לא דובים ולא יער: טוביה טננבום במסע במולדובה

הרשו לי נא להתחיל בסיפור אישי, סיפור שסופר לי לאחר לכתה של אמי לעולמה.

סבי היקר, אבי אמי, היה רבה האחרון של קהילת הקודש הרומנית מרקולשט, עיירה שהיום שוכנת במולדובה. בטרם לכתו לעולמו, כך מתחיל הסיפור, ניתנה לו הזדמנות פז להציל את עצמו ואת הקהילה שבראשה עמד רגע לפני שהפשיסטים הרומנים והנאצים הגרמנים, שביקשו להשמיד את כל היהודים מטף ועד זקן, שמו פניהם לעיירה. אנשי הסוכנות היהודית, ציונים מובהקים, הציעו להבריח אותו ויהודים אחרים מהקהילה שלו לארץ ישראל, שנים מספר לפני הקמתה של מדינת ישראל. סבי, שהיה חרדי אנטי־ציוני, סירב. "אני מעדיף להיות עם הנאצים מאשר עם הציונים", הוא אמר להם.

כשהפשיסטים והנאצים הגיעו לבסוף לשערי מרקולשט, הוא קידם את פניהם בלחם ובמלח, כנוהג קבלת פני מלכים. בתגובה הם רוקנו את כדורי רוביהם על ראשו ולקחו את ילדיו, אלה שהיו בעיר, ואת אשתו, סבתי, לנהר הסמוך לעיירה. בהגיעם לנהר הם השליכו את הילדים בעודם חיים לתוך הנהר הזורם. ילד אחרי ילד וילדה אחרי ילדה. לאחרי שיוצאי חלציה טבעו למול עיניה, הם ירו בסבתי ואת גופה זרקו לנהר.

זה הסיפור.

האם הסיפור הזה הוא אמיתי? והאם בכלל יש נהר במרקולשט?

אמי, שנולדה במרקולשט, עיירה שמשום מה נקראת עיר, מעולם לא שיתפה אותי בשנותיה המוקדמות במהלך השואה. אף לא מילה. שפת ילדותה היתה רומנית, אך מיום שבאתי לעולם לא שמעתיה מדברת שפה זו, ואף לא מילה יצאה משפתיה על שאירע לה ולבני משפחתה בימי השואה. כל מה שאני יודע על תקופה זו בחייה, וכמובן על הוריה, אחיה ואחיותיה, גונב לאוזניי לאחר שובה למרומים.

מהו הפירוש של המילה מרקולשט? "תפוחים", אומרת מדלינה. יון, שהוא גם איכר וגם ראש העיר, אומר שמרקולשט ותפוחים בכלל לא קשורים. מרקולשט זה "העיר של מרקו". הוא קורא למרקולשט עיר, לא עיירה. שיהיה

במועד חגי ישראל החשובים, כמו בחג הסוכות הבא עלינו לטובה, מצווים אנו להיזכר באשר אירע לאבות אבותינו ולאמות אמותינו לפני אלפי שנים, ונראה לי כי זה גם הזמן הכי מתאים להיזכר במה שאירע לסבינו ולסבותינו לפני עשרות שנים.

כן, האמינו או לא, רק עשרות שנים עברו מאז. בעבר הרחוק היינו עבדים, בעבר הקרוב היינו גופות. שבו לכם בסוכה והאזינו.

היינו רעבים, זה למה

אני כרגע ברומניה, נע ונד ברחובותיה ברכב שכור, ולאיטי עושה דרכי לעבר מולדובה. לאחר נדודים בהרים אלה ואחרים, היכן שדובים חמודים נעים להם בנחת בכבישים, אני עוצר את רכבי בכפר שאת שמו איני יכול אפילו לבטא. פה, מתברר לי, כולם מדברים הונגרית. למה? "זה אזור הונגרי", אומרים לי, "פה אנחנו כולנו הונגרים". מה אתם עושים ברומניה? "פה זה הונגריה". באמת? איפה הגבול? מתי עזבתי את רומניה? לא, הם אומרים, אתה עדיין ברומניה. אז מה אתם עושים פה? "אנחנו פה מאות שנים לפני הרומנים. הם גנבו לנו את האדמה".

איך אתם מסתדרים עם הרומנים הגנבים? "תלוי. עד לפני כמה שנים היו מתחים כל הזמן, אבל עכשיו זה בסדר".

מה עשה את זה בסדר? "עד לפני כמה שנים המנהיגים הרומנים היו גזענים, ואז היו הרבה בעיות, אבל עכשיו הגזענים במיעוט ואנחנו מסתדרים. היום אנחנו הונגרים־רומנים. קודם הונגרים, אחר כך רומנים, והכל בסדר. פחות או יותר".

שעתיים-שלוש של נסיעה ואני מוצא את עצמי במנזר, ובמנזר הזה מדברים גרמנית. אנחנו רומנים־גרמנים, אומר לי אנטוניוס, נזיר גבה־קומה. הוא נדר נדר לאדון כל, הוא מספר לי בגרמנית צחה, שיישאר רווק כל ימי חייו ויהיה עני כל עוד רוחו בו. כן, ככה.

המוזיקה משתנה, ועמר דיאב המצרי שר לו בערבית אסלית. איך המצרי הזה הגיע לכאן? כל מה שחסר לי עכשיו זה דודי אמסלם, השר לשיתוף פעולה אזורי, שישתף פעולה ויתופף לי לצלילי מוזיקת האהבה הערבית

"היהודים הם מאוד עשירים, הכי עשירים בעולם", הוא מסביר לי, אבל לא הוא - הוא עני מרוד ורווק נצחי. "אסור לי להתחתן אף פעם, אבל כל הזמן אני מסתכל על נשים. זה מותר". למה, אני שואל אותו, רומניה הצטרפה לנאצים במלחמת העולם השנייה וחייליה רצחו מאות אלפי יהודים? הוא לא יודע על מה אני מדבר. רומניה מעולם לא השתתפה ברצח של אף אחד, שלא לומר יהודים. מי שרצחו, אם אני באמת מעוניין לדעת, הם היהודים. הם רצחו את ישו, ומאחוזותיהם היפות הם כלֹ הזמן מתלוננים שרוצחים אותם.

"אנחנו טבחנו יותר מ־700 אלף יהודים במלחמה, יהודים רומנים ויהודים אחרים שהגרמנים שלחו לנו כדי שנרצח אותם", אומר לי דימי, איש תרבות שאני פוגש במסעדה המגישה אוכל רומני אותנטי, הכולל ממליגה ופפנאש. "אנחנו היינו רעבים לפת לחם ולא היה לנו כלום, והמנהיגים הרוחניים שלנו אמרו לעם שליהודים יש כסף והם אוכלים טוב, ולכן טבחנו ביהודים. זוהי גם הסיבה, אם לא ידעת, לכך שרצחנו את צ'אושסקו, המנהיג שלנו. מ־1982 ועד 1989 לאנשים פה לא היה אוכל. היה הכל חוץ מאוכל. צ'אושסקו הורה לשלוח את מיטב האוכל שיצרנו במדינה למדינות כמו לוב ולפלשתינים. לנו לא נשאר כמעט כלום. החנויות היו ריקות. וזה מה שרעב עושה לאנשים".

להיות רומני, אמר לי פעם ישראלי רומני, פירושו "יד רוחצת יד ושתיהן את הפנים".

הלב מתקשה להאמין

הזמן אץ־רץ, ואני מתיישב לשיחה עם חוקרת שואה רומנייה במשרדה המרווח, אישה נחמדה המתמצאת בפרטי הפרטים של שואת היהודים ברומניה, והיא שחה לי ממה שהיא יודעת על מרקולשט, לא על צ'אושסקו.

אחרי שתושביה היהודים של מרקולשט נטבחו אחד־אחד, היא מספרת לי, "העיירה הפכה למחנה מעבר, והיא היתה מחנה המעבר האכזרי ביותר במולדובה, מחנה שבו הוחזקו אלפי יהודים בקיץ 1941. תנאיהם היו איומים. הם היו מוקפים בחיילים חמושים, והוחזקו ללא מחסה וללא מזון ומים במשך כמה שבועות".

איך הם יכלו לשרוד כך במשך כמה שבועות?
"לפעמים הם קיבלו אוכל מהמקומיים הלא־יהודים, ולפעמים הם סיכנו את חייהם כשיצאו לחפש אוכל. השאר מתו".

ברבים מהמקרים, אני לומד, המקומיים לא חילקו אוכל בחינם, וידעו מה בדיוק לדרוש תמורתו. מה? כיכר לחם תמורת כובע, מעיל עם פרווה תמורת עוף צלוי.

וכך נראתה מרקולשט, לו חפצתם לדעת, בקיץ 1941, לאחר הטבח והרצח: מעיים ואיברים פנימיים אחרים של המתים היהודים מפוזרים ליד גופותיהם הפזורות ברחובות, ובחלק מגופותיהן המתות והעירומות של הנשים היהודיות היו תקועות יתדות עץ באיברים המוצנעים.

ההתעללות בגופות המתים בוצעה לא רק בידי חיילים רומנים, אלא גם בידי אזרחים מכפרים סמוכים שבאו למרקולשט לבזוז את בתיהם של הנרצחים או של אלה שעמדו להירצח. האם יכול לב אדם להאמין שאכן זה מה שהיה?

גברת מולדובנית שאני פוגש יותר מאוחר מתנדבת להראות לי את עדות אמי, כפי שתועדה בספר זיכרון שאמי מעולם לא הראתה לי: "בעיירה היו מוטלים במקומות שונים מאחורי הבתים ובשדה איברים כרותים של יהודי המקום, ועל פני (נהר) הריאוט נראו גם גולגולות צפות".

תיאור קצר, מראות ארוכים.

גנוב על העיר הזאת

אם אני רוצה לחצות למולדובה לא אוכל לעשות זאת ברכבי השכור, ומכיוון שכך אני מחזיר את הרכב ועולה על רכבת. הנסיעה נמשכת כחמש שעות ועולה 6 דולר, ובסופה אני יורד בקישינב, בירת מולדובה. זו היא קישינב, אם שאלתם, הידועה לבני העם הנבחר מאז שהתרחשו בה "פרעות קישינב".

כמעט כל אדם וצל אדם שאני פוגש בקישינב, עיר שרבים מבנייניה מדהימים ביופיים, מדבר רוסית. יש כאלה שרוסית היא שפתם היחידה, ויש כאלה המערבבים בין רוסית לרומנית. פה זה המקום לשמוע כמה גדול ואדיר הוא מיודענו ולדימיר פוטין, אם כי חצי מהעם פה, לפי מה שנאמר לי, דווקא שונא אותו. חלק מהעם המולדובני הוא עני מרוד, לפי מה שרואות עיניי, וחלקו נע בכבישים ברכבים היקרים בתבל. איך שני חלקים אלה מסתדרים זה עם זה? אין לי מושג.

איך נראים יהודים? אני שואל. גם את זה הן לא יודעות. האם יכול להיות שאני, זה שהתיישב לידן מבלי לבקש רשות, יהודי? "אתה לא נראה יהודי". איך אני נראה? מי אני? "גרמני". נאצי? "כן"

יש פה גם כאלה שמדברים עברית. באמת. לא הרבה, אבל יש. אני פוגש אחד מהם, גבר בן 70 פחות או יותר, שבעברו היה קצין בכיר בצה"ל, לפי מה שהוא מספר לי. הוא מאוהב עד כלות במולדובנית, שהוא אומר שהיא בת 50. הוא מטורף על "הבחורה", כפי שהוא קורא לה. הוא אפילו קנה דירה בקישינב, כך שהוא יוכל להיות הכי קרוב שאפשר לבחורה. אפשר לראות תמונה שלה? אני שואל אותו.

הוא מראה לי כמה תמונות שלה, מכל מיני זוויות. בתמונות היא נראית הרבה יותר מ־50, אבל מה זה משנה? בשבילו היא צעירה ממנו ב־20 שנה לפחות, וממש טוב לו איתה. אחרי שהוא מתקלח, כך הוא מספר לי, היא מנגבת אותו. "מי יפנק אותי ככה בישראל? אין ישראלית, אפילו אחת, שתעשה את זה!"

הדירה בקישינב, הוא מדווח לי, תהיה של המנגבת אחרי ה־120 שלו. אלא שהיא, מצידה, לא הכי מרוצה מהעסק. היא, אם אני מבין נכון, רוצה את הדירה עכשיו. והיא רוצה גם כסף. כמה? הרבה. מתי? עכשיו. אם לא, היא תעזוב אותו. וזה כבר כמה וכמה ימים, אולי אף יותר, שהיא מסרבת לפגוש אותו. הוא לא יודע מה לעשות. "יש לי כסף, הרבה כסף, ויש לי דירות ומגרשים פה ושם, אבל יש לי מחלה. אני לא יכול להוציא כסף. לא יכול! אני אלך 7 ק"מ בחום ולא אקנה לעצמי קולה אחת. אני לא יכול. משהו דפוק לי בראש".

לקצין הבכיר הזה יש רכב, אבל הוא מעדיף להתנייד בתחבורה ציבורית. אוטובוס "עולה גרוש וחצי", וזה ממש טוב. מצד אחד, הוא מספר לי, הבחורה אולי תסכים להיפגש איתו בכפר שבו היא גרה. "אני לא יכול בלעדיה". אני מקווה שיש אוטובוס בגרוש וחצי שמגיע לכפר של המנגבת, ושאולי תהיה לה גם קולה בשבילו.

כן, ככה החיים, ואני ממשיך להסתובב לי ברחובות עיר.

רק דודי אמסלם חסר פה

חברת טלוויזיה רומנית־מולדובנית, שגונב לאוזנה שעבדכם הנאמן נע לו בשטחי המולדת, מנדבת את עצמה להסיע אותי מקישינב למרקולשט.

האם אומר לא? מובן שלא.

ובבוא הבוקר שלמחרת, רכב של חברת הטלוויזיה אוסף אותי מבית מלוני, המאוכלס ברובו בגברים אירופאים מעונדים ומחויטים לעילא מן כל ברכתא ובנוות בתיהם מדושנות העונג המגונדרות, ובעזרת ריבון העולם המשקיף ממרום אנו נעים בכבישיה של מולדובה.

הנהג משמיע מוזיקה רומנית, ללא מילים, תוך כדי שמקהלת רומנים שרה לה ברקע "לה לה לה" ו"טה טה טה", ניגונים שממש דומים לאלה ששמעתי בחסידות ויז'ניץ לפני כשנה. אני מרגיש, אם מותר לי לשתף, כאילו אני בטנדר של הרבי מוויז'ניץ, הנוסע לו לביקורי קברי צדיקים בארץ הקודש. כל מה שחסר לנו פה זה קבוצת חסידים מרקדים, וכמובן השירים.

הו, מי ייתן לי גפילטע פיש כרגע, או קוגל ירושלמי, או יאפצ'יק!

פתאום, ראו זה פלא, המוזיקה משתנה, ועמר דיאב המצרי, אחד מהזמרים שאני הכי אוהב, שר לו בערבית אסלית. איך המצרי הזה הגיע לכאן? אין לי מושג. יהיה אשר יהיה, אני מרגיש יותר ויותר בארץ הקודש. כל מה שחסר לי עכשיו, באמת, זה דודי אמסלם, השר לשיתוף פעולה אזורי, שישתף פעולה ויתופף לי לקול צלילי מוזיקת האהבה הערבית, ושלום על ישראל.

לפתע, איני יודע למה, לפני שאני נפרד ממנה, דמעות מתחילות לזלוג מעיניה. היא בוכה. היא מצטערת מאוד על כל מה שקרה, היא אומרת לי. זה היה אסור לקרות. זה נורא, זה איום

אמסלם, לצערי הרב, לא מגיע. פה כולם אשכנזים, ועמר משתתק אף הוא. ואז, מעשה שטן, שיר חדש מתנגן לו, הנשמע כאילו הוא מושר על ידי קבוצת שיכורים קוזאקים. מי הם? איזו שפה זו?
רוסית.

השלום לך, ולדימיר.

משיר לשיר ומהון להון, אנחנו מגיעים למרקולשט. מהו הפירוש של המילה מרקולשט? "תפוחים", אומרת מדלינה, כתבת הטלוויזיה. "אתה יכול לקרוא לי מדיסון", היא אומרת, "אם קשה לך לבטא 'מדלינה"'.

מולדובני שכמותי, עם שם כמו טוביה, יודע בחסדי שמיים לבטא מדלינה.

מדלינה, שם ממש יפה לעניות דעתי, לא יודעת בדיוק למה התפוחים צצו דווקא פה.

יון, שהוא גם איכר וגם ראש העיר של מרקולשט, גבר נחמד שמדלינה מכירה לי, אומר שמרקולשט ותפוחים בכלל לא קשורים זה לזה. המילה מרקולשט, הוא אומר, משמעה "העיר של מרקו".

הוא קורא למרקולשט עיר, לא עיירה.

שיהיה.

