אפילו פייסל חוסייני הבהיר לי: הכתובת היא הנהגת אש"ף בתוניס

בשטף הראיונות והמאמרים לציון 30 שנה לחתימת הסכם אוסלו, מצאתי גם את מי שמברכים על ההסכם אך שוללים את הפרטנר וטוענים כי היה צורך להגיע להסכם עם הפלשתינים בשטחים, ולא עם אש"ף. אחד מהם הוא העיתונאי והפרשן הוותיק אהוד יערי.

עם הגישה השוללת את אוסלו משום התנגדות דתית לחלוקת הארץ קשה מאוד להתווכח, ממש כמו שקשה להתווכח עם הגורמים הדתיים בצד הפלשתיני, הטוענים שפלשתין היא אדמת הקדש ולכן אי אפשר לדבר על חלוקתו עם מי שאינם מוסלמים. ברגע שמכניסים את הקדוש ברוך הוא למשוואה, הדרך היחידה להגיע להסכם היא נכונות להגיע להסכם "זמני", עד שיגיע אירוע אחרית הימים (ביאת המשיח, למשל), ואז הכל יבינו מהי דרך הישר, וגם הסכסוך המקומי שלנו ייפתר. ההתנגדות הדתית אינה מיוחדת לתהליך אוסלו, אלא לכל פתרון של חלוקת הארץ.

קשה להתווכח עם מתנגדי אוסלו, אשר שוללים את ההסכם משום שהוא אמור להוביל לחלוקת הארץ, בשעה שהם מתנגדים לכך מטעמי ביטחון. ההוכחה לכך שהסטטוס קוו חמור הרבה יותר, ושהתנהגות הצדדים משתנה כאשר שורר שלום, מוטלת על מי שמשנה את המצב, ואי אפשר להוכיח זאת אלא בדיעבד, ותוך הסתמכות על מה שהתרחש בין ישראל לבין מצרים וירדן בעקבות הסכמי השלום.

קל יותר להתווכח עם תומכי ההסכם, החולקים "רק" על "בחירת הפרטנר". ובכן, הממסד הישראלי שהבין כי רק חלוקת הארץ תוכל להבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, פנה קודם כל אל המלך חוסיין כפרטנר אפשרי לחלוקת הארץ. חוסיין (למרות "שלושת הלאווים" של הליגה הערבית מספטמבר 1967), היה מוכן להגיע לפתרון עם ישראל אך דחה, פעם אחר פעם, את הדרישה הישראלית לסיפוח כ־30 אחוז מן הגדה המערבית (בטענה שאפילו הסובייטים לא סיפחו שיעור כזה מתוך שטחה של פינלנד אחרי המלחמה...). הניסיונות להקים מדינונת פלשתינית בהנהגת ראשי הרשויות המקומיות (ובעיקר הניסיון לעשות זאת בחסותו של מי שהיה ראש עיריית חברון ומי שכיהן כשר משפטים בממשלת ירדן, מוחמד עלי אל־ג'עברי) בשנות ה־70, כשלו.

הניסיון הבא היה זה של אריאל שרון, אשר ראה בראשית שנות ה־80 את "אגודות הכפרים" כפרטנר פלשתיני אלטרנטיבי לאש"ף. גם יוזמה זו התאיידה במהירות. פרופ' מנחם מילסון, שמונה לראש המינהל האזרחי של אזור יהודה ושומרון, כשל במאמציו להקים הנהגה מקומית כחלופה לאש"ף.
דחיית ההבנות בין המלך חוסיין לשר החוץ דאז, שמעון פרס, על ידי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ב־1987, סתמה את הגולל על הניסיון האחרון לראות בירדן פרטנר לחלוקת הגדה, ושנה אחר כך הכריז המלך כי הוא מוותר על תביעתו לגדה המערבית ומכיר בזכות הפלשתינים לשטח זה. ב־1988 הכיר אש"ף בהחלטת האו"ם 242.

כשהתחלתי במגעים לפתיחת תהליך אוסלו, היתה הכוונה המקורית לקיים את ההידברות החשאית עם פייסל חוסייני, האישיות הפלשתינית החשובה ביותר במזרח ירושלים, אך חוסייני הבהיר לי שהכתובת למשא ומתן אינה הוא וחבריו, אלא הנהגת אש"ף בתוניס. הוא לא הרעיף שבחים על ערפאת, אבל אמר כי רק לאחר שנגיע להסכם איתו, אפשר יהיה לערב את הפלשתינים החיים תחת כיבושנו, במימוש הסכם זה. היתה זו חנאן עשראווי שהציעה לנו להידבר עם מי שנחשב שר האוצר של אש"ף, אבו עלא.

האופציה לקיים שיחות על עתיד הגדה המערבית ועזה עם תושבי המקום היתה ההעדפה הראשונה של כל מי שרצה בהסדר חלוקת הארץ. היא התבררה כחסרת סיכוי פעם אחר פעם, והניסיון להציג אותה היום כאפשרות שהוחמצה לפני 30 שנה הוא משאת נפש בלבד. √