ההפגנה נגד מנכ"ל "ראש יהודי" מריחה כמו חורבן

"ליל הבדולח 2023", זעק שלט, "נגרש אתכם מפה", "לכו מכאן", "מיסיונרים", צווחו המפגינים. מנכ"ל "ראש יהודי", ישראל זעירא, שחטאו הגדול בעיני המפגינים הוא ארגון תפילת נעילה בכיכר דיזנגוף, פונה על ידי שוטרים ומאבטחים מחשש לפגיעה בו על ידי אספסוף מוסת, שנראה כאילו יצא מנאום זיהוי התהליכים של יאיר גולן. ספטמבר 2023, תשרי תשפ"ד, אוטו ויינינגר יכול להתהפך בשמחה בקברו. בתל אביב התקיימה הפגנה אנטישמית למהדרין.

שלושה שבועות קודם לכן, עם פתיחת שנת הלימודים, עמד ספק אדם ספק פתית שלג על בימת התיכון העברי הראשון בארץ ישראל, גימנסיה הרצליה, וקרא לסרבנות. התיכון שבו התחנכו אליהו גולומב וגבי אשכנזי, נתיבה בן יהודה ומשה שרת, אב"א אחימאיר ולובה אליאב, התיכון שבו לימד הסופר הציוני הגדול יוסף חיים ברנר, חגג טקסט פוסט־ציוני שהטיף לסרבנות. וכל הקאסט של היפים והאמיצים מחא כפיים למנהל בית הספר, הקדוש המעונה מר זאב דגני, שהתפטר וחזר בו.

"ברביעי בשבת, בעשירי לחודש מנחם אב, בשנת 1841 לחורבן בית המקדש, בשנה ה־12 לכנסייה הציונית, הונחה אבן הפינה לבניין הגימנסיה העברית ביפו". כך הכריזו על בניין הגימנסיה העברית ביפו, שתיקרא הגימנסיה "הרצליה". התאריך שנבחר להקמת אבן הפינה היה דווקא עשרה בחודש מנחם אב. היום שבו על פי המסורת חרב בית המקדש. היום שבו לפי המדרש גם נולד ועתיד להיוולד המשיח. למייסדי הגימנסיה התאריך הסמלי נועד להבהיר כיצד חורבן וגאולה משתרגים יחד.

תל אביב אינה העיר החילונית הראשונה, היא העיר העברית הראשונה. ליבה תחום ברחובות אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, ממערב, ושלמה אבן גבירול ויהודה הלוי, מענקי התרבות העברית, ממזרח. ביאליק, המשורר הלאומי ותושב הכבוד של תל אביב, שלא היה דתי, אמר על השבת: "בלי שבת אנו אומה בזויה ושפלה, ואף לא אומה. יש לרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום, ובייחוד בעיני הדור הצעיר; ולא - נבול ניבול. לא תהיה לנו תקומה".

על ערש דווי כתב א.ד. גורדון את המאמר (שלא סיים) "לחשבוננו עם הדת (מהרהורים ביום הכיפורים)". אבל לפני כן, כמה מילים על אהרון דוד גורדון. הוא היה הוגה, חלוץ, עובד אדמה, מורה דרך, מצפון ומצפן לבני העלייה השנייה והשלישית. מעין "אחד העם" עם ציפורניים שחורות מעבודה. בן 48 הוא עלה ארצה, והיה בגופו ובמעשיו לסמל המהפכה של העלייה השנייה.

העבודה, על פי גורדון, היא הדרך הראויה לתחיית הפרט, והיא זו שתביא לתחיית האומה היהודית. "בעבודה לקינו ובעבודה נירפא". לתפיסתו, המעט אוטו־אנטישמית, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית היו הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי, ולפיכך ביקש לחבר את העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה.

עד עלייתו ארצה שמר תורה ומצוות, ומשעה שעלה לארץ-ישראל החל מקיים מצוות באורח ייחודי. הוא שמר שבת, חגג את החגים, אך פסק מתפילה. "המעדר הפך לו לגורדון לטלית ולתפילין", הגדירו פרופ' שמואל הוגו ברגמן.

