למרות ההתפרעות בדיזנגוף: העגלה נוסעת, אין עצור

מי שסבור שתל אביב היא מרכז העולם עשוי לחשוב שההפרעות לתפילות יום כיפור הן כל מה שקרה ביום הזה. נכון, לא בכל יום מפריעים יהודים לתפילות של יהודים אחרים – ועוד ביום כיפור. זה בהחלט אירוע שייתכן שלא רבים חשבו עליו כאשר חלמו על מדינה יהודית. ויש מצב שתופעות כאלה, אילו יהפכו להרגל, גם לא עולות בקנה אחד עם מה שקוראים "דמוקרטית".

יהודים מתפללים בהפרדה, זה לא חדש. חופש דת הוא אחד מערכי הדמוקרטיה המקובלים, גם זה לא חדש. וכמובן אין שום חידוש בכך שחילונים לא מתחברים לדת מכל מיני כיוונים ומשלל סיבות. למה בחרו עיריית ת"א, בית המשפט המחוזי ובג"ץ להילחם במחיצה? כי היא בולטת לעין ולא דורשת התעמקות.

ההתנגדות להפרדה היא התנגדות של עצלנים ובורים. חילוני שיפתח סידור תפילה ודאי ימצא סיבות טובות יותר להזדעזע: התפילות מביעות כמיהה מפורשת להקמת בית המקדש! בשבת זכור חוזרים על הציווי למחות את עמלק! כמו כן קוראים את כל התורה במהלך השנה, ואתם יודעים הרי שספר ויקרא הוא להט"בופובי! כך שבמובנים מסוימים אולי ההתמקדות בהפרדה בין נשים לגברים היא ברכה. אילו שוחרי הדמוקרטיה היו מתמצאים באמת בחומר – ייתכן שהיו עותרים לבג"ץ נגד קיומן של תפילות בכלל.

תל אביב היא לא ישראל, אבל היא מקיימת סימביוזה רגשית עם רוב התקשורת. לכן משק כנפי פרפר בתל אביב הופך להוריקן בחדשות. אז נכון, פיצוצי התפילות בכמה מקומות בתל אביב בהחלט מזעזעים ולא היו צריכים להתרחש כלל, אבל בעוד כמה עשרות אנשים מפילים את חתתם וזמבורותיהם על כמה מאות מתפללים – ברחבי הארץ כולה וגם בתל אביב, הבירה האלטרנטיבית, הלכו מאות אלפי, אם לא מיליוני, אנשים לתפילות יום כיפור בבתי כנסת, במתנ"סים, בגינות וברחובות. והסיבה שאנשים הלכו להתפלל ברחובות היא זו: לא היה מקום בבתי הכנסת.

בשגרה, בתי כנסת הם מוסדות שכונתיים קטנים. בראש השנה וביום כיפור מתעוררים מרבצם מי שלא מתפללים באופן קבוע ומנסים להשתחל לבית הכנסת השכונתי כדי לשמוע שופר בראש השנה וכל נדרי או נעילה בכיפור. מין קטע חילוני יהודי חפיף אך יציב. ובעוד שבשבת יימצאו בבית הכנסת מניין או שניים - ביום כיפור ימצא שם החילוני את כל השכונה.

ולכן מזה שנים מתקיימות תפילות במרחב הציבורי בכל רחבי הארץ ובעיקר בריכוזים חילוניים. הדתיים הרי מאורגנים במשך כל השנה בבתי הכנסת הקבועים שלהם. השנה הקימה תנועת חב"ד בתי כנסת פתוחים באוהלים, במתנ"סים ובאולמות אירועים לכ־150 אלף איש. הרב יוסף שמואל גרליצקי, רב מרכז העיר והשליח הראשי של חב"ד בתל אביב, דיווח על שיא של מתפללים באוהלי חב"ד ביום כיפור האחרון. אלה שירתו ציבור שאין לו מקום קבוע בבית כנסת קבוע.