הדמעות של לידיה

רחוב ראשי יש במרקולשט, ובו אני הולך לאיטי לאחר שאנחנו יורדים מהרכב המנגן. אני מנסה לדמיין את אמי, סבי, סבתי, דודיי ודודותיי ושאר בני משפחתי שגמרו את חייהם בנהר או מאחורי ביתם מתהלכים ברחוב זה ממש. חלק מהבתים פה לא השתנו - הם אותם הבתים שבהם גרו יהודי מרקולשט בעודם בחיים.

והנה גברת לידיה, הגרה בבית שפעם גרו בו יהודים. איך אני יודע שפעם גרו בו יהודים? ובכן, לפי מה שנאמר לי, בבתי היהודים לא היה גן יפה בכניסה והיו להם חלונות שפונים לרחוב. ככה. אל תשאלו יותר מדי שאלות.

וזה בדיוק איך שהבית של לידיה נראה.

לידיה, אישה נאה באה בשנים, היא פרופסור. מה זה בדיוק "פרופסור" במרקולשט? אין לי מושג. יכול להיות שבצעירותה היא היתה מורה בגן או מדענית אטום באוניברסיטה. יהיה אשר יהיה, היא עכשיו פה לידי, יוצאת לה מביתה היהודי ובוהה באורח השמן.

אנחנו משוחחים.

בתחילת שיחתנו היא אומרת לי שהיא לא יודעת כלום על מה שקרה אי־פעם לפני שנים, ושמעולם לא שמעה דבר. האם נכון הדבר שפעם גרו פה יהודים? והאם היא יודעת למה הם עזבו ולאן הם הלכו? לא. מאיפה שהיא תדע?

חלק מהבתים פה לא השתנו, הם אותם הבתים שבהם גרו יהודי מרקולשט. איך אני יודע? ובכן, לפי מה שנאמר לי, בבתי היהודים לא היה גן יפה והיו להם חלונות שפונים לרחוב. ככה. אל תשאלו יותר מדי

אך לפתע, איני יודע למה, לפני שאני נפרד ממנה, דמעות מתחילות לזלוג מעיניה. היא בוכה. היא מצטערת מאוד על כל מה שקרה, היא אומרת לי. אסור היה שזה יקרה. זה נורא, זה איום.

מה קרה? את זה היא לא אומרת.

היא יודעת הכל, כפי שמסגירות עיניה הבוכות, הרבה יותר ממה שאני אדע אי־פעם בימי חיי, אבל פיה משתתק.

אני ממשיך ללכת עם מדלינה ועם יון.

אם היהודים היו נשארים פה, אומר ראש העיר, מרקולשט היתה היום לוס אנג'לס.

כן, כמובן. יהודים, הלא ידוע הדבר לכל תינוק של בית רבן, יודעים לעשות כסף, הרבה כסף, ולבנות גורדי שחקים.

במרקולשט, כמה עצוב, אין אפילו גורד שחקים אחד לרפואה. רק בתים עם חלונות, ללא גינות.

פעם, בפינת רחוב צדדי שלידו אני צועד ברגע זה ממש, היה בית כנסת, אומרים לי. עכשיו אין כלום, רק עשבים שוטים ועצים. הלך הבית כנסת, הלך ולעולם לא ישוב.

אני ממשיך ללכת.

אני פוגש אישה נחמדה הגרה בבית עתיק יומין, והיא מזמינה אותי לביתה. הבית חשוך, כי חבל לבזבז כסף על חשמל, והיא מציגה אותי לחברתה, אישה עם מטפחת על ראשה, משל היתה חרדית כשרה למהדרין ממאה שערים. היא נולדה ב־1935, היא מספרת לי, והיא זוכרת. מה היא זוכרת?

המשפחה שלה גרה עם משפחה יהודית לפני המלחמה, ואז היהודים הלכו.

בבית הזה, איפה שהיא גרה כיום, גם בו גרו פעם יהודים, היא אומרת לי. מי הם היו? לאן הם הלכו?

זה היא לא יודעת. אולי עמר דיאב יודע, לא היא.

אחרי המלחמה, אומר לי ראש העיר המקשיב לשיחתנו, צוענים באו ולקחו את הבתים של היהודים. וכמה שנים אחר כך הצוענים הלכו. לאן הלכו? הוא לא בטוח. ואז באו אחרים - רומנים, רוסים ואוקראינים, והתיישבו פה. ככה, באו והתיישבו. מה קרה עם היהודים? הגרמנים רצחו אותם, הוא אומר לי. רק הגרמנים, לא הרומנים? רק הגרמנים, לפי הוראות המושל הרומני דאז, הגנרל יון אנטונסקו. אני שמעתי, אני אומר לו, שהרומנים הם דווקא אלה שרצחו את היהודים. האם זה לא נכון?

הו, כן, אכן. גם הרומנים רצחו את היהודים, הוא משנה את דעתו במהירות הבזק. אבל לא רק הרומנים רצחו יהודים, הוא מוסיף, גם הפולנים עשו אותו הדבר. הלא כך?

נו, שיהיה.

המקום הכי יהודי בעיר

אני רוצה לראות את הנהר, אם אכן הוא קיים, שבו טבעו בני משפחתי. ראש העיר ניאות מייד להראות לי אותו, ובתוך דקות אנחנו מגיעים. ליד הנהר, שכרגע די יבש, שממה. פה, מצביע יון על השממה הירוקה שליד הנהר, היו בתים של יהודים, אבל במהלך השנים הם נהרסו. ככה החיים. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.

אנחנו הולכים לבית הקברות היהודי, מקום שבני המקום שומרים ומטפחים, לפי מה שמספרים לי. אך כמו במקרים רבים אחרים, אין דומה שמיעה לראייה.

בית הקברות היהודי שומם והרוס כמעט לחלוטין, וקוצים בו רבים. חלק מהמצבות, וגם מהקברים, מנופצים. המקום נראה כאילו עבר מלחמה משלו, שבה המתים ירו זה בזה וקבריהם ניפצו האחד את רעהו. יהודים מתים, כך נראה, מסוגלים לכל

בית הקברות, המקום היחיד שעדיין יהודי במרקולשט, הוא מקום עצוב ועזוב, שומם והרוס כמעט לחלוטין, אך קוצים בו רבים. חלק מהמצבות, וגם הקברים, מנופצים. בית קברות זה נראה כאילו עבר מלחמה משלו, שבה המתים בשלב מסוים ירו זה בזה וקבריהם ניפצו האחד את רעהו. יהודים מתים, כך נראה, מסוגלים לכל.

המחזה הנגלה לעיניי מזכיר לי, משום מה, את חזון העצמות היבשות שביחזקאל.

ואני, שאיני נביא ושלעולם לא אהיה, עוזב את בית הקברות.

בימים ההם, אומרת לי אישה מבנות המקום, מרקולשט היתה עיירה יהודית שגם נוסדה על ידי יהודים, וגרו בה 3,000 יהודים. כמה תושבים גרים במרקולשט עכשיו? כ־2,000, ואף לא יהודי אחד.
שתי בנות צעירות בשנים, בנות 12 ו־14, יושבות להן על ספסל לא הרחק מבית הקברות ומשוחחות ביניהן על דא ועל הא. אני מתיישב לידן.

הן גרות פה, הן אומרות לי.

כן, הן שמעו שפעם גרו כאן יהודים, אבל יותר מזה הן לא יודעות. איך נראים יהודים? גם את זה הן לא יודעות. האם יכול להיות שאני, זה שהתיישב לידן מבלי לבקש רשות, יהודי? לא, הן אומרות לי, "אתה לא נראה יהודי". איך אני נראה? מי אני? "גרמני". נאצי? "כן".

מה אומר ומה אדבר?

מרקולשט זו, אני אומר למדלינה, היכן שרגלינו דורכות כרגע, היתה בעבר הלא כל כך רחוק בית מטבחיים ענק, אטליז רחב־ממדים, שבו נפלו יהודים לאין־ספור. האם את יכולה לדמיין את זה? מדלינה־מדיסון לא יודעת איך להגיב, וכל מה שיוצא מפיה הוא משפט קצר, מאוד קצר: "היום הזה מאוד חשוב עבורי". היא בוהה בי, היהודי שמשפחתו היתה חלק מבני עמה, ולא יודעת מה להגיד.
ולפני שהחמה שוקעת ועוד יום עובר, אנו עושים את דרכנו בחזרה לקישינב.

הוראות ליצירת קשר

בקישינב, שלא כמו במרקולשט, יש בתי תפילה יהודיים, עיתונאי מקומי אומר לי. האם הייתי רוצה, הוא שואל, שביום שישי בערב הוא ייקח אותי לבית תפילה יהודי?

בשמחה.

הוא מופיע עם רכבו ולוקח אותי לבית כנסת. איזה בית כנסת הוא מצא לי? חב"ד, איך לא?

מימי חיי לא הייתי פה, אבל חב"ד זה חב"ד, ובכל מקום הם נראים פחות או יותר אותו הדבר, כמו כל המקדונלד'ס שבעולם הדומים האחד למשנהו, ואני מרגיש כאילו הייתי פה רק תמול־שלשום.

אלא שפה, אני לאט־לאט מגלה, בית חב"ד הזה הוא קצת אחר. בקישינב, רחוק מישראל ומאמריקה, החב"דניקים האלה קצת יותר פתוחים. כן. הנה חב"דניקית צעירה, תמה וטהורה, והיא פותחת את ליבה. "הרבי לא מת, חס וחלילה להגיד את זה. הוא חי וקיים. בברוקלין. אני מדברת איתו בכל יום לפחות פעם אחת. אני לא זזה בלי להתייעץ עם הרבי תחילה. אם חב"דניק אומר לך שהוא לא מאמין שהרבי חי, זה מכיוון שהוא לא רוצה שתלעג לו. כל החב"דניקים מאמינים שהרבי חי. מובן שהוא חי! אתה יכול לנסות בעצמך. כתוב קוויטל ושים ב'איגרות'. זה מדהים! אתה תראה את זה במו עיניך!"
האם את ראית את הרבי במו עינייך בתקופה האחרונה?

"זה עדיין לא, לא זכיתי. רק יחידי סגולה רואים אותו ממש, הצדיקים הגדולים באמת. אבל לדבר איתו כל אחד יכול. זו מציאות".

איך מדברים עם הרבי?
"זה ממש פשוט. כל מה שאתה צריך זה עט ונייר, וכמובן אחד מספרי ה'איגרות קודש' של הרבי, הנמצאים בכל בית חב"ד בעולם".

על השולחן שלידי אני רואה עלון שבת ובו הוראות ההפעלה לשיחה אינטימית עם הרבי, שבטיפשותי הרבה חשבתי שהלך לעולמו לפני כ־30 שנה. הוא לא, מובן שלא. הרבי לא מת, לא ימות; לנצח יחיה, גם אם כל העולם כולו ימות.

הנה ההוראות:
"ראשית יש ליטול את הידיים. את בקשת הברכה כותבים על דף חלק, בתוך המכתב הנפתח בפנייה 'לכבוד הרבי שליט"א (שיחיה לאורך ימים טובים אמן) מלך המשיח'. מציינים כמובן את השם המלא ואת שם האם, ומוסיפים גם החלטה טובה לביצוע כ'כלי לברכה' - החלטה שתמשיך את הברכה. לאחר נתינת כמה מטבעות בקופה או אמירת פרק תהילים מכניסים את המכתב באקראי לתוך אחד מכרכי ה'איגרות קודש', תוך הכרזת 'יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד', וקוראים את התשובה שנפתחה".

זהו. רוצים לדעת עם מי להתחתן, או האם להתגרש? אין קל מזה. רוצים לדעת אם לעשות ניתוח או לא? בינגו. כל שאלה תיענה, ומייד. האמינו או לא, אפשר להסתדר בחיים בלי גוגל ובלי אייפון.

חתיכת נייר קטנה היא יותר חכמה מכולם. גם לא צריך רופא, עורך דין או שדכן. הכל באיגרות.
בקהל הקדוש שמסביבי שני ישראלים וחבורת קטנה של מולדובנים ומולדובניות, כמעט כולם מבוגרים. הם מדברים רוסית ויודעים להגיד "שבת שלום" בעברית.

זהו.

האם כך היתה נראית היום יהדות מולדובה לולא נהפכה אז לבית מטבחיים?

לאל מענה.

אך סוף טוב כל טוב. ה"בחורה", מדווח לי הקצין הבכיר, הזמינה אותו לשהות בכפר שלה ביום ראשון. וכשאני עוזב את מולדובה אני לא חושב על הנהר - אני חושב על המגבת. חג שמח! 

טוביה טננבום הוא עיתונאי, מחזאי וסופר.
ספרו "חרדי וטוב לו" יצא השנה בהוצאת סלע מאיר