קורבנות, בלי שלום: האנשים ששילמו את המחיר הכבד ביותר של אוסלו

את הביטוי "קורבנות השלום" נוטים להצמיד לנרצחי הפיגועים שבאו בעקבות הסכמי אוסלו, אבל האמת שצריכים ללכת הרחק לאחור, אל חודש מארס 1982, כנסת ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין ישב אז על כיסאו, מצידו האחד סגנו דוד לוי ומצידו השני סגנו ושר החקלאות שמחה ארליך, כשמאחור הזכירו לו חברי כנסת נזעמים שוב ושוב את הוויתורים הנרחבים שעשה בדרך לחתימת הסכם השלום עם מצרים.

בגין לא נשאר חייב לצועקים. הוא הסתובב, ובקולו הרגוע ענה למבקריו: "אנחנו נלחמים על שלום. אשרינו שזכינו לכך. כן, יש קשיים בשלום, יש. יש קורבנות למען השלום. כולם עדיפים מקורבנות המלחמה".

"הפטנט על 'קורבנות השלום' שייך דווקא לבגין - כך כינה את מי שנאלצו לוותר על ביתם", אומרת מרים לפיד, ששכלה את בעלה מרדכי ואת בנה שלום בפיגוע בדצמבר 1993, חודשים ספורים אחרי חתימת הסכם אוסלו הראשון. "היינו עם חזק ובטוח וקמנו בוקר אחד 'פריש געזונט און משוגע' כמאמר המשורר, ומסרנו לאויב שני שלישים מהטריטוריה שלנו, את מה שהשגנו בדמים, תמורת 'פיסת נייר' כדברי סאדאת. ובכל זאת, זוכרים את בגין, שהמציא ומימש 'שטחים תמורת שלום', והכניס זאת לסיסטם של העם, של העולם - את איש הימין המובהק.

"הסכם אוסלו היה אסון, פשע ורשע. אל תבין אותי לא נכון. אין ימין כמוני, אבל טעות לנתק את אוסלו מעקירת סיני. בגין יצא מסיני, רצה אוטונומיה, לא אפשר לבנות אף יישוב. על רקע זה, למה ציפו דווקא מממשלת רבין? בראש השנה, בפסוק 'כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ', ראיתי אנשים עוצמים עיניים וקומצים אגרופים: 'אוי, אוי, יש לנו ממשלת זדון'. יש להבין - הסכמי אוסלו אינם משובצים נכון בתפיסת ההיסטוריה. הימנים האמיתיים תמיד קראו לממשלות הימין 'הרע במיעוטו', ולא הבינו שהתמיכה ב'רע במיעוטו' עוקרת אותנו אט־אט מארץ ישראל".

הרצח שאחרי לחיצת היד

רק שבאותם ימים, כשהסכם אוסלו נחתם, היה פרץ של תקווה שאולי בכל זאת זאב יוכל לגור עם כבש, עם אותה לחיצת יד בין רבין - הגנרל הישראלי, המעוטר - לבין רב המחבלים יאסר ערפאת, על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993. הבעיה שחמאס והג'יהאד האסלאמי לא חיכו הרבה. כוונתם היתה ברורה - גל טרור רצחני שיכניס את הצדדים לכאוס וינפץ לרסיסים את המיזם המשותף.

ב־9 באוקטובר, פחות מחודש לאחר חתימת ההסכם הראשון, יצאו דרור פורר וערן בחר מירושלים לטייל בוואדי קלט. חוליה של הג'יהאד האסלאמי ארבה להם בשטח, סקלה באבנים ושחטה אותם בסכינים. זה היה רצח אכזרי ומתועב במיוחד.

למחרת, בישיבת הכנסת, אמר מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס: "דרור בן ה־25 וערן בן ה־23 יצאו לטייל לתומם באחד המקומות היפים של ישראל, ונפלו במערכה על השלום. הם קורבנות של שנאה יוקדת, של רשעות מטמטמת. ארגון הג'יהאד האסלאמי קיבל אחריות לביצוע הפשע. הדבר מבהיר לא רק מי אחראי למעשה, אלא גם מה כוונתו. אנשי הדמים הללו הם אויבי השלום. לא רק את המטיילים התמימים ביקשו לרצוח, אלא גם את תקוות השלום".

30 שנה אחרי, מהוריהם של הנרצחים רק בתיה בחר, אמו של ערן, נותרה בחיים. תלאות המקרה הטרגי נשמעות עד היום בקולה. "לא פשוט לי להתראיין", הודתה כששוחחנו. "אני כבר לא גרה בירושלים. לא יכולתי להישאר. לא יכולתי לדרוך באף מקום שהזכיר לי את העבר המשפחתי. אני היום כמו גזע עץ שכרתו חלק ממנו והוא ממשיך להתקיים".

בתיה זוכרת את הימים שבאו אחרי הטרגדיה. למרות המצב הנפשי הקשה היא ובעלה המשיכו למחות על אוזלת היד והתנהלות הממשלה. "חשבתי שהסכם אוסלו גרוע עוד לפני מה שקרה לנו, כי כבר היו פיגועים, ואז בא הרצח אחרי אותה לחיצת יד והצגת התיאטרון של המנהיגים. זה לא היה רק רצח מזעזע על רקע פוליטי, אלא גם בהיבט האנושי וברמת האכזריות. שני בחורים, צעירים, תמימים, שסיימו את חייהם. נפגשנו אז עם רבין, אמרנו לו את הדברים, ולפחות היתה לו תגובה אנושית של הבנה".

באותם ימים דיברו על הקרבת חיים למען מטרה נעלה.
"קורבנות השלום..." היא נאנחת. "לא האמנתי בזה לשנייה, וזה לדעתי היה יותר ממטופש. זה היה מרושע להשתמש במילים האלה. מכוון במטרה לטעת תקווה שהציבור יחשוב כי מדובר בדבר טוב ששווה בשבילו לספוג קורבנות, כמו שבמלחמות היינו צריכים קורבנות כדי להגיע להישגים. זו היתה הונאה עצומה, ורשע".

הטרור לא הפסיק להכות. ב־6 בדצמבר, בגבעת החרסינה בחברון, עברו מחבלים ברכב וריססו את הטרנספורטר שבו ישבו בני משפחת לפיד. מרדכי האב ובנו שלום נהרגו, שלושה בני משפחה נוספים נפצעו. מרים, שכבר החלה בפעילות פוליטית, יצאה אז למסע לירושלים עם ילדיה והקימה מול בית ראש הממשלה אוהל מחאה, שם שהתה כשלושה חודשים.

"היש מילים לתאר כאב, אובדן, חורבן, את ההרס לטווח ארוך?" היא שואלת. "צעדנו במשך ארבעה ימים מביתנו לירושלים, הקמנו 'אוהל מאבק', ומתוכו, נושאים לפידים, הקפנו מדי יום, כמה פעמים, את בית ראש הממשלה. באו המונים מכל הארץ כדי לתמוך. היתה זו זעקה עצומה. אני יכולה לגלות שכשראש האופוזיציה בנימין נתניהו הגיע לאוהל המאבק, קשה היה לי להתייחס אליו. אני זוכרת שרואיינתי לעיתון והם בחרו בכותרת 'ביבי יהיה יותר גרוע מרבין'.

"למרות ששמי מרים - אינני נביאה. אבל אספר סצנה מאותם ימים, המסבירה בצלילות את נתניהו דהיום. כשביבי היה ראש האופוזיציה, הודיע רבין שהוא מתכוון לבנות את אזור הר חומה בירושלים, והערבים הכריזו שיצביעו אי־אמון בממשלה. לא ייאמן, אך ביבי ראה בכך הזדמנות להפיל את השלטון ופעל לארגן לכך את שאר מפלגות האופוזיציה. ראש ממשלת ישראל רוצה לבנות בירושלים ואתה מבקש לטרפד? מפלגות הערבים מצביעות אי־אמון בגלל בניין הארץ ואתה מצטרף? ברגע ששמע על כך ח"כ פרופ' שאול גוטמן (כיום בעלה של לפיד; א"ל) הוא התקשר לרבין ולתקשורת והודיע: 'אצביע בעד'. לא חלפה דקה מפרסום הידיעה - והתופים רעמו. 'הכיצד?! אתה מונע הקמת ממשלת ימין!'. ביבי התקשר לאיים על שאול, לא הועילו הסבריו שהתוצאה תהיה אפס ובלית ברירה רבין ימשוך את התוכנית, וכך - לא תפיל את הממשלה וגם לא תיבנה ירושלים.

"היו אלה שני חטאים נוראיים: להצטרף לאויבי ישראל ולפעול עימם נגד בניין ירושלים וארץ ישראל. מוכר לכם מימים אלה? הרדיפה אחרי השלטון המבטלת את טובת העם? הרדיפה אחרי השלטון המסמאת את עיניו אל מול השכל הישר?"

הנשיא איבד את הסבלנות

הטרור לא נותר נקודתי באותה תקופה, הוא רק הלך והתגבר, ואיתו עוצמת הפיגועים, שזעזעו את המדינה. ב־6 באפריל 1994, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בתחנת אוטובוס בעפולה, מחבל נצמד עם רכבו לאוטובוס אגד מספר 348 בדרכו למגדל העמק ופוצץ את מכונית התופת. תשעה נרצחו, ובהם תלמידי בית ספר, ו־54 נפצעו.

שבוע לאחר מכן, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בתחנה המרכזית בחדרה, מחבל פוצץ תיק באוטובוס שיצא לכיוון תל אביב, חמישה נרצחו, 30 נפצעו. כשכוחות ההצלה היו במקום - התפוצץ מטען צינור נוסף ובמזל לא נפגעו אנשים נוספים. חמאס קיבל אחריות לפיגוע.

אלה היו ימים שהיה מפחיד לעלות על אוטובוס, אנשים חששו לנסוע, חשדו ביושב לצידם. ב־19 באוקטובר, שבוע לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן, היה ציון דרך בפיגועי הטרור בישראל: מטען נפץ במשקל 20 ק"ג, שהוכן על ידי "המהנדס" יחיא עיאש, פוצץ דקות ספורות לפני השעה 9 בבוקר בקו 5 שנסע במרכז תל אביב, סמוך לכיכר דיזנגוף. 22 בני אדם נרצחו, 104 נפצעו.

"הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב", מספר אורן ציוני, מעצב שיער מתל אביב. "נסעתי באותו בוקר מהבית ביד אליהו לתיכון עירוני י"א שברחוב יהודה המכבי. ישבתי מאחור, והמחבל פוצץ את עצמו בחלק היותר קדמי של הרכב. שברתי צלעות, כולי התמלאתי ברסיסים, עד היום אני סובל מבעיות שמיעה.

"אפשר לומר שהמשכתי מאז בחיי, וכיום, כשאני עובר במקום הפיגוע, אני לא מרגיש משהו מיוחד וגם אין לי בעיה לדבר על המקרה. אבל כן, אני יותר ערני, וכל פיצוץ, אפילו של זיקוקי די־נור, מקפיץ אותי. הגעתי למסקנה שאף פעם לא יהיה כאן שקט".

ראש הממשלה רבין הודיע מייד אחרי הפיגוע שהוא לא מתכוון להפסיק את המשא ומתן עם הפלשתינים, ובהידברות עם אש"ף יהיה אפשר לקדם את הפתרון של "תיחום בין יהודים לפלשתינים", ושאין לתת לאויבי השלום פרס על פעילותם הרצחנית.

באותם ימים עזר ויצמן היה נשיא המדינה, פוליטיקאי שבדרך כלל שמר לאחרים את הגינונים הדיפלומטיים. כשאירע הפיגוע בתל אביב הוא היה בסיור בדרום ומיהר לחזור למרכז כדי לבקר את הפצועים שהגיעו לבית החולים איכילוב. שם כבר לא יכול היה לכבוש את זעמו. כשמנהיג אש"ף יאסר ערפאת ביקש לשוחח איתו בטלפון כדי לנסות להרגיע את האווירה, ויצמן דחה אותו בכעס ויותר מאוחר יצא לעיתונות ואמר: "צריך למצוא את מחבלי חמאס, לקרוע ולתלוש אותם".

"ויצמן לקח את הפיגועים באופן קשה אישית וציבורית, כי היה זעם עצום על כמויות הנפגעים", מספר תא"ל (מיל') שמעון חפץ, שהיה אז מזכירו הצבאי של נשיא המדינה. "באחד הפיגועים היינו ערב נסיעה לגרמניה, והוא אמר: 'תודיעו שאני דוחה את הגעתי, כי ברגעים האלה אני צריך להיות כאן ולא בשום מקום אחר'. פגשנו את ערפאת כמה פעמים כדי להגיד לו: תתחיל לתפוס את המושכות בידיים. לא יכול להיות שחתמנו על הסכמים ואתה לא מתאמץ לשפר את המצב. אתה חייב לפעול. אני זוכר שוויצמן אמר לו משהו בסגנון 'אני יותר פלשתיני ממך. אני נולדתי כאן (בתל אביב), ואתה לא' (ערפאת נולד בקהיר)".

להוכיח שאנו ראויים לגיבורים

ההמונים נכנסו אז למעגל השכול, או ניצלו בקושי מהפיגועים הקשים. המדינה היתה בעיקר חסרת אונים. "הייתי אז צנחן בראשית דרכו", מספר עודד אברילינג'י, היום איש הייטק מיהוד. "היתה תחושה שכל שלושה חודשים יש אירוע תופת. עפולה, אחרי זה חדרה, רחוב דיזנגוף. בתווך היתה חטיפתו של נחשון וקסמן. פחדת ללכת בחוץ כחייל, ובתדריכים ליציאה הביתה תמיד דיברו איתנו על הדברים האלה, כי כל שבוע היתה כמות מטורפת של התרעות מודיעיניות.

"ההנחיות היו שאם אנחנו מגיעים לבסיס בבית ליד, בלוויית חיילים - הולכים ישר לשקמית המגודרת. אם מגיעים לבד - מתכנסים ליד הקיוסק הסמוך לכביש. עיבו אז את כיתת האבטחה בצומת, הוסיפו פטרול ושומרים. נתנו מענה, אבל לא אטמו את האזור".

ב־22 בינואר 1995 עשה