הרכבת הקלה מנתקת את הפריפריה

"וואו, תראה מה קורה פה! זה ממש חו"ל בישראל!", התפעמה האישה כשנכנסה לקרון המטרו. "חכי, חכי, מה את מתלהבת? עכשיו זה חדש והכל, בואי נדבר עוד שנה, תראי מה יהיה פה. רכבת מלוכלכת, גרפיטי בכל מקום, כיסאות שבורים וקרועים - מטרו כמו בחו"ל? אולי כמו בחולון", ענה בן זוגה בקול יודע כל. האישה הביטה לעברו במבט מיואש מאלף ריבים שהיו, ואלף שעוד יבואו. "תגיד לי, מה יש לך אתה, למה חייב להוריד? מה אכפת לי מה יהיה בעוד שנה? אני חיה בעכשיו, לא בעוד שנה, עד שעושים פה משהו יפה אתה חייב עוד הפעם לבאס?".

המטרו הגיע לישראל, יותר נכון לתל אביב. האם זה אותו הדבר? עוד נגיע לזה. גם אם הייתם בחפירת מנהרה מתחת לאדמה, קשה היה לפספס את צהלולי שרי התחבורה לדורותיהם שניעורו לחיים והגיחו מתרדמת וילונות רכבי השרד. כולם באו לדפוק סלפיש יח"ץ בקרון שבו לא ייסעו לעולם, ולקחת קרדיט מתהולל על הרכבת הקלה. פרויקט שלא חפרו בו סנטימטר, אך לזכותם ייאמר שעשו את הדבר המתבקש באיחור קל של חצי מאה. "ההבדל בין פוליטיקאי טוב לאדם מן השורה זה שפוליטיקאי יודע לקחת קרדיט על דברים שהוא לא עשה ולחמוק מאחריות לכל כישלון שעשה", אמר לי פעם פוליטיקאי מצליח. אחד שיודע.

העובדה שכל שרי התחבורה באו לקחת קרדיט, אבל אף לא אחד מהם התייצב להלוויות עשרות העסקים שנמוגו ונעלמו לאורך שנות חפירות רכבת התקלה, אומרת הכל על היחס בין הצלחת הכלל וכישלון הפרט.

אפילו פריפריאלי אדוק שכמוני מגיע לתל אביב לפחות פעם בשבוע. יצא שמסלול ההליכה הקבוע שלי מהרכבת היה לאורך רחובות החפירות. ובכל פעם מחדש ראיתי איך עוד בית עסק שאהבתי לאורך המסלול פשוט נעלם. למה? כי חפירות ולקוחות לא הולכים ביחד. איפה רחמו הגדול? אללה ירחמו, זכר חומוס ופול לברכה. בתל אביב החיים הם רק קדימה ולמעלה. וחבל על דאבדין ומשתכחים מהר מדי בתחתית העיר השועטת קדימה.

אבל אנחנו בעסקי ההווה, למרות העיכובים והאיחורים וכל התקלות - בסוף זה קרה. ובכל הנוגע לתחבורה, כל יושב פקק יודע שעברי לידר טעה - עדיף מעט מאשר כלום. והנה יש לתל אביב מטרו ראשוני, שמאפשר להגיע מקצה פתח תקווה דרך בני ברק, רמת גן, תל אביב ויפו ועד בת ים בלי פקק אחד לדוחקה. בזמן מהיר, דרך רכבת קלה שפעילה לאורך כל היממה ואל תוך הלילה בתדירות גבוהה לרווחת תושבי תל אביב.

רגע, רגע - אני שומע את כל עבדי השכירות הנרצעים של תל אביב מתלוננים על כך שהרכבת הקלה היא ממש לא לרווחת תושבי תל אביב, זה במקרה הטוב לרווחת כל מיני עניים למחצה מערי השינה. ובכן, החדשות הן שאפשר להוציא את כל בדיחות פתח תקווה לפנסיה מאוחרת. קבלו תובנה של פריפריאלי קנאי: פתח תקווה עיר נהדרת, עם כל מה שעיר מודרנית צריכה לבילוי מקומי, ובעיקר כמה תחנות של רכבת קלה.

שכן האירוע הגדול שהרכבת הקלה הביאה בחובה לפתח תקווה, ולשאר ערי הקו האדום והצבעים שעוד נכונו לנו, היא הפיכת תל אביב לעיר שחוברה לה יחדיו. מכלל פרבריה.

במובן הזה המטרו מסמל את תום ההפרדה המלאכותית והמלכותית בין תל אביב כחולת הדם לשכנותיה הליסינגיות. הרכבת הקלה שמה קץ לשקר הזה שנקרא "גוש דן". מהיום אמור פשוט זה הכל תל אביב + עוד תחנה או שתיים. וזה הבדל עצום.

חייתי בלונדון, גרתי במרחק ארבעים דקות מלב העיר, ועדיין עבדתי, ביליתי, הלכתי להופעות ולקניות במרכז העיר, רק ישנתי בראשון. כלומר, בגולדרס גרין, כלומר במרכז לונדון + 30 דקות בתחתית. וכך פריז וכך ברצלונה וכך ברלין. כולן ערים גדולות שהמטרו אפשר להן לבלוע את כל הערים סביבן וכך להפוך למגה־עיר שאותה כל התיירים רוצים לראות.

יש משהו שונה לחלוטין בלהכיר עיר גדולה דרך מכונית או בתחבורה עילית, לעומת להכיר עיר דרך התחתית שלה. כל עוד אתה נוסע במכונית - אתה מחבר רחובות למרחקים, דרכים לצורות ולאנשים. כך המוח יוצר תבניות במרחב, מסמן כיוונים וכוונות. הים במערב, היוקרה בצפון, כל המוסכים והמסכנים בדרום, השחורים ואנשי המסכים במזרח. אבל מתחת לאדמה כל הערים אותו הדבר. פתאום בני ברק לא יותר שחורה מרמת גן או מתל אביב. פתאום החיים מתחברים אחרת. כמה הבזקי אורות לד לבנים - ואתה עובר מתחנת פינסקר הפתח תקוואי, דרך אהרונוביץ' הבני ברקי, וביאליק הרמת גני, דרך ארלוזורוב, שאול המלך ואליפלט התל־אביביים, בואך "מַחַטַה סאלמה" היפואי, עד קצה בת ים הציונית. העצמאות, כ"ט בנובמבר, העמל, והכל נגמר בקוממיות. ככה זה מדינה מטורללת ומסוחררת מרוב היסטוריה. אי אפשר לברוח. אפילו נסיעה ברכבת קלה היא שיעור שדה בלאום וחברה.

ואם שמות התחנות לא מספיקים להבהיר כמה הכל מתחדש פה, הרי שאנשי הרכבת הקלה הם שיעור בישראליות מתחדשת. הנה זוג הגרושים מהפרברים החדשים של תל אביב, כבר מתכננים כיצד לראות הצגות של תיאטרון גשר, לשתות בבר יין טוב מבלי להיתקע בפקקים או במעקה בדרך חזרה. הנה האם החרדית על שלל ילדיה, והבעל שם טוב שיוצא לבדוק בכל תחנה אם זו התחנה הנכונה לראות את הים. הנה נערי תנועת הנוער שמתכננים רחצה סודית בעירום, לידיעת כל אנשי הקרון. הנה התינוק של שני יוצאי בריה"מ שמסתובב בקרון כמו היה צ'רלי צ'פלין בלונדיני לשעשוע האישה הצבעונית מאפריקה וזוג צעיר שחוזר מדייט בתל אביב.

"איזה כוכב, הוא כמו נועה קירל בבן", אומרת הדייטית ומפנה מבט מפציר בבן זוגה שמחייך ומסתכל החוצה מהקרון. ישראלים, תיירים, מהגרים, כולם פליטים של הלילה, חיים ישראליים נעים ומתחברים בהתחדשות עירונית בדרכם מהעבר אל ארץ תל אביב החדשה.

אם בשלב הזה אתם תוהים מי השתלט לי על המקלדת ואיך זה שהרכבת הקלה מקבלת כל כך הרבה מחמאות, דעו כי שתי נסיעות הותירו אותי אחוז השתאות וקנאה עזה כמבצע מעזה. כל בר־דעת מבין שלאור ההצלחה הפנומנלית של הקו האדום זה רק עניין של כמה שנים לפני שכל תל אביב רבתי תרושת בתחנות רכבת קלה בכל צבעי הקשת והגאווה. זה ייקח מקסימום דור לפני שאף נפש לא תדע מה ההבדל בין גבעתיים לרמת גן, בין פתח תקווה לבת ים, ומה ההבדל בין בני ברק לתל אביב. מי שחי ליד התחנות הרוויח בגדול. במקום לעבור לתל אביב, תל אביב עברה אליו.

אבל אלו שמחוץ לטווח הרכבת הקלה, כלומר אנשי הפריפריה (עאלק "אימפריה"), הפסידו בענק. הרכבת הקלה הגדילה עוד יותר את הפער. בעוד שתושבי תל אביב רבתי התקרבו אחד אל השני בצעדי ענק, שאר תושבי הארץ נידונו להישאר משועבדים לרכב הפרטי, לפקקים, או להתאבד על הפסים של רכבת ישראל. רכבת שעובדת רק בין 2 ל־4 בצהריים של יום שני השלישי בחודש, וזאת רק במידה שאין תיקונים במסילה, עבודות שירות, או סתם רכבות רפאים שנעלמו מהלוח.
במקום לקצר את המרחק בין הפריפריה למרכז, רכבת ישראל רק מאריכה אותו עוד ועוד בהוספת תחנות ביניים אינסופיות וביטול רכבות.

ואם זה לא מספיק מקומם, הרי שחברת מטרוקל החליט לזרות אריסה על הפצעים, ולפרסם דווקא בבאר שבע על פתיחת הרכבת הקלה בתל אביב. ההתעללת וגם ייחצנת? במקום להקים רכבת קלה שתחבר את באר שבע לאופקים, נתיבות ורהט, ואת פרבר דימונה לפרבר ערד, שוב מפקירים את הפריפריה הדרומית והצפונית מאחור. אבל איך מזהירים בלונדון? mind the gap. זהירות מהמרווח, הוא הולך וגדל, וכך גם החושך שאורב בתוכו.