רק דורשות תשובה: משפחות השבויים בעזה נקרעות

דקות ספורות לאחר שהחלה ההפגזה הראשונה על עוטף עזה, התקשר עידן שתיוי מתל אביב לחברתו, סתיו. "התחילו כאן פיצוצים. אנחנו מתקפלים. אין מסיבה, אני חוזר הביתה", אמר לה. זו היתה הפעם האחרונה שבה מישהו שמע את קולו של עידן.

מאות ישראלים מוגדרים כרגע כנעדרים. שבוע לאחר הטבח במסיבת הטבע וביישובי עוטף עזה עדיין שוררת אי־ודאות קשה, ומשפחות רבות אינן יודעות היכן ילדיהן, אחיהן או אחיותיהן, אם הם מתים או שמא נחטפו לרצועת עזה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, טרם נכנסו אנשי זק"א לכל היישובים והקיבוצים בעוטף עזה, ולא ידוע בדיוק כמה הרוגים יש, לא כל שכן ידועה זהותם.

באמצע השבוע, לאחר ביקורת קשה על המערכות הישראליות שלא נותנות מענה למשפחות וכלל אינן פונות אליהן, הוקם מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים. המטה שם לו למטרה להתמקד בחמישה צירים - בראש ובראשונה קשר מול המשפחות של הנעדרים והחטופים, לצד ציר משא ומתן, ציר משפט דיפלומטי, ציר איסור מידע וציר תקשורתי.

בין אלפי המשפחות שנתונות כרגע באי־ודאות נוראית נמצאת משפחת שתיוי. עידן (28) היה צלם חובב והגיע למסיבת הטבע ברעים כדי לצלם את האירוע ולבלות בפסטיבל חגיגי, ומצא את עצמו בלב הזוועה. מאז שבת אין מידע מה קרה לו, לאחר שהרכב שבו נמלט נמצא הרוס וריק.

"האמת היא שלא ידעתי שהוא הולך למסיבה כי הייתי בארוחת שישי עם ארוסתי, אבל אחותי כן", מספר עומרי, אחיו. עומרי, הילה ועידן גדלו יחד ביישוב גני תקווה, ולאחר מכן עברו לתל אביב. ביום שישי האחרון היה עידן בארוחה עם אחותו, ולאחר מכן יצא למסיבה שממנה לא שב.

חמ"ל ביתי

בבוקר שבת התעורר עומרי בבהלה מהמטחים שנורו לעבר ערי המרכז. "קמתי מבוהל והתקשרתי לאמא שלי ולאחותי, ששומרת שבת וכמובן לא שמעה כלום, ואז חזרתי לישון". כשהיכה המטח השני, כבר היה ברור שמדובר באירוע חריג. אז הוא גם גילה שאחיו נמצא בעוטף עזה.

"בשעה 6:50 עידן התקשר לחברה שלו סתיו ועדכן אותה שהוא עוזב את האזור. זו היתה שיחה של 40 שניות בדיוק ואז הוא ניתק. הוא כנראה היה באחד הרכבים הראשונים שיצאו משם. כשהחלה האזעקה השנייה, קיבלתי הודעות שעידן היה במסיבה ושהוא לא עונה. הבנתי שהמצב בעייתי והגעתי לאמא שלי הביתה. מאז אנחנו בטירוף, עושים כל מאמץ כדי לאתר אותו או להבין מה עלה בגורלו".

בני המשפחה הקימו חמ"ל בבית והחלו לתחקר את החברים ששרדו את הטבח כדי להבין מה התרחש. "חברים שניצלו סיפרו שהוא לקח רכב של מישהו שלא היה כשיר לנהיגה, ויצא איתו ועם צעירה בשם יוליה לדרך. הצלחנו למפות פחות או יותר את הדרך שהוא עבר. אנחנו מבינים שהוא ניסה לברוח לכיוון הבית, אבל נתקל במחסום משטרתי כי כבר ידעו שמחבלים מסתובבים באזור. הוא הסתובב ונסע דרומה, ארבעה קילומטרים, מרחק משמעותי מהמסיבה שמלמד שהוא היה כנראה מהראשונים שיצאו.

"הרכב שבו נסע אותר פגוע באופן קשה, לאחר שהתנגש בעוצמה בעץ. אף אחד לא נמצא בתוך הרכב. עידן כנראה הותקף על ידי מחבלים, אבל הוא לא שם. אנחנו מכינים את עצמנו לכל התרחישים. הכל יכול להיות. אנחנו מנסים להישאר אנשי אמונה ותקווה, בין שהוא ברח מהרכב והסתתר ובין שהוא חי ונחטף, אי אפשר לדעת מה היה שם. יש בשטח הזה המון קפלי קרקע, נחלים ומקומות מסתור. אין לנו מושג לאן הוא נעלם".

אביהם של עומרי ועידן ירד בעצמו לשטח וניסה להגיע למקום שבו נמצא הרכב, אך נבלם על ידי כוחות הביטחון. "הוא ניסה להיכנס לשטח, אבל לא נתנו לו. בסוף העלו אותו על רכב והביאו אותו קרוב לנקודה. הוא עמד כל היום בשטח וניסה להביא בדל מידע, להביא את אחי בחזרה בעצמו, אך ללא הועיל. אנחנו אובדי עצות".

שלוש שעות על הקו

סיפורו של עידן שתיוי אינו יחיד מסוגו, רחוק מכך. משפחות מכל רחבי הארץ מתקשות לקבל מידע על מה שאירע ליקיריהן, ובכאוס שמתרחש בדרום הן מתקשות גם לקבל אוזן קשבת. אמנם בתקשורת מציפים את סיפוריהן ומוסיפים מידע על הנעדרים, אך מה שמתסכל אותן יותר מכל הוא אי־הוודאות מצד המדינה. "זה מתסכל מאוד. חוסר האונים הגדול ביותר הוא שאין מידע. כתבתי למתאם השבויים והנעדרים החדש גל הירש, אבל אין תשובות. אנחנו מרגישים שהעיניים שלנו מכוסות", אומר עומרי.

סיגלית פשרל מתוסכלת גם היא עד עמקי נשמתה. אחיה, איתן לוי (53), תושב בת ים, הוא נהג מונית שיצא לנסיעה חריגה מראשון לציון לעוטף עזה בשבת לפנות בוקר, וכשהחלה המתקפה מצא את עצמו בלב התופת.

"אחי לא יודע לומר 'לא'. בשישי בלילה באה אליו איזו בחורה לחלון וביקשה ממנו לעשות לה טובה ולקחת אותה לעוטף עזה, והוא הסכים. אני התעוררתי ב־6:30 כשהתחילו הטילים, וב־6:50 הוא התקשר אלי. הוא סיפר שהוא על גבול עזה. שאלתי אותו למה הוא לוקח נסיעות כאלו, זה מסוכן, ובתשובה הוא אמר לי 'מה אני אעשה? אני בדרך חזרה, אני מפחד, יש טילים'".

שניות לאחר מכן החל הסיוט בשידור ישיר דרך הטלפון של איתן. "פתאום שמעתי צעקות 'אללה אכבר, אללה אכבר'. איתן אמר 'אוי ואבוי' בקול חלש, וצעקתי לו 'איתן! איתן!' פתאום שמעתי מלא ערבים. לא הבנתי מה זה. לא ידעתי שנכנסו מחבלים לעוטף עזה".

במשך שלוש שעות קו הטלפון ברכבו של איתן לוי היה פתוח, וסיגלית שמעה את ההתרחשות, אף שהבינה מעט מאוד. "הייתי עם הקו פתוח במשך שלוש שעות. לא שמעתי כלום, רק ערבים. שקט, ושוב ערבים מדברים. פתאום הם נסעו אחורה, עם הרכב, שמעתי את הצפצופים של מערכת ההתרעה, וכך נגמר הסיפור. מאז אני לא יודעת כלום.

"מאוד כואב לי, קשה לי מאוד. אני באי־ודאות מוחלטת. אין לי מושג אם חטפו אותו, אם רצחו אותו. אני לא מצליחה לישון, לא מצליחה לחיות. ניסינו להתקשר לבתי חולים, אבל השם איתן לוי לא מופיע בכל המערכת. אז איפה הוא קיבינימט, לאן הוא נעלם? גם המונית נעלמה. ניסו לאתר אותה ולא הצליחו. כנראה לקחו אותה לעזה, כך אני חושבת. חשוב לי לדעת מה קורה איתו, הוא בן אדם חולה, הוא צריך תרופות לכאבים.

"אף אחד לא נמצא איתנו בקשר חוץ ממטה המשפחות, אין אפילו גורם רשמי אחד. אף אחד לא הודיע לי כלום, לא אמרו שנעדר, לא נחטף, כלום. אף אחד לא אומר כלום לשום משפחה. זה מתסכל מאוד. אתה לא יודע איפה האח שלך, הבת שלך, אם לקחו אותם לעזה או חס וחלילה הרגו אותם. כלום, כאילו האדמה בלעה את האנשים האלו", אומרת סיגלית בכאב.

נקרעים

האתגר שעומד בפני בני המשפחות כפול, מכיוון שהם גם צריכים לדרוש מהממשלה את הטיפול המיטבי בסוגיה, אך יחד עם זאת כולם רואים כיצד צה"ל כותש את רצועת עזה, ומטבע הדברים הם חוששים לחיי בני המשפחה הנעדרים. חלק מהמשפחות מעדיפות שלא לעסוק בנושא כלל, אחרות מביעות תמיכה במתקפה חד־משמעית בעזה למרות הסכנה. מדובר בהחלטה כמעט בלתי אפשרית, ולכל משפחה שיקולים משלה.

"שום דבר כבר לא מפחיד אותי", אומרת סיגלית. "הלוואי שא־לוהים שומר עליו ושיחזיר את כולם בריאים ושלמים. זה מה שאני מתפללת. אף אחד לא האמין שדבר כזה יקרה. מחבלים שנכנסו ושחטו ילדים, ערפו ראשים, אפילו חיה לא מתנהגת בצורה כזו. גם דאעש לא עשה דברים כאלו נוראיים. הם יותר גרועים מדאעש. שא־לוהים ישמור על החיילים שלנו, שאף אמא לא תדע צער".

עומרי אומר כי מדובר בקושי כמעט בלתי נסבל. "המתקפות בעזה מלחיצות אותנו מאוד. אנחנו יודעים שאולי הוא שם, וזה מפחיד מאוד שאולי הוא היה בבית שהותקף. אני רוצה לסמוך על צה"ל שיש לו מודיעין ושהלוחמים שלנו יודעים מה הם עושים".

בישראל מבינים היטב כי אסור להיכנע לסחטנות של חמאס, וכי יש צורך להמשיך במתקפה גם במחיר של פגיעה בחטופים. חמאס טען לפני כמה ימים כי יש שבויים שנפגעו במתקפות, אך צה"ל לא עצר לרגע את הירי. משא ומתן עם הרוצחים שטבחו במאות ישראלים יפגע במדינה למשך עשרות שנים באופן אנוש. עם זאת, ניתן להבין מדוע המשפחות חוששות מאוד לגורל יקיריהן השבויים והנעדרים.

מסיבת העיתונאים שערכו היתה קורעת לב. המשפחות התחננו לבדל מידע, לסיוע, לליווי, אך עד עתה אין שום מענה. "תחזירו לנו את הילדים", הן זעקו, אך המדינה שנמצאת במלחמה אינה יודעת להתמודד עם האירוע הכאוטי. יותר מ־1,300 ישראלים נרצחו בטבח, רבות מהגופות טרם זוהו. במקביל, יש שבויים רבים שנמצאים בעזה, ומספרם מוערך בכ־200 בני אדם.

שורות ארוכות של גופות

במחנה שורה שליד רמלה נמצאות הגופות הרבות של האזרחים והחיילים שנפלו במלחמה על המולדת. כבר עתה החלו להגיע לגופי התקשורת פניות של משפחות חללים שמתקשות להבין מדוע מתעכב שחרור יקיריהן, ואף טענות לא מבוססות ולא נכונות בנוגע לכאוס במחנה שורה, שם מתבצע הליך הקודש של זיהוי הגופות הרבות.

"אנחנו שומעים כל מיני תלונות, וזה ילך ויגבר, כי יש לא מעט גופות", מסביר גורם בצה"ל מה מתרחש בבסיס הסגור בלב מרכז הארץ, שאליו מגיעות כל הגופות של הנרצחים והנופלים. "צריך להבין שיש מאות רבות מאוד של חללים, שחלקם המשמעותי מגיע אחרי הרבה זמן בשטח. גופות הגיעו אחרי יומיים, אפילו שלושה, שהיו בשטח, והדבר הזה מקשה מאוד את הזיהוי".

הזוועות שרואים אנשי הרבנות הצבאית קשות מנשוא. ילדים, נשים, גברים, שנטבחו. יש תיאורים שבשל כבוד המת לא ראוי להביאם כאן. "אנשים צריכים לסמוך עלינו, העבודה נעשית בצורה מעולה. אין לנו ברירה אלא לעשות הכל בקצב הנכון", הם אומרים.

"טיפול בחלל לא לוקח רגע. אנחנו עושים מאמצים גדולים כדי שלא תהיה אפילו טעות אחת. אם נטעה בחלל אחד ונדפוק על דלת לא נכונה, זה יהיה אסון. חס וחלילה שאמא לא נכונה תקבל הודעה שהבן שלה מת. אנחנו מבינים שזה לוקח זמן, אבל האלטרנטיבה גרועה בהרבה.

"אלו לא חללים רגילים. יש חללים שמאוד קשה לזהות אותם. גופות גדועות איברים, שרופות, דבר שמצריך אותנו לעבוד באמצעים מורכבים. לרשותנו חלק מהאמצעים המתוחכמים ביותר בעולם, מעבדת דנ"א בעלת שם עולמי, כל האמצעים המתקדמים ביותר עומדים לרשותנו, אבל עדיין מדובר במאות על מאות של חללים", מציינים בצה"ל.

בינתיים, המשפחות חסרות אונים והן נקרעות מאי־הוודאות, אם יקיריהן בחיים או לא, האם נחטפו ואולי עדיין חיים או שמא יזוהו בין מאות הגופות במחנה שורה.

"עידן הוא בן אדם מדהים", מספר עומרי. "בשבוע שעבר שוחחתי איתו, והוא סיפר כמה הוא רוצה לעשות אימפקט, לשנות את העולם. הוא אוהב מאוד טבע ובעלי חיים, ושבוע לפני שכל זה קרה הוא אימץ כלבה שהתעללו בה. הוא נרשם להתנדבות לעזור לילדים באפריקה, לומד קיימות ורוצה לעשות שינוי בעולם. הוא כל כך אוהב את החיים, לרקוד וליהנות. תמיד הוא עזר לאנשים, ואפשר לראות את זה גם ברגעים האחרונים שידועים לנו - לקח איתו אדם שלא יכול היה לנהוג ועזר לו".

"איתן הוא היחיד שנשאר לי מהמשפחה המורחבת", מספרת סיגלית. "אמנם אני נשואה עם הילדים, אבל חוץ מזה - איתן הוא כל מה שיש לי. הוא כל מה שנשאר לי, מכיוון שהתייתמנו מהורים בגיל מאוד צעיר. הוא אדם כל כך טוב, זה לא מגיע לו".

"אנחנו סובלים", אומר עומרי. "היינו בלהב 443 ובמרכז החללים ברמלה. אין לנו שום תשובות. זה לא ייאמן, אנחנו הקורבנות אבל צריכים לקחת את היוזמה כדי למצוא תשובות, במקום שגורם ביטחוני וממשלתי יקבל אחריות לכך. מישהו חייב להתעורר".