיח שאסור לחצות, ושגם אם אנחנו חושבים הפוך זה מזה על כל דבר שבעולם - כולנו רוצים בטובתם של המדינה הזו ושל העם הזה, כי רק פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות.

אין דבר ש־1,300 הנרצחים, מכל עדות ישראל, מכל קצות הקשת הפוליטית, מכל רחבי הארץ ומכל הקשת הדתית והגילית, היו רוצים יותר.