אחדות, כי אין ברירה

בדיחה יהודית ותיקה מספרת על יהודי שנתקע במשך שנים על אי בודד. אחרי שנים, כשהגיעו אליו המחלצים, גילו שהאיש רב התושייה הקים לעצמו שני בתי כנסת. "למה שניים" שאלו אותו, "ואתה כאן לבד?" ועל כך ענה להם היהודי: "באחד אני מתפלל, ובשני - כף רגלי לא תדרוך!"

זוהי בדיחה שיכול להצמיח רק עם שהוא קטן כל כך מבחינה מספרית, שכל ניואנס בין חבריו מזדקר לעין הרבה יותר מאשר הבדלים גדולים יותר אצל אוכלוסיות גדולות. עניין של אחוזים. אצל יהודים גם ויכוח על זוטות עלול לעשות רעש גדול, והשלכותיו משמעותיות בהרבה. כמו להקים שני בתי כנסת ליהודי אחד, רק כדי שיוכל לקחת לאי בודד גם את שנאותיו.

אל המלחמה הזו נקלענו בעיצומו של ויכוח. יש שיאמרו - על זוטות, ויש שיאמרו - על עניינים שאין חשובים מהם. מטרת טור זה אינה להתייצב לצד זה או אחר או חלילה לטעון שכולם צודקים באותה מידה או אחראים באותה המידה לנסיבות הלאומיות, שבהן מצאנו את עצמנו במתקפה הרצחנית והמרושעת ביותר בתולדות מדינת ישראל. כמו כל אזרחי מדינת ישראל, גם אני אוחזת בתיק עב כרס של טענות ורגשות. הם לא כלליים. יש להם כתובת. מחנות מסוימים, פוליטיקאים מסוימים, אנשי תקשורת וכלי תקשורת מסוימים - אוהו, תקצר היריעה. ועם כל הרצון - והצורך - לבוא חשבון ולהוריד על ראשם מטח האשמות, יש איזה עניין שטיפונת דחוף יותר: לחסל את הדאעש מזרע עמלק שרצחו 1,200 אזרחים וחיילים ישראלים ביום אחד, ולקיים את הצו המוסרי שהחלנו על עצמנו לאחר השואה: לעולם לא עוד.

עם כל הכבוד לאופן שבו הגענו מבחינתנו עד הלום - מי שרצח משפחות שלמות ושרף ילדים חיים הוא הנושא באחריות הבלעדית והבלתי מעורערת למתים שאנחנו קוברים בהמוניהם ולחטופים. ומי שלא מבין את זה - כבר לא יבין דבר לעולם. רק שאחרי השבת ההיא - הוא יהיה במיעוט קטן מאי־פעם. ברור לנו בפני מי אנחנו ניצבים ומהי הדרך היחידה להתמודד איתו. רמז: לא עוד אוסלו.

ייתכן שאחרי שנים של דיבורים על "אחדות העם", ניטשטשה משמעות הביטוי, ואולי נוספו לו משמעויות אחרות, חלקן מתחום הקיטש. מאז שבת בבוקר המושג "אחדות" התכנס לנקודה אחת: חמאס, חיזבאללה ואיראן מעוניינות להשמיד את כולנו כאחד. זו האחדות שלנו כרגע, רוצים או לא. ברית הגורל של העם היהודי כפתה את עצמה עלינו דרך המרושעים שבאנשים עלי אדמות. ואלה לא נתניהו, בן גביר, גנץ, בג"ץ או שקמה ברסלר וחסידיה. גועל נפש של אחדות, נכון, לא אסתטית ולא מבחירה חופשית אצילית ומחבקת. אבל זה מה שיש וזה מה שתמיד היה: האיום על היהודים ועל המדינה היהודית תמיד היה קיומי, ותמיד מבחוץ.

נראה שעם ישראל ככלל מבין את הנקודה הזאת, והוא מתגלה בכל עוזו ותפארתו. שיעורי גיוס למילואים של יותר מ־100 אחוז, ישראלים בחו"ל נאבקים על מקום בטיסה חזרה לארץ, להילחם על הבית. אינספור התארגנויות, מכל שכבות החברה, קמות כדי לרכוש ציוד לחיילים, למפונים מיישובי העוטף, להגיש כל עזרה אפשרית. אחרי שקנו עשרות אלפי אפודים קרמיים (לפעמים גם בלי שיהיה בהם צורך), יש מצב שכמה קבוצות ווטסאפ כבר מתארגנות על רכישת עשרה טנקים ושלושה מטוסי קרב, שיהיה במלאי.

גם באירועי השבת עצמם הפגינו אנשים שנקלעו לחזית גבורה עילאית בהגנה על בני משפחה, על חברים לקיבוץ, על משתתפי מסיבת הטבע, בטיפול בפצועים, בלחימה עד הכדור האחרון במוצבי צה"ל וביישובים. מאחורי כל נופל, כל ניצול מהתופת - יש סיפור גבורה, ואנחנו יודעים רק על חלק קטן מהסיפורים בגלל שאיבדנו בזמן קצר יותר מדי גיבורים.

גם מי שלא גויס מבין את גודל השעה. דוגמה אחת קטנה: ברמת השרון ביקשה המשטרה מתנדבים למשמר האזרחי. בתוך שעתיים מפרסום הידיעה כבר פנו מאות בבקשה להתנדב. להלוויית ברונה ולאנו הי"ד, עולה חדשה שנרצחה במסיבת הטבע ושאין לה משפחה בארץ, הגיעו אלפי אנשים לחלוק לה כבוד אחרון ולחזק את אמה ואת אחותה. תרומות נאספות למשפחות שאיבדו את יקיריהן, לקיבוצים שחבריהם נטבחו. לכולם ברור מה קרה כאן ומה מוטל על הכף.

כמובן, תמיד יהיה מי שינסה להבחין בין העם הנפלא להנהגה האיומה. מן הסתם יהיו אלה אותם אנשים שעד לפני זמן קצר רצו גם להיפרד ממחצית העם. ובכן: העם הנפלא הזה בוחר באופן דמוקרטי את מנהיגיו, ומי שסבור שיש לו מונופול על הגבורה, על ההתנדבות, על העזרה ההדדית, על המאמץ המלחמתי - גם הוא ככל הנראה לא יבין שום דבר עקרוני לעולם.

אחרי שתסתיים המלחמה בעמלק יהיה הרבה על מה לדבר, וגם כאן מומלץ להימנע מהסקת מסקנות נחרצות מראש. יהיו אנשים וגופים שישלמו מחיר אישי, פוליטי וציבורי על התנהלותם. יהיו ועדות חקירה ויהיה משפט הציבור, ותהיה בסופו של דבר גם הקלפי. וכל זה מבחינה קיומית חשוב כרגע כקליפת השום, אם כי בהחלט מצליח לייצר עניין באולפנים הפתוחים, בעיתונים, באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות. שם יש בהחלט מספיק אנשים שיש להם כוח להתכתש בלהט על מי הפוליטיקאי שהכי אחראי כרגע למצב, בעוד התשובה היחידה שיש בה טעם כרגע היא: חמאס, חיזבאללה, איראן. הם אחראיים.

ביום שלישי צייץ חמינאי, המנהיג העליון של איראן, בעברית, את הדברים הבאים: "הציונים העריצים: תבוסת יום השבת 7 באוקטובר - אי אפשר להתרומם ממנה, הבאתם את הפורענות הזאת לעצמכם". ובכן, דברים כדורבנות, ולהערכת מומחים אסטרטגיים ולהערכת כל מי שלא נטרפה עליו דעתו, הם אמורים להזיז את הפוקוס מבית הכנסת השני, שהקמתם רק כדי לשנוא אותו מעומק הלב. אנחנו לא יהודי בודד על אי. יש לנו רק בית כנסת אחד, שברברים קמו לשרוף אותו על יושביו. הוויכוח היחיד שצריך לנצח בו - וננצח - הוא עם חמינאי ושכמותו.