בשכונה הצפון תל־אביבית שבה אני מתגוררת הקימו זו השנה השנייה אוהל תפילה צמוד לבית הכנסת. הוא היה מלא. אוהל חב"ד הקרוב היה מלא עד אפס מקום גם הוא, ולנעילה התקבצו עוד כמה עשרות אנשים מחוצה לו. רובם נראו חילונים לגמרי. חילונים, אבל יהודים. הם לא התעסקו בתפילה של "ראש יהודי" בכיכר דיזנגוף, שעד השנה התנהלה בנחת, בברכת העירייה, ולא בתפילות שמשכו אליהן מפגינים רועשים ביפו, ברמת אביב ג', במתחם גינדי, בכיכר הבימה ובשכונת אפקה. אבל נמצאו בת"א מספיק יהודים – לא צריך הרבה כאלה – שיבואו לפוצץ תפילות בהפרדה, כלומר תפילות מסורתיות של יהודים. ועוד יחשבו שזה מוצדק, ונכון, ודמוקרטי.

צרה צרורה 

אחת הבעיות בחופש פולחן היא שאדם יכול, באופן חופשי לגמרי, לבחור בפולחן. זו צרה צרורה מבחינת החילוני האדוק, שכן יהדות שמסתובבת ברחוב ומתנהגת באופן יהודי יכולה להיתפס כמה שיש מי שמכנה "אצבע בעין". השאלה מדוע יהודים מרגישים זעם לנוכח יהודים מתפללים על פי דרכם הנושנה ללא ספק מעוררת מחשבה. הרי אילו היה הזעם מתפרץ במקום אחר – נגיד ליטא, או ניו יורק, או אוטרכט - היינו מאבחנים בקלות את העין הרגישה הזאת כ"אנטישמיות". ההיסטוריה רצופה אנשים שהרגישו שתפילה יהודית היא אצבע בעין, אבל אז לא נדרשנו להבין את כאבם של רודפי המתפללים, ודאי שלא סברנו כי תחושת הסכנה הקיומית שעוררה בהם המחיצה היא נסיבה מקילה. ידענו בדיוק מה ניצב בפנינו.

ואחת הבעיות של חילונים תל־אביבים כמו מפוצצי התפילות וכמו ראש העיר רון חולדאי היא אמונתם שעיר בת כחצי מיליון תושבים יכולה לשמור בכוח על צביון קבוע. זה יכול – אולי - להתקיים רק באוכלוסייה קטנטונת עם שער צהוב בכניסה, למשל קיבוץ. לא בעיר, ודאי שלא בעיר השנייה בגודלה בישראל.

שאלת הקיום

הפילוסוף היהודי־גרמני משה מנדלסון בן המאה ה־18 ניסה לפתור את שאלת הקיום היהודי בגולה בעזרת עידוד השכלה כללית חילונית. לאחר מותו סוכמה תפיסתו במשפט "היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך". זוהי בערך ההצעה של חולדאי ותומכיו. זה לא עבד למנדלסון: ארבעה מתוך ששת ילדיו התנצרו. מבין תשעת נכדיו – רק אחד נותר יהודי. ומדינת ישראל הוקמה כדי שיהודי יוכל להיות יהודי גם בצאתו מהבית.

ומה בנוגע לצביון החילוני הקדוש של תל אביב? ובכן, צביון העיר השתנה במהלך השנים, כפי שקורה בכל חברה אנושית, והוא ימשיך להשתנות. העגלה נוסעת, אין עצור. גם בקיבוצים ההומוגניים קשה לעמוד על משמר הצביון: רון חולדאי נולד וגדל בקיבוץ חולדה. לפני כעשור, בעודו מכהן כראש עיריית תל אביב ובמלאת 82 שנה להיווסד הקיבוץ, נפתח בחולדה בית כנסת (קטנטן, במתחם המשרדי, בלי עזרת נשים). ביום כיפור האחרון התפללו בחולדה כ־80 יהודים, במועדון, ובנעילה – גם החצר היתה מפוצצת. בישראל יש 265 קיבוצים. ביום כיפור היו מנייני תפילה בכ־200 מהם. ואם בקיבוצים נפלה שלהבת היהדות – היא תמשיך לבעור גם בתל אביב.