"שואל אני את עצמי ושוקל בדעתי, אם יש עוד את מי לשאול: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו יום הכיפורים?" פותח גורדון, "היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עַם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית... ואני שואל: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו היום הזה? האומנם אין היום הזה בשבילנו אלא נחלת העבר, שריד קדומים? האומנם אין לנו, בני דור הדעה, בעל המחשבה הבוקעת רקיעים, ההרגשה החודרת לכל הספֶרות והעולמות - האומנם אין לנו צורך ביום כזה, ודווקא בצורה לאומית?

"ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינוֹ וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבידה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עלייה לעם ישראל ולנו כולנו, בני העם הזה? השאלה, בעצם, מתפשטת על כל המועדים וגם על הדת בכלל בתור ביטויה החיוני של רוחנו הלאומית, של נפשיותנו הלאומית - מה לנו כל זה? מה לנו הדת? האומנם גמרנו את חשבוננו עם הדת? האם התחלנו וגמרנו? האם ביררנו לעצמנו, האם שאלנו את עצמנו, מה הדת, הרליגיה לנפש האדם? בייחוד מה דת ישראל, יצירת רוחנו הלאומית לנפש היהודי? האם שאלנו וביררנו, כמו שדבר יחיד במינו כזה צריך להיות נשאל ומבורר? וכאשר נפלו החומות, כאשר הכרנו מקרוב את העולם ומלואו, כאשר התוודענו מקרוב אל האדם וחייו ראינו כי אין המסור והמקובל מאבותינו מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק... מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד?

"בכוח הדת התקיימנו בכל משך ימי גלותנו הארוכה, ולא רק התקיימנו - בכוחה סבלנו, סבלנו רבות פעמים גדולות, ובכוחה חיינו, אף חיינו רבות פעמים גדולות. האם דבר אפשרי, דבר שהדעת סובלתו הוא, שכוח כזה מרוקם כולו מתעתועי דמיון ושיגיונות רוח של נפש נבערה, מבלי שיהיה בו כל גרעין יסודי קיים? האם די נבחנה ונשקלה בדעת, האם די מיוסדת בהיגיון ובנפש האנושית הדעה המקובלת, כי באיבוד היסוד לאמונה העיוורת, אבד היסוד גם לדת?..."

גורדון אחר

זה היה גורדון של פעם, אבל היום יש גורדון אחר.

אחד המתמודדים למועצת העיר תל אביב, רוי גורדון מ"אחים לנשק", עלה לפני כשבועיים בתוכנית הרדיו שלי והתקומם כשאמרתי כי התנגדות דווקאית לתפילת נעילה בכיכר דיזנגוף היא קיצוניות חילונית. "אין דבר כזה", הוא מחה.

המאה ה־20, המאה החילונית בהיסטוריה, גבתה את חייהם של מאות מיליוני בני אדם שנהרגו, נרצחו, הושמדו, נקברו חיים בשם קיצוניות חילונית. אני מעז לקבוע שבדרבי בין הקיצוניות הדתית של כל הזמנים לבין הקיצוניות החילונית הצעירה יחסית, יש מנצחת ברורה.

המאה ה־20 הגשימה את אזהרת ניטשה. האידיאולוגיות החילוניות הקיצוניות, הנאציזם והקומוניזם, תחליפי האלוקים שהנאורות החילונית חיסלה, הביאו למאה המדממת ביותר בהיסטוריה. בלי אלוקים כצו המוסרי העליון, האנושות התגלתה כצמאה לדם וסדיסטית.

אז רק להזכיר, היה היתה אומה תרבותית מאוד ונאורה, שהכריחה אנשים בפיג'מות לנגן יצירות של וגנר ושוברט בזמן שבני עמם העירומים נשלחו להתקלח בציקלון בי. צאצאי גתה, קאנט, הגל, טבחו בעם חלוש עם ריח של דג מלוח מהזקן המדובלל.