בניגוד לבן־גוריון, יצחק רבין לא הותיר יומן ולא תיעוד מפורט לשיקוליו בהובלתו את תהליך אוסלו. אולם בנאומו האחרון בכנסת (5.10.1995), לקראת אישור אוסלו ב', הציג מתווה תפיסתי בהדגשת ארבעה עקרונות:
1. שאיפה להגיע ל"כינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות 80 אחוזים מאזרחיה יהיו יהודים".
2. "ירושלים מאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל".
3. "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".
4. בהתייחסות למדינה פלשתינית: "תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה, ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה".
בעקרונות אלה ביטא רבין נאמנות למורשת מפקדו יגאל אלון. במתח הבלתי פתור בין הזיקה היהודית למרחבי התנ"ך על נחיצותם הביטחונית לבין השאיפה לסיום השליטה הישראלית בפלשתינים המתגוררים במרחבים אלה הציג רבין, כמיטב המסורת המפא"יניקית, מתווה פשרה של "גם וגם". גם מאמץ לשימור גושי היישובים היהודיים ברצועת עזה וביו"ש, וגם חתירה להעברת חלק משמעותי מהמרחב לשליטת הרשות הפלשתינית; גם מוכנות להעניק לפלשתינים מרחב לשליטה ריבונית, וגם עמידה על כך שהרשות הפלשתינית תהיה לבסוף "ישות שהיא פחות ממדינה".
בהכוונת תפיסה זו הועברו לידי הרשות הפלשתינית עיקר השטחים שבהם מרוכזת מרב האוכלוסייה הפלשתינית. כבר במאי 1994 יצאו כוחות צה"ל מכל השטחים ברצועת עזה, למעט ההתנחלויות, ומרחב זה הועבר לשליטת הרשות הפלשתינית שאך הוקמה. בינואר 1996 הועברו גם כל הפלשתינים החיים ביהודה ושומרון בכל מרחבי A ו־B לידי הרשות הפלשתינית. יצחק רבין נרצח, אך בתוך שלושה חודשים מאישור הכנסת למהלך אוסלו ב' חזונו של רבין לסיום השליטה הישראלית במרבית הפלשתינים מומש במלואו. מאז רוב מובהק של הפלשתינים בין הירדן לים אינם חיים תחת שליטה ישראלית. בהקמת הרשות הפלשתינית ובהעברת 90 אחוזים מתושבי יו"ש לשליטתה הסיר רבין את האיום הדמוגרפי, שסיכן את עתיד מדינת ישראל כיהודית וכדמוקרטית. אלה המבקשים נסיגות נוספות ביו"ש, בשם החתירה להיפרדות, מתכחשים בהיבט זה להישגו של רבין, שכבר בתחילת ינואר 1996 השלים את מלוא ההיפרדות האפשרית.
מאז נותרה המחלוקת על ירושלים המזרחית ועל המרחב הנתון ביו"ש בשטחי C. במרחבים אלה נכללים כל ההתנחלויות, מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה, ששורטטו בידי רבין במיקוד אישי, מבטאים את המרחב הנחוץ לישראל לקיומה ולהגנתה. כל ויתור נוסף יפגע בתנאי היסוד המרחביים הנחוצים להגנתה של מדינת ישראל.
נטישת עקרונות רבין
בבסיס גישתו תפס רבין את הסכם אוסלו כתהליך בין ישראל לפלשתינים, המתקיים בשאיפה לתמורה הדדית. אולם בצד הפלשתיני, גם ברש"פ וגם בחמאס, התגבשה הבנת כוח הסחיטה המצוי בידיהם: ככל שנחוץ למדינת ישראל כאינטרס לאומי למהר להיפרד, כך יוכלו הפלשתינים לגבות מחיר מקיף יותר, וכמובן לדחות כל הסכמה למגמת מתווה רבין.
מאמצי ממשלת רבין בפיתוח רשת הדרכים ביו"ש היו מרכיב קריטי בתנופת פיתוח ההתיישבות. במבט הזה, מורשת רבין מתגלה כרחוקה למדי מהדימוי שביקשו לשוות לו בשמאל הרדיקלי כ"נביא השלום"
כך - בקמפ דיוויד בקיץ 2000, בחתירת ראש הממשלה אהוד ברק לגיבוש הסכם סופי עם הפלשתינים, ועוד יותר בטאבה, קרסו כל עקרונות רבין. מתווה רבין הוחלף במתווה קלינטון, שקבע עקרונות חדשים מרחיקי לכת ל"פתרון שתי המדינות", ובהם חלוקת ירושלים, ויתור ישראלי על בקעת הירדן, חילופי שטחים תמורת "גושי ההתנחלות" שבהצטברותם יחד אינם יותר מ־6-3 אחוזים ממרחבי יו"ש ובקעת הירדן, והסכמה ישראלית למדינה פלשתינית בריבונות מלאה. נקודת מוצא חדשה זו הכתיבה גם את המפה שהציע ראש הממשלה אהוד אולמרט בוועידת אנאפוליס בנובמבר 2007. מי שלעומת זאת אימץ את מתווה העקרונות שהציג רבין באוקטובר 1995, בוודאי יתקשה להשלים עם כל מהלך נוסף המוביל למתווה קלינטון, ברק ואולמרט.
קריסת בשורת השלום הגלובלי
בינתיים, במהלך 30 השנים שחלפו, הכל השתנה. ביסוד הסכמת רבין לתהליך אוסלו ניצבו הנחות שאמנם לא קיבלו ניסוח רשמי, אך עיצבו באותם ימים את תודעת מנהיגי העולם החופשי. במהלך השנים קרסו כל ההנחות.
האווירה שעיצבה את הימים של ראשית אוסלו אכן סימנה בשורה היסטורית. בריה"מ ועימה ברית ורשה התפרקו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. גרמניה אוחדה. ארה"ב זכתה למעמד מעצמתי הגמוני חסר תקדים, והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג לקראת סדר גלובלי. הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה ביותר לאחר הניצחון האמריקני על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991.
בתנאים אלה היה מקום לתקוות שלום אזורי גם במזרח התיכון. אלא שמאז הכל השתנה. איראן התעצמה. כוחות אסלאם רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה שיכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה.
פריצת המלחמה הרוסית באוקראינה עוררה מחדש חרדה קיומית גם בלב אירופה השלווה. חזרתה של המלחמה אל תודעת המערב ערערה את התקווה לשלום עולמי יציב בבשורת אחרית הימים.
ובכל זה, בהיחלשות מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון בעשור האחרון התערערה נקודת משען מרכזית שעליה התבסס כל התהליך. בתנאים אלה רבין היה ככל הנראה ממליץ לבחון מחדש את כל הנחות היסוד למתווה אוסלו.
נתניהו כממשיכו של רבין
פתגם נפוץ בערבית אומר "אין טוב כמו מה שיש". הפתגם מלמד שגם במצב שנראה על פניו כמשבר, המציאות מחוללת פוטנציאל חיובי. זה מה שמתגלה לדוגמה במבט על התפתחות ההתיישבות היהודית ביו"ש מאז אוסלו. בתוך עשור ההתיישבות היהודית במרחב הכפילה עצמה מ־116,500 נפש ב־1993 ל־230,000 נפש ב־2003. מאמצי ממשלת רבין בפיתוח חסר תקדים של רשת הדרכים ביו"ש, ובהם ציר המנהרות לגוש עציון והצירים העוקפים, "עורקי החיים" - עוקף רמאללה, עוקף חלחול והציר הראשי לאריאל, היו מרכיב קריטי בתנופת פיתוח ההתיישבות. במבט הזה, מורשת רבין מתגלה כרחוקה למדי מהדימוי שביקשו לשוות לו בשמאל הרדיקלי כ"נביא השלום".
בתוך כך, במבט להווה ולעתיד, מתווה רבין כפי שהוצג באוקטובר 1995, עם התוויית מרחב שטחי C ומפעל ההתיישבות הפרוס בו כחיוני לביטחון מדינת ישראל, הפך למעשה למתווה המכונן הלכה למעשה את האסטרטגיה של ממשלות נתניהו בזירה הפלשתינית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו