כל המעורבים במחדל העצום הזה צריכים ללכת הביתה

הזוועה

שום דבר ממה שפורסם או צולם או שודר או נכתב לא דומה למה שרואים בשטח. לגופות. לרכבים שפזורים בצידי הדרך. לבתים השרופים. לשבילי הדם. לשרידי המסיבה. ולריח. אותו ריח של מוות שאי אפשר לטעות בו, ריח שמלווה אותך גם שעות ארוכות אחרי שאתה מתרחק מהעוטף.

בכל מטר יש עדות לחיים שהיו פה, ולאכזריות שנטלה אותם. בגדים קרועים. צעצועים שבורים. אופניים מוטלים. שרידי טלפונים. וכמות מטורפת של תחמושת, שגם ימים רבים אחרי התופת נותרה פזורה בשטח. רובים ומחסניות, פצצות אר.פי.ג'י, שקים עם רימוני רסס. חבל ארץ קסום שהפך לשדה קטל אינסופי.

בעשורים האחרונים הייתי מאות פעמים בעוטף, אולי יותר. יש לי חברים כמעט בכל קיבוץ. תמיד התפעלתי מהחוסן שלהם, מהביטחון, מצדקת הדרך. הם נותרו נטועים באדמה הזאת, גם כשהיה קשה בעבר הרחוק והקרוב. הם לא נשברו בחדירות מחבלים, ולא ברקטות. ממשלות התעללו בהם בכל דרך: בעיכוב פיצויים על נזקים שנגרמו, בשלל ביורוקרטיות מטופשות, אפילו בהחלטות האיטיות להחריד שמנעו את הרחבתו של כביש 232 - מהלך שעשוי היה לאפשר, אולי, לרבים להימלט מהאזור בשבת בבוקר.

הקיבוצניקים האלה נותרו בעוטף אף שממשלת ישראל ביקשה לגדוע את מטה לחמם העיקרי, חקלאות, בשלל החלטות הזויות ומבישות - מיבוא ועד הגבלת מכסות המים וייקורם. הם גם סירבו להיעלב מראש ממשלה שנמנע מלבקר אותם אפילו פעם אחת בכל שנות כהונתו הארוכות, רק כי הם לא משתייכים למחנה הפוליטי שלו. לעובדה שהם אזרחים טובים וחרוצים, אוהבי הארץ ומגיניה בגופם, לא היתה כנראה כל משמעות בעיניו. מגשימי הציונות האמיתית - יד אחת אוחזת במחרשה, יד שנייה בטורייה - מצאו את עצמם מוקצים ומודרים לטובת אוכלוסיות שתרומתן פחותה בהרבה לבניין הארץ ולשגשוגה.

בתמימותם, הם האמינו שיהיה טוב. לכן תמכו בהתלהבות בפתיחת הגדר לכניסת פועלים, שרבים מהם עבדו אצלם במטעים ובשדות. הם קיוו שהכלכלה תנצח את הקנאות, שעזה שבעה יותר תתרחק מהשנאה. זאת היתה טעות טרגית, שלהם ושל המדינה. טרגית כמעט כמו אמונתם שצה"ל יגן עליהם ביום צרה.

השבר שלהם כעת הוא מוחלט. העוטף, סמל לעוצמה ולפריחה הישראלית, קרס לחלוטין. את הבתים אפשר יהיה לשקם או לבנות מחדש, אבל את האמון של האנשים לא. הוא יוכל לשוב רק אם חמאס ילך לגמרי, לתמיד. ואם כל מי שהיו מעורבים במחדל העצום הזה ילכו מכאן, לתמיד. ואם ההנהגה תעשה בפעם האחת הזאת את מה שהנהגה צריכה לעשות, ותקבל אחריות. במילים, ובמעשים. תשפיל מבט, תושיט יד, תבקש סליחה - ותלך, לתמיד.

העיוורון

תוכנית המתקפה של חמאס לא הפתיעה את צה"ל. היא מוכרת לו כבר שנים. הוא ראה את חמאס מתאמן עליה אינסוף פעמים, והוא התאמן בעצמו כדי לשבש אותה. היה ברור שחמאס מתכנן לפרוץ ליישובים ולמוצבים במספר רב של נקודות באמצעות לוחמי כוח העילית שלו, הנוחבה, כדי לרצוח, ובתקווה גם לחטוף ישראלים למטרת שחרור אסירים.

לצה"ל היו שלל תוכניות כיצד לבלום את המתקפה הצפויה הזאת. כולן קרסו בשבת בבוקר. סביר שגם חמאס הופתע מהקלות שבה תוכניתו התממשה. ספק אם הוא הבין שההצלחה הזאת תהפוך לקללה שלו: שהמספר העצום של הרוגים וחטופים, והעדויות על אונס ועריפת ראשים וירי בתינוקות וערימות של גופות, ייתנו לגיטימציה ישראלית ועולמית להכרעתו.

המחדל

צה"ל יידרש לברר לעצמו ביושר מדוע ההגנה קרסה בשעת מבחן, וגם מדוע הופתע. סביר שיתברר שהיו אינספור סימנים מעידים, נקודות שלא נאספו לקו אחד. שמעתי השבוע שלל הסברים: שינוי דפוס התנהגות של חמאס; שאנשיו נערכו לאימון ורק שינו דפוס פעילות בקו; שבחסות ההפגנות שהיו לאחרונה על הגדר הונחו מטענים לפריצה; ועוד כהנה וכהנה דברים חסרי משמעות, כי המודיעין היה חייב לדעת. ממי שמתיימר להכיר באופן אינטימי כל שיירה שמובילה נשק מאיראן לסוריה, מצופה בוודאי לדעת שחמאס עומד לפתוח במלחמה. בפועל, מוחמד דף תכנן מבצע צבאי מרשים, מרובה שלבים ופעולות, שהתבצע בו בזמן באוויר ובים וביבשה, תוך מהלכי מידור והונאה מושלמים.

בליל שבת אמנם הגיעו סימנים מעידים, אולם עוצמתם לא חייבה כנראה שינויי היערכות. גם סיפור ההתרעה המצרית שהיתה לכאורה אינו ברור; היא הוכחשה בירושלים, אבל זכתה לאישור מוושינגטון. זה לא משנה הרבה, כי ישראל לא רצתה להאמין שחמאס יתקוף. היא שגתה באשליה שהוא חלש, מורתע, מתעדף את שיקום הרצועה על הריסתה. בממשלה התגאו בכך שחמאס ישב בשקט במהלך המבצעים האחרונים בעזה, וראו בכך סימן לחולשתו. היה אפילו מי שהתרברב אחרי המבצע האחרון נגד הג'יהאד האסלאמי, שעזה תשקוט כעת 50 שנה.

ההתרעה העיקרית היתה מונחת כאן בכל החודשים האחרונים. היא נאמרה בכל פורום ונכתבה אינספור פעמים בטור הזה. היה ברור שהכאוס שגורמת החקיקה המשפטית הוא מתכון לאסון. שאויבי ישראל חוזים בחולשתה ועלולים לתקוף בעוצמה גדולה מבעבר. שר הביטחון הזהיר ופוטר (והוחזר), הרמטכ"ל הזהיר, האמריקנים הזהירו. כולם התחננו לממשלה לעצור, אבל היא דהרה קדימה בעיוורון יהיר היישר לתוך האסון, ואפילו הבקשה האלמנטרית לכנס קבינט כדי לדון בהשלכות החקיקה על הביטחון סורבה על ידי נתניהו בשיטתיות.

שמעתי השבוע את אלה שטוענים שהכל בגלל המחאה והסרבנים. זאת טענה מקוממת שלוש פעמים. פעם ראשונה, כי המחאה היתה תוצאה של החקיקה. פעם שנייה, כי רק העובדה שישראל היא דמוקרטיה עוצמתית עם מערכת משפט עצמאית וחזקה גורמת כעת לעולם לעמוד לצידנו, משום הערכים המשותפים שאנחנו חולקים. ופעם שלישית, כי ברגע המבחן המוחים התייצבו כולם ונעמדו בחזית הלחימה. השרים, לעומתם, התאדו ברובם. לקח להם ימים להגיע לבקר פצועים (רק מעטים הגיעו), על ביקור אצל המפונים אין מה לדבר (הם קיבוצניקים שמאלנים), ואת הביקור בשרידי העוטף הם הותירו לאחרים. כתמיד, מי שהתגייס למשימה היה צה"ל, שלקח לידיו את הטיפול בחטופים, גם האזרחים, ואת הטיפול בראשית תהליכי השיקום של היישובים שנפגעו.

האמת צריכה להיאמר: הממשלה החלישה את הצבא. את השב"כ. את המשטרה. עלבה בראשיהם. תעדפה כספים קואליציוניים על כספים להתעצמות ולהתמגנות. זה שורש המחדל, שהוא חמור פי כמה מזה של 73'; אז היינו מדינה קטנה מול צבאות חזקים, וכיום אנחנו מדינה שאמורה להיות חזקה מול ארגון טרור מוגבל ביכולותיו.

ישראל התגלתה השבוע כמדינה חלולה. משרדי ממשלה שלא מתפקדים הוחלפו בשרשרת אינסופית של אזרחים וארגונים, שהתגייסו למלא את החלל שנפער בשירותים בסיסיים. שרים ומנכ"לים שלא יודעים מה תפקידם, נטולי כל אחריות ציבורית, גיבורי מיקרופון בשגרה, שקיבלו שיתוק ואלם בשעת מבחן.

אלופי הג'ובים והתקציבים שעסקו גם השבוע בפוליטיקה קטנה, ולא הצליחו להתעלות לגודל האתגר והשעה. אנשים נטולי הבנה ונטולי חזון, שגרמו לישראל נזק אסטרטגי חסר שיעור, שיידרשו שנים ואולי יובלות כדי לתקנו. ולצד כל אלה, פקידים קטני קומה, שמעלו בתפקידם. מבקר המדינה, למשל, שעקר את כל השיניים של הארגון שלו, התייצב השבוע בדרום והבטיח לבדוק אחרי המלחמה. קלאסיקה.

למזלה של ישראל, יש לה עם מדהים, ויש לה את ארה"ב. בשנה האחרונה התחרו ביניהם שרי הממשלה מי יחבוט חזק וגס יותר בנשיא ביידן. הגדיל לעשות עמיחי שיקלי, שקרא לו לעסוק בענייניו. השגריר האמריקני היוצא בישראל ענה על כך ביובש, שישראל לא היתה רוצה שארה"ב תעסוק רק בענייניה.

השבוע הוכח עד כמה הוא צדק, ועד כמה גדולה התודה שאנחנו חבים לביידן. נשיא ציוני, אוהב ישראל על־אמת, שהעניק לנו חומה מדינית־ביטחונית בצורה חסרת תקדים. אף אחד מאלה שתקפו אותו לא ביקש, כמובן, סליחה. ניחא, אין להם מושג באסטרטגיה או בביטחון, אבל מתברר שהם חסרים אפילו נימוסים בסיסיים.

הגבורה

כל מי שהיה בעוטף בשבת בבוקר הוא גיבור. האזרחים שהתבצרו במשך שעות בבתים ובממ"דים, מנסים לבלום בכוחות אחרונים את המחבלים שביקשו לטבוח בהם. המבלים במסיבה, שהופתעו ונמלטו לשדות בניסיון להציל את חייהם. כיתות הכוננות שנלחמו עד לכדור האחרון, והלוחמים שהגיעו לשטח ונתקלו בשדה קרב שהיה רחוק מכל מה שהכירו.

דיברתי שלשום בערב עם מפקד מגלן, סא"ל א'. אנחנו מכירים הרבה שנים: הוא בן למשפחה שנטועה עמוק בהוויה הביטחונית הישראלית, על השירות וההקרבה שבה. "כשעפו הרקטות הראשונות, ב־6 וחצי בבוקר, קצינים שלי כתבו שהתחילה מלחמה. אחד הקצינים רץ ליחידה, לקח את הצוות שהיה בכוננות, וטס איתו לדרום".

בתוך פחות משעה וחצי מהרקטה הראשונה הם כבר היו בקרב בשדרות. הרגו שישה מחבלים. א' חבר אליהם שם, ויחד איתו כל היחידה. חלקם הגיעו ישר מהבית. "עשיתי כמה שיחות. דיברתי עם האוגדה, שביקשו ממני להגיע ולעזור להם. אמרתי להם שיש גם יישובים שהותקפו, שאני צריך לעזור קודם להם".

הוא חילק את היחידה שלו לשניים. כוח אחד יצא לנחל עוז, וכוח שני לכפר עזה. "היינו הראשונים שם. היו לנו עשרות היתקלויות, עברנו בית־בית, תחת אש. שום דבר לא היה מסודר. רק רצינו להגיע לכמה שיותר אנשים ולהציל אותם. המראות שראינו היו איומים, אבל לא עצרנו לחשוב. רצינו להתקדם הלאה. להרוג את המחבלים. להציל את התושבים. זה הדבר היחיד שרץ בראש".

סא"ל א': "היה חשמל באוויר. החבר'ה רק רצו להמשיך. לעבור לצד השני ולהחזיר לחמאס פי מיליון, פי מיליארד, על מה שהם עשו פה. אם הייתי יכול, הייתי מעניק לכל אחד מהם צל"ש על הגבורה שהוא גילה בלחימה"

היחידה איבדה שמונה לוחמים. חמישה מהם בנחל עוז. אחד מהם הכרתי היטב: סגן יפתח יעבץ ז"ל, שהיה קצין האג"מ של היחידה. יפתוח כמו שקראו לו בבית, או יעבץ כמו שקראו לו בצבא. ילד חמד רמת־שרוני עם חיוך תמידי, טניסאי מצטיין שהעדיף להתגייס לקרבי, ואז ללכת לקצונה, ואז לפקד על צוות לוחם. בשבוע הבא הוא אמור היה להשתחרר. את השבת האחרונה עשה בבית, ובבוקר הוקפץ וטס ליחידה - ולשטח. כשהיה צריך מתנדב להיכנס לקיבוץ, הוא לא היסס, ויצא יחד עם הסמג"ד ועוד שלושה חיילים. המחבלים הפתיעו אותם והרגו את כולם. א' לא הגיע להלוויה, וגם לא לשבעה. הוא היה עמוק בלחימה, ואחרי שסיים את ההשתלטות על שני הקיבוצים המשיך בקרבות מול מחבלים שהסתננו לשטח ישראל, ומשם להכנות לכניסה לעזה (ולאפשרות של מלחמה בצפון).

ביום ראשון בערב הוא ריכז את לוחמי היחידה. כמה מאות לוחמים שהשתתפו במאמץ רצוף של שתי יממות, וזכו להפוגה קצרה. "היה חשמל באוויר", הוא מספר. "החבר'ה רק רצו להמשיך. לעבור לצד השני ולהחזיר לחמאס פי מיליון, פי מיליארד, על מה שהם עשו פה. אם הייתי יכול, הייתי מעניק לכל אחד מהם צל"ש על הגבורה שהוא גילה בלחימה".

סיפורים דומים מגיעים מיחידות אחרות. כולן הופתעו, כולן נלחמו, כולן ניצחו. המחיר היה כבד פעמיים: צה"ל ספג השבוע בעוטף עזה יותר הרוגים מאשר במלחמת לבנון השנייה או במבצע צוק איתן. גרוע מכך, הוא כשל בשמירה על האזרחים, ששילמו מחיר דמים בלתי נתפס של יותר מ־1,300 נרצחים וכמה מאות חטופים בעזה.

העתיד

ישראל תילחם בעזה. אין לה ברירה לא רק כי חמאס כפה עליה מלחמה, וגם לא רק כי הזעם והצדק דורשים זאת, אלא כי אם תימנע ממלחמה שהכרעה ברורה בסופה - אין לה מה לחפש כאן עוד. על האויב, כל אויב, להבין ש־7 באוקטובר היה ה"לעולם לא עוד" המודרני: שישראל לא תחיה עוד עם סכין שמונחת על צווארה, ואם תונח כזאת - היא תיגדע יחד עם היד שאוחזת בה.

התיקון לא בהכרח יסתיים רק במערכה הזאת, בחזית הזאת. את חמאס צריך להכריע, ואפשר שבדרך תידרש ישראל להתעמת בהיקף כזה או אחר גם עם חיזבאללה. עדיף שזה לא יקרה מכל הסיבות שבעולם, אבל מומלץ שלא להירתע מכך משום שמונחת בפנינו הזדמנות היסטורית, אולי חד־פעמית, לעצב מחדש את הסדר האזורי. זה אמנם נשמע כמו תיאוריית כאוס, אבל מתוך הכאוס הזה עשוי לקום משהו חדש ובריא יותר.

כדי שזה יקרה, ישראל מוכרחה גם לעשות שינוי פנימי. מה שקרה כאן בתשעת החודשים האחרונים חייב להיפסק. הקרבות של שמאל־ימין לא רלוונטיים עוד, וגם הקרבות של חילונים־דתיים או של פריפריה־מרכז. כולם צריכים לקחת חלק בבניין המדינה, כולל כולם. לא יהיו כאן יותר אלה שייתנו, ואלה שיקבלו (העברת הכספים השבוע לחרדים, כשהמדינה מדממת, מעידה שיש כאלה שעדיין לא הפנימו שסדרי עולם השתנו).

ישראל צריכה לבנות חברה צודקת, צנועה, הגיונית. חברה שבה הממשלה משרתת את כולם, ולא רק את מי שבחרו בה. חברה שבה המנהיגים משרתים את העם, ולא להפך. חברה שבה נלחמים בפשיעה ונלחמים בעוני. חברה שמפסיקה את החזירות של הבנקים ואת החזירות של רשתות השיווק. חברה שמפסיקה להילחם בעצמה ברשתות החברתיות וברחוב. חברה שיודעת להוקיר את מי שמשרתים אותה ואת מי שמשלמים מחיר עבורה.

יש לישראל הזדמנות אדירה לצמוח מתוך השבר הגדול, ולעשות את כל זה. ההתגייסות הציבורית העצומה השבוע היא הוכחה שזה אפשרי. בשביל שזה יקרה היא צריכה קודם כל לנצח, ואז להיפרד ממי שסדקו אותה מבפנים. משם כבר יתחיל השיקום, גם של העוטף. יהיו כאלה שינסו למנוע את זה. הקורבנות והניצולים יזכירו להם תמיד שמה שהיה כאן עד שמחת תורה נגמר, ושישראל חוזרת לעצמה.