"...וייעלם הזקן בין ההמון שהשתולל ורצח בעציון/ ולא ידענו מאיפה בא ולאן הלך/ והיה כאשר רוחנו שבה אלינו/ ויקום רעי הפצוע וישאל/ 'התדע מי זה הזקן הערבי המוזר/ שהצילנו ממוות והשאירנו לפליטה מכל הכפר?'/ ואומר: 'לא זקן ולא ערבי/ זה היה אליהו הנביא'" (מתוך שורות הסיום של הפואמה "מעשה שהיה בדורנו" מאת יעקב אבן חן, המתארת את דרמת ההצלה שלו ושל חברו יצחק בן סירא, לאחר ששרדו יחדיו עם עוד שני ניצולים בלבד את הקרב האחרון של כפר עציון).
127 מתיישבים ולוחמים נהרגו בקרב האחרון של כפר עציון, יומיים בלבד לפני ההכרזה על הקמת המדינה, מהם 22 נשים ו־79 חברי הקיבוץ. ארבעה בלבד ניצלו. שלושה שרדו בזכות ערבים שהובילו אותם לשבי. שניים מהם היו אבן חן (אדלשטיין) ובן סירא. בימי שביו בירדן כתב אבן חן, לימים עיתונאי ידוע, סופר ומשורר, יומן קצר. באותם חודשים ממש, בירושלים המורעשת, כתב גם אביו, הרב יצחק אדלשטיין, יומן משלו, שתיעד את המצוקה והגעגועים לבן שנחשב נעדר.
גם בן סירא, יחד עם אחרים, רשם דברים בימי השבי, במסגרת ראיונות שנערכו עם השבויים משלושת קיבוצי הגוש האחרים, ועם שלושת הניצולים הנוספים מהקרב האחרון בכפר עציון: נחום בן סירא (אחיו של יצחק), אבן חן, והקשרית עליזה פויכטוונגר, חברת עין צורים, שנתפסה בכפר עציון על ידי קצין מהלגיון. הלה ניסה ללא הצלחה לאלץ אותה להשליך רימונים אל תוך הבונקר, שממנו לחמו עד מוות עשרות מחברי הקיבוץ ומגיניו, קודם שהירדנים פוצצו אותו על יושביו.
סיכום הקרב של בן סירא וחבריו ראה אור שנה אחרי המלחמה והועבר בעותקים ספורים (מודפסים במכונת כתיבה) למשפחות השכולות, למשפחות הניצולים ולשבויים שהוחזרו ארצה.
דבריו של אבן חן ראו אור במאמרים וברשימות רבות שפרסם ב"הצופה", וכן בספרים ובשירים שכתב. היומן הכפול, שלו ושל אביו - "זכור זאת ליעקב" - יצא לאור בפעם הראשונה (במהדורה משפחתית) לפני כ־15 שנה, אחרי מותו של אבן חן, ופעם נוספת במהדורה מורחבת ומעודכנת - "ללכת שבי אחריך", ב־2018.
יומני האב והבן הם אישיים. הדברים שקיבץ וסיפר בן סירא מקיפים יותר ומתארים את כלל מהלכי הקרב האחרון. חלק מדבריו שימשו לאחרונה בסיס לתובנה חדשה, מפתיעה, משנת חשיבה, של ההיסטוריון וחוקר תולדות הגוש ד"ר יוחנן בן יעקב, באשר למהלך ולאופי הקרב האחרון בכפר עציון (על כך בהמשך).
אירועי "הקרב האחרון" - נקודת הסיום הזמנית של כפר עציון - הם גם תחילת תקופת השבי של בן סירא ואבן חן וסיפור הצלתם המסתורי של השניים, הבסיס לפואמה שאבן חן כתב.
שניהם נמלטו בריצה מהרחבה שבמרכז הכפר לחורשה סמוכה, אחרי שלגיונרים ו/או לוחמים בלתי סדירים החלו לירות שם בקבוצת לוחמים שנכנעה. זמן קצר אחר כך התרחש גם סיפור הצלתם המופלא.
"הייתי בעמדה מס' 8", סיפר לימים אבן חן. "שעות ארוכות הדפנו את התוקפים, אבל הם הצליחו לפרוץ דרך השער הראשי. הלגיונרים הירדנים היו מצוידים במשוריינים שאותם שבו משיירת נבי דניאל, שנכשלה בניסיון הפריצה והסיוע לגוש. מפקד הכפר, יעקב אלטמן, נתן פקודה להיכנע, אבל אנחנו בעמדה 8 לא ידענו על כך. עליזה, הקשרית, צעקה לנו 'נכנעים', אבל לא הבנו אם היא אומרת 'נלחמים' או 'נכנעים'. רצתי כמו מטורף, כשמסביבי שורקים כדורים, אל המפקדה שבמרכז הכפר, כדי להבין מה ההנחיה" (דברים מתוך סיור משפחתי של משפחת אבן חן וראיונות עיתונאיים שהתקיימו מעט לפני מותו).
"כשהגעתי, הערבים ריכזו ברחבה שבמרכז הכפר כ־50 גברים", מספר אבן חן, "גם אותי צירפו אליהם. סובבו אותנו, ציוו עלינו להרים ידיים ולפתע פתחו באש על כולנו. חלק נפגעו מייד, אחרים ניסו לברוח, אבל לא היה לאן. אני ועוד שלושה הצלחנו להימלט לחורשת שיר השירים שמחוץ לכפר. בן סירא ואני התחבאנו בתוך הסבך.
"הופיע מולנו ערבי, עטוף טלית, ובידו שקית תפילין, שלל מהכפר. הוא זיהה אותנו, אבל כשראה כמה אנו מבוהלים הבטיח לנו שהוא אחראי לגורלנו, ושלא ייתן לאנשי הכנופיות להרוג אותנו. אני ויצחק הלכנו איתו. בדרך שמענו איך יורים למוות בעוד שניים שברחו".
את אותם רגעים מתעד אבן חן גם ב"מעשה שהיה בדורנו": "ואשמע לפתע: צעדים מתקרבים אל מקום שבתנו בסתר. ויאמר רעי: הנה המוות בא. ממנו אין מפלט ביום הדין/ ואלחש: כן. כן./ ומבין הסלעים הופיע ישמעאלי זקן/ גופו עטוף טלית ועל ליבו שקית תפילין/ ובידו רובה ציד חלוד / ויצעק אלי: לא תמות. לא תמות/ ויהלום הד בראשי. אולי הוא הגואל... ויהי בהתקרב הזקן התמוה אלינו/ ונקום אני ורעי הפצוע/ ונחשוף את גופנו, ונאמר בליבנו/ הנה נמות כל העדה. לאן נברח עתה?
"ויבוא אי מזה האיש.../ גם לא נבהל מפנינו, רק אמר מתון כסב/ בשפת ערב: אל תפחדו/ ונלך איתו בין שבילי הסלעים/ והשדה מלא כנופיות הרוצחים, וישגיחו בנו/ וישלחו אלינו כדורים, ובנו לא פגעו/ ויתקדמו לקראתנו ברובים מכודנים/ וידרשו את ימינו, ובעיניהם זעם פראים. /ויצוו עלינו לעמוד ליד קיר הסלע,/ וקני הרובים מולנו ויתייצב הזקן בינינו ובינם/ ויאמר להם: די לכם. הרגתם את כל הכפר..."
בני, מיטתך מחכה לך
דבר נפילת הגוש הגיע לירושלים עם הכרזת המדינה, ואביו של יעקב, הרב יצחק אדלשטיין, רשם באותו היום, ה' באייר, ביומנו: "נפל כפר עציון... ובני יחידי שם... אינני אוכל ואינני שותה ואינני ישן... עדיין לא ברור שם דבר... האם בני ניצל מאסון זה? ואם חס וחלילה לא - מהם הניחומים שאקחם לאשתי?".
יעקב אבן חן (הבן), ביומנו שלו: "הננו (עתה) בתוך לוע האויב. המומים ומבולבלים. יושבים אנו על טנדר ועליו משמר לגיונרים המסתכלים בנו בעיניים מפיקות שנאה ורצח... הם מכסים אותנו בשמיכות. לשם מה? שלא נברח? שהאנגלים לא יראונו? שההמון לא יתנפל עלינו?... אנחנו נכנסים לעיר. איפה אנחנו? עיר צהובה שרועה בשלוות שרב קיצי מתגלית לפנינו - יריחו.
"יצ' (יצחק) כנראה איבד הרבה דם מהפצע ברגלו. הוא מתעלף לפתע ופניו מצהיבים. אני מחזיק בידו ומתחנן: 'התחזק'. הערבים מסביב פורצים בצעקות צהלה - 'הוא ימות'... אני מבקש מקצין שיביאו אליו רופא. בינתיים יצ' מתחזק. (חובש מגיע) לפני שהוא מתחיל בעבודתו החובש שואל, האם ירינו על חיילי הלגיון?
"תשובתנו היא 'לא'. רק על אנשי הכנופיות. נראה שהתשובה מניחה את דעתו. הוא מנקה את פצע הירי (בברכו של יצ') וחובשו... אנחנו מוכנסים לתא, אשר מנורת חשמל חיוורת דולקת דליקת עצבות יומם ולילה. עייפות גדולה באיברים... שינה עמוקה מכנפת אותנו בכנפיה...".
"בני", כותב האב בירושלים עוד קודם נפילת בנו בשבי, כאילו צפה פני עתיד, "עדיין מיטתך מוצעת והיא מחכה לך תמיד... וסדין לבן פרוש עליה ובמראשותיה כרית קטנה ונדמה לי כדמעה גדולה קרושה. ואפול על מיטתך בני, ואבך חרישית".
עדר אנשים ירודים בנפשם
ביריחו רושם יעקב ביומנו: "באים 'מבקרים נכבדים', נעמדים לפני הסורג ומסתכלים עלינו כעל חיות הכלואות בתאן בגן החיות... בפי כולם פזמון אחיד: 'ירושלים נכבשה. תל אביב מופצצת'. אנו תאבים לפירורי חדשות. מה קרה עם הגוש הנותר? ההוכרזה מדינה?". רק למחרת מופגשים אבן חן ובן סירא עם עיתונאי אנגלי מה'דיילי מייל', וממנו הם שומעים לראשונה שהוכרזה מדינה יהודית.
אבן חן: "העיתונאי מציג לנו שאלות: למה נכנעתם? האם אזל האוכל? האם חסרו לכם מים? האם אזלה התחמושת? ההתקלקל הנשק?... הצלם מבקש מאיתנו רשות לצלמנו. אנו מסרבים... אין ברצוננו שמשפחותינו יראונו במצב הפרוע שבו אנו נראים עתה.
"אנו מבקשים שירשום את שמותינו ושמות משפחותינו בארץ, כדי להודיעם שאנו חיים. אנו רושמים את השמות בפנקסו. אבן כבדה נגולה מהלב. אולי ייוודעו קרובינו כי אנו בחיים ולא יבכו את מותנו...". אלא שהידיעה עדיין אינה מגיעה לירושלים.
(י"ט אייר) הרב יצחק אדלשטיין: "בתוך רשימת 211 שבויי גוש עציון לא מצאתי את בני. יש עוד שני שבויים ברבת עמון ו־25 פצועים בבית לחם... נדם קול בני ואין לי שום ידיעה ממנו... החטאתי בזה ששלחתי את בני לכפר עציון?" נוקף ליבו של האב, "עם פרוץ המאורעות ניסיתי להביאו לירושלים ללא הצלחה. אפשר שהייתי צריך לסכן נפשי לשם זה".
לפרק זמן של כמה שעות מצליח חייל ירדני להגניב לאבן חן נייר ועיפרון, והוא מסתער על הכתיבה כאחוז דיבוק, אבל חיש מהר הדבר מתגלה: 'שוטר נכנס ואקדח שלוף בידו. חוטף מידי את הנייר והעיפרון, מכוון את האקדח מולי ושואל - מי נתן לך את זה?". אבן חן משיב שלא חיפשו היטב בבגדיו.
בחלוף עוד כמה ימים מועברים אבן חן ובן סירא לבית מעצר שברבת עמון, בירת ירדן, ולהפתעתם פוגשים שם כמה "אסירים לבושים בפיג'מות לילה, בעלי שערות בלונדיות, המדברים עימנו גרמנית צחה".
התמונות בתאי המעצר והחצר שבתחנת הביניים הזאת מדכאות את רוחם: "כנראה כאן שוכנו במשותף האסירים הפוליטיים והאסירים שאינם שפויים בדעתם. מאותו מקום יוצאים שורות של צללי אדם, אנשים מנוונים שרק עצמות דקות נראות מתוך בגדיהם הקרועים והבלואים... רק בתיאורי הגיהינום... מתוארים היו בדמיון פרצופים מעין אלה. החייל שליד הדלת רומז לנו שאלה יושבים כאן עשרות שנים, ויום־יום מתים אחדים מהם... שוב אנו בתא צר". החובש שמטפל ביצחק מגלה להם על עוד אסיר יהודי הכלוא בתא סמוך, "יהודי מים המלח".
"דלת התא נפתחת. אנו מוצאים החוצה. לאן שוב מובילים אותנו? ליד השער מקדם אותנו המון ערבי בקללות ובהעברת יד על הצוואר... שוב ידינו כבולות. אנו נוסעים במכונית עם כמה שומרים. נוסעי המכוניות חולפות על ידנו, מקללים, יורקים וזורקים בנו אבנים... אט־אט מקבל הנוף צורה אחרת, ושממת חולות משתרעת מאופק עד אופק. הטנדר נעמד ליד שער מחנה צבאי גדול. ברדתנו מהמכונית אנו מבחינים בפרצופי יהודים הכלואים בתוך חדרי הצריף. הלב מתחיל לדפוק בחוזקה... השומרים מודיעים לנו שיש להם כאן 50 יהודים, ובהם שתי נשים. אנחנו בזרקא (מצפון־מזרח לרבת עמון). בבוקר פתחנו את עינינו וראינו מבעד לחלון מחזה מחריד. עדר של אנשים, מחזיקים בידיהם כלי עבודה, מהם שנראו ירודים ביותר, והתנהגו כחולי נפש, שתקו או זעו. רגליהם נשאו אותם בקושי. עורם היה צפוד..."
"אני רוצה את הנשים"
"(אחר כך) הובאנו אל צריף השבויים (אנשי נהריים). פגישה מדהימה של יהודים בשבי... 'שרידים מכפר עציון', עברה השמועה כשהגענו אני ויצ' אל הצריפים... בתוך יום אחד התערינו בחברת אנשי נהריים. הכרנו כל אחד מהם. כל היום הצטופפנו בצריפים. הזמן זחל. סיפרנו זה לזה את קורות חיינו... צריכים היינו לשרת את קציני הלגיון. לשטוף רצפות. לנקות את חדריהם. השבויים מנהריים נחשבו לאזרחים שנשבו.
"בכל יום נלקחתי לשטיפת רצפות בחדרי הקצינים... 'לעולם לא תצא מכאן. תמות', אמר לי השומר מדי בוקר. מדי פעם דרך את הרובה ושיחק בו מולי. 'בן מוות אתה', אמר לי... שעות ארוכות סחטתי את הסמרטוטים, שטפתי, שפכתי, וחוזר חלילה... פעם שאלתי את יצחק, האם כדאי להישאר בחיים כדי להיות עבדים אצל הלגיון לכל החיים? יצחק צחק לי, אך ראיתי את עצמי בדמיוני משמש שנים רבות עבד של הלגיון הערבי, כאותם שבויים מימי חורבן הבית שהובלו כעבדים אל בירות המנצחים".
(סוף אייר, תש"ח) הרב יצחק אדלשטיין, ירושלים: "עדיין אין דבר ברור. אבל ב־99% הדבר אבוד, כי נדם קול בני. אין כל ידיעה ממנו... מהיום מתחילים ימי ההפוגה. הקרבות שככו, אבל בליבי חי הכאב הצורב. הינחמני ה'? החטאתי?... עוד טרם מצאתי פשר לחידה, אלא שגזירה היא מן השמים - תקבלנה באהבה".
רק בכ"ט באייר, כשלושה שבועות וחצי אחרי נפילתו בשבי, מגלה משפחת אדלשטיין שבנה יחידה חי. ראשונה מקבלת את הבשורה האם, זלדה, שפוגשת את השבויות ששוחררו ראשונות, והאב יצחק רושם ביומנו באנחת רווחה: "ניחמני ה' וגם הסב תנחומין לאשתי".
אלא שבזרקא העניינים יגעים. מתוך יומנו של יעקב:
- "אני רוצה את אחת הנשים שלכם", אמר השומר.
- "אסור", עניתי.
- "בלילה אבוא ואחטוף אותה, אני ועוד חיילים מן הלגיון".
- "אתה תחטא לאלוקים ולאנשים", הזהרתיו.
"שתי הנשים (מנהריים) הצטופפו בכל לילה ליד בעליהן. בלילה השאירו השבויים שומר ער על הנשים לקדם כל צרה, אבל עבדאללה השומר התעקש: 'תוציא לי אחת מהן. הן שפחות של הלגיון'... 'יש להם בעלים', עניתי, 'הם שומרים עליהן כל הלילה...'. ויכוח זה ביני לבין עבדאללה היה נמשך מדי יום. הוא ראה את הנשים כשפחות ואת הגברים כעבדים של הלגיון..."
בתום שבועיים תמה תקופה זרקא. "בשעות הבוקר של יום בהיר הובאו אל הצריפים מכוניות משא של הלגיון. שבויים נצטוו לעלות על המכוניות... הדרך הלכה והעמיקה אל תוך המדבר... עתה ידענו את מה שקראנו על 'פטה מורגנה'. מדי פעם נראה היה והנה עולים מן האופק עצים ירוקים ובריכת מים. לבסוף התברר שאין זה אלא דמיון". אחרי שעות נסיעה ארוכות הגיעו השבויים, ובהם אבן חן ובן סירא, לאום אל־ג'מאל שבצפון ירדן.
אבן חן מספר ביומנו רק מעט על תקופה זו, שבה היה כלוא יחד עם 320 השבויים מגוש עציון ועם שבויי העיר העתיקה בירושלים. "לחם לא קיבלנו. רק ביסקוויטים ישנים משרידי המזון של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה". הוא מתאר עדרי גמלים שרועים ליד המחנה, לצד שיירות ארוכות של הצבא העיראקי שעושות דרכן לחזית. "מן הנשים ששוחררו (נשות נהריים ונשות הגוש, נ"ש)", הוא מספר, "נתקבלו מכתבים דרך הצלב האדום. 'הכל השתנה בארץ', כתבו, 'המדינה שינתה את פני החברה. אנשים אפורים קיבלו משרות גבוהות, ואלה שנפלו במלחמה, נפלו ואינם'".
הבלונדינית עם המקלע
אבן חן ובן סירא היו בשיירת השבויים הראשונה ששוחררה מאום אל־ג'מאל אחרי עשרה חודשים, וביום ב' באדר תש"ט רשם יצחק אדלשטיין ביומנו: "כמדומני שכבר נתגשמו כל החלומות וכל המאוויים... וכי מה אבקש עוד?... גלים של שמחה אופפים אותי בכל רגע".
שנה אחרי השחרור הופצה החוברת הפנימית שכתבו בן סירא וחבריו - על בסיס ראיונות שקיימו בתקופת השבי - בין משפחות השבויים וההרוגים. היא כללה שלל תיאורי גבורה וייאוש, כמו המאבק של רחל זגלשטיין (אחותו של בן סירא) עם כובשי הכפר, שבסופו נהרגה; קריאות הערבים 'דיר יאסין', 'דיר יאסין', בעת שירו בנכנעים ברחבה שבמרכז הכפר, או עדות הערבי שהשתתף בקרב האחרון ובליקוט עצמות הנופלים, כי "היהודים התרכזו בעמדה מספר 3, שבה לחמה באומץ לב מפליא בחורה בלונדינית, שהחזיקה מקלע, המטירה אש ועשתה שמות בשורות הערבים, וכעבור שעתיים נפלה במקום".
בן סירא עצמו מספר שם, כי ביום שבו נשבה שאל את שוביו הירדנים מדוע הם ממשיכים לירות לאחר שהלוחמים היהודים נכנעו, וכי הללו השיבו לו: "הם ממשיכים להילחם". הוא העיד על כך פעם נוספת ב־1999, בראיון שהעניק לאריה ולאורה רוטנברג (באדיבות ארכיון גוש עציון). שם סיפר כי פנה לאחד השייחים קודם שהובל בטנדר לכלא יריחו והעיר לו: "אנשים נכנעים ויורים בהם". השייח' השיב לו: "אנשיכם ממשיכים ללחום".
יותר מ־70 שנה לא ייחס כמעט איש משמעות למידע הזה, עד שההיסטוריון ד"ר יוחנן בן יעקב, חוקר תולדות גוש עציון, שחיבר כמה וכמה ספרים על הגוש ועל מחלקת הל"ה, החליט להיכנס לעובי הקורה. בן יעקב, בנו של יעקב קלפהולץ, שפיקד על הגזרה הדרומית בקרב האחרון בכפר עציון ונפל שם, סיפר לאורך שנים סיפור על "טבח ירדני שבוצע בעשרות רבות של לוחמים שהניפו דגל לבן במרכז הכפר, שבסופו גם פוצץ על יושביו הבונקר שבו התבצרו המגינים שסירבו להיכנע".
בשנים האחרונות, לאחר שבחן מחדש מקורות ראשוניים וערך מחקר מעמיק, הגיע בן יעקב למסקנה שהירדנים אמרו לבן סירא את האמת: רבים ממגיני גוש עציון אכן המשיכו להילחם. לא היתה כניעה מסודרת, ולרבים מהלוחמים, למשל אנשי הגזרה הדרומית, פקודת הכניעה כלל לא הגיעה. "טבח היה", אומר בן יעקב, "אבל קטן בהרבה מזה שאני וחבריי תיארנו כל השנים. רק מעטים נהרגו ברחבה שבה התרכזו בין 15 ל־30 איש מתוך ה־131 שנותרו בכפר. מאותה רחבה נמלטו כמה וכמה מגינים, ובהם ארבעת הניצולים, כולל אבן חן ובן סירא. בצילום האחרון שנותר מהשעות ההן נראים לערך שמונה חברים שוכבים על הרצפה, כנראה הרוגים, פניהם כבושות באדמה. לפי הלבוש, רובם חברי הקיבוץ".
ראויים להילת הגבורה
כ־100 לוחמים, מעריך בן יעקב, נפלו תוך כדי לחימה בעמדות ובבונקר ולא נכנעו, ולכן גם לא "נטבחו". הוא למד על כך ממצבור של ראיות נסיבתיות. אחת מהן היא הממצא שהתגלה ב"מבצע ליקוט העצמות", שנערך בנובמבר 1949. דוח המבצע כולל גם עדויות של ערבים שהשתתפו בקרב וסייעו בליקוט העצמות. הדוח מלמד שמהאזור הצפוני של כפר עציון לוקטו כ־30 מגוויות הלוחמים.
בן יעקב: "על פי ההתרשמות של מי שערך את ליקוט העצמות, הם נהרגו בזמן הפריצה של הלגיון והכנופיות לכפר. כמה קבוצות חברים ניסו להימלט ממרכז הכפר שבו התאספו, חלקם לחורשת שיר השירים במורד המזרחי של הכפר וחלק אחר לצפון־מערב. לא ברור היכן אלה נהרגו".
גם רוב המגינים שלחמו בעמדות הדרומיות נהרגו בעמדותיהם. ערבי שנמנה עם התוקפים סיפר שהם נתקלו באש חזקה של המגינים, וזאת בשעה שמשורייני הלגיון כבר היו במרכז הכפר. גם בעמדות, באזור המערבי, נמצאו גוויות לוחמים הרוגים. בעת ליקוט העצמות בבונקר מסרו ערבים שהמגינים לחמו מתוכו ולא אפשרו לכוח הערבי לפרוץ אליו, ולכן נזרקו לתוכו רימונים. בזירה הזאת אותרו כ־50 גוויות. הבונקר פוצץ וקרס אל תוכו.
"עשרות שנים טענו שהיה כאן טבח", אומר בן יעקב, "טעינו. טעיתי. במסגרת הבדיקה המחודשת חזרתי אל המקורות הראשוניים. דב קנוהל, בסיום ספרו 'גוש עציון במלחמתו', שיצא לאור בשנות ה־50, ציין לגבי כל חלל את שהיה ידוע על נסיבות נפילתו. הוא הצליח ללקט עדויות רק לגבי תשעה לוחמים ולוחמות שהתרכזו ברחבה ושם נפלו. הללו באמת נטבחו, אבל כל האחרים לא - הם לחמו.
"קנוהל עצמו, חבר כפר עציון, שישב תשעה חודשים בשבי הירדני, כתב ביולי 1968 מכתב ל'טיימס' הלונדוני. הוא מציין שם, בין היתר, כי בשורת השבויים שהלגיון הציב במרכז הכפר, כדי לצלמם כביכול - שורת השבויים שכעבור זמן קצר נורתה למוות - היו 15 לוחמים בלבד". אלה, אומר בן יעקב, אכן נטבחו, אבל הרוב המכריע של האחרים נלחמו.
גם "לויצה", לוי יצחק, קצין הש"י במרחב ירושלים, מספר בן יעקב, מצא שהפקודה של מפקד הכפר, יעקב אלטמן, להניף דגל לבן הגיעה רק לעמדות הצפוניות, בעוד העמדות האחרות המשיכו בחילופי אש עם המוני ערבים שנהרו מכל העברים.
"זו היתה מלחמה אמיתית. לא היה טבח", אומר בן יעקב. הוא מזכיר בין היתר את הראיון שערך אבן חן ב־1949, כעיתונאי, ברודוס עם אחד מחברי המשלחת הירדנית לשיחות על הסכם שביתת הנשק עם ישראל, ששנה קודם לכן השתתף בכיבוש הגוש. "גם מהעדות של הלגיונר הזה וגם מהעדות של ערבים אחרים עולה שמלכתחילה הלגיון לא התכוון לעלות על הגוש, אלא לטפל בעמדות של אנשי הגוש על הכביש הראשי, שניסו לחסום את דרכו של הלגיון לירושלים. הפעולה שלהם בסוף ניסן, מול העמדות האלו, נכשלה. לכן הם יזמו, לקראת תום המנדט הבריטי על א"י, מתקפה על הגוש עצמו. שם, כפי שהבנתי זאת רק בשנים האחרונות, לא היה טבח. היתה לחימה והיה קרב גבורה".
"הם הצילו את ירושלים"
בן יעקב, שספר נוסף שלו, "אנשי סלע; גוש עציון - הר, שדה, בית", יוצא לאור בימים אלה, מציין ש"חיילי הלגיון ואנשי הכנופיות אמנם לא נהגו לפי כללי טוהר הנשק ומוסר הלוחמים שמאפיינים את חיילי צה"ל, ותוך כדי הלחימה נהרגו מגינים יהודים שחלקם נותרו ללא תחמושת וחלקם הניחו את נשקם, ובכלל זה מפקד הגוש אברהם פישגרונד, שהרים דגל לבן", אבל לדבריו הרוב המכריע נלחם, הן מכיוון שפקודת הכניעה כלל לא הגיעה לרבים מהלוחמים והן מכיוון שעקב כך הלגיון לא קיבל את הכניעה.
"אין הצדקה ליטול ממגיני כפר עציון את הילת הגבורה של הנופלים בקרב, הם ראויים להילה הזאת. המושגים 'טבח' ו'רצח' מעלים בתודעה תמונות הרג של חסרי ישע שאינם יכולים לגונן על עצמם, או שאיבדו את רצון החיים ומובלים לטבח כבהמות. הסיפור של כפר עציון לא היה כזה".
127 לוחמים, מהם 22 לוחמות, נפלו בקרב האחרון בכפר עציון, 79 מהם חברי הקיבוץ. ארבעה שרדו. 16 נופלים היו נצר אחרון למשפחות שהושמדו בשואה. המיצג האורקולי בכפר עציון, שהוקם על חורבות הבונקר, ממחיש היטב את סיפורם.
לבן סירא, שנפל בשבי ושוחרר עם אבן חן, היה אח נוסף, נחום, שישב עימו בשבי, ועוד אח ואחות, יהודה ורחל, שנהרגו בקרב האחרון בכפר עציון. שני אחים אחרים שלו, זלמן וישראל, נספו בשואה. בן סירא הלך לעולמו ב־2003. אבן חן נפטר ב־1997.
התשדורת האחרונה של כפר עציון, קודם שהוכרע ב־13.5, היתה "מלכה נפלה". מלכה היה שם הצופן של כפר עציון. למחרת חרב הגוש כולו, והרב הראשי דאז, יצחק הרצוג, דייק: "מלכה נפלה - מלכות קמה".
240 מגינים, מתיישבים וחיילי תגבורת, נפלו בקרבות הגוש. המדינה קבעה את יום נפילת כפר עציון, ד' באייר, כיום הזיכרון הכללי לחיילי צה"ל, שלמחרתו חל יום העצמאות. בנובמבר 1949 לוקטו עצמות הנופלים בקרבות הגוש, ובאותו חודש הובאו החללים לקבורה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ובן־גוריון סיכם את תרומתם לאומה ולמדינה:
"מגיני גוש עציון הצילו את ירושלים. ארבע נקודות בלב שטח האויב לא נתנו להם לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מדי בשבילנו, נפלו שם. אבל אם קיימת ירושלים עברית... אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון".
ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים שוחרר אזור הגוש, וכארבעה חודשים אחר כך, ב־27.9.1967, הוקם כפר עציון מחדש על ידי גרעין מייסד מקרב בני הכפר, ובהם חנן פורת. כיום חיים בתחומי המועצה האזורית גוש עציון ובעיר אפרת כ־37 אלף יהודים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו