ואז ידידי ביקש: "אל תשאירו אנשים כמוני מחוץ לסוכה"

שיחה עם דיפלומט לשעבר חשפה סיפור אישי מרתק וחשש מהכוונה לבטל את "סעיף הנכד" • וגם, יובל שנים אחרי - גולדה מאיר חוזרת לכותרות

סוכה בחרמון. (ארכיון). צילום: אייל מרגולין/ג'יני

אני מכיר אותו למעלה מ־30 שנה. חלק לא מבוטל מהקוראים היה בוודאי מזהה את שמו. הוא מילא תפקידים חשובים מטעם משרד החוץ של ארצו ומטעם ארגונים בינלאומיים.

כשנפגשנו בשבוע שעבר, ודיברנו על שפע החגים שהתברכנו בהם החודש, הוא אמר לי שעליו יהיה להישאר מחוץ לסוכה. "על מה אתה מדבר?" שאלתי. ואז הוא סיפר לי את הסוד. אביו היה יהודי, שהסתתר בשלוש השנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה מפני הנאצים. לאחר השואה פגש בצעירה נוצרייה. הוא ביקש את ידה והיא נענתה. אבל הוריה הטילו וטו על הנישואים, אלא אם ימיר את דתו, יסכים לחנך את הילדים חינוך נוצרי, ולא יספר להם על מוצאו. האהבה ניצחה, ואביו קיבל את כל התנאים. רק לאחר שידידי הגיע לגיל העמידה, הדהים אותו האב בסיפור מוצאו היהודי.

מאז הוא מהרהר, לא מעט, בעניין זהותו. לא שהיה עוזב מחר הכל ועולה לישראל, אבל עם יציאתו לגמלאות השתעשע ברעיון. כיוון שהוריו לא היו יהודים, יכול היה לעלות בעזרת "סעיף הנכד" בחוק השבות, המאפשר גם לנכדו של יהודי להתאזרח. הוא עוקב, כמובן, אחר המתרחש עתה בישראל, ומבין כי אחת מכוונות הממשלה הנוכחית היא לבטל את "סעיף הנכד", כדי לסגור את השערים בפני מי שאינם יהודים על פי ההגדרות ההלכתיות. "אל תשאירו בקלות כזו אנשים כמוני מחוץ לסוכה", הזהיר־ביקש כשנפרדנו, וגיליתי דמעה בקצה עינו.

בית המשפט של ההיסטוריה

שובה של גולדה. 50 שנה לאחר מלחמת יום כיפור הנוראה חוזרת ראש הממשלה גולדה מאיר לכותרות. המושבעים עדיין לא שבו אל אולם המשפט. בבית המשפט של ההיסטוריה תלוי ועומד גורלה. אבל ככל שנפתחים הגנזכים נדמה שניתן להתקרב להכרעה באשר לתפקודה: היא היתה האחראית העיקרית לאי־מניעת המלחמה, והאחראית העיקרית לכך שלא ניגפנו בה.

גולדה עם שרון, צילום: ציון יהודה / לע"מ

גם אם נכון הדבר שביקשה לבדוק עם נשיא מצרים אנואר סאדאת אפשרויות להסדרים מדיניים, הרי עקשנותה לנהל משא ומתן ישיר עם מצרים, והתנגדותה לחזרה לגבול 1967, מנעו את האפשרות למצוא פתרון, ולו חלקי, למחלוקת הטריטוריאלית. עובדה שבפברואר 1971 קיבל סאדאת את הצעתו של שליח האו"ם גונאר יארינג לפתרון. גולדה דחתה את ההצעה, וזהו הכתם הגדול ביותר על מהלכיה המדיניים. בסופו של דבר, היה הסכם השלום עם מצרים דומה עד כאב להצעתו של יארינג, אלא שישראל נאלצה לשלם בכ־2,600 חללי צה"ל וב־10,000 פצועים לפני שחתמה עליו.

במהלך ימי המלחמה שמרה על נחישותה, גם אם עשתה זאת, בין השאר, משום שהבינה פחות משריה ויועציה את המצב לאשורו. אין זה מקרה שמשה דיין נכנס לדכדוך עמוק ואילו היא הודיעה לאמריקנים כי המלחמה תסתיים בתוך ימים ספורים. בהחלט יכול להיות כי יכולתה לשמור על סוג של אופטימיות סייעה לניצחוננו בעור שינינו, וברור שחלק מההחלטות שלה במהלך המלחמה היו נכונות וקריטיות, אבל הצלחתה בניהול המלחמה לא תשתווה לאחריותה לאי־השגת פתרון עם סאדאת כדי למנוע אותה.

דבריה – בישיבת הוועדה המדינית של מפלגת העבודה – על כך שמנחם בגין ואנואר סאדאת ראויים לפרס אוסקר ולא לפרס נובל עדיין מהדהדים באוזניי מאז שמעתים מפיה באולם הישיבות ברחוב הירקון 110 המונומנטלי. גם כשנחתם הסכם שלום – לא היתה מוכנה להאמין בו. סביר להניח כי אילו היתה מכהנת כראש ממשלה כאשר הודיע נשיא מצרים בנאומו בפרלמנט המצרי שהוא מוכן להגיע לירושלים, היתה גולדה מקבלת את אזהרתו של הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, מפני כוונותיו המסוכנות של סאדאת ולא היתה מזמינה אותו לישראל. והרי אחרי המלחמה, כאשר הואשמה באחריות לאסון, הסבירה כי היא פשוט נהגה לאמץ את עצות המומחים הצבאיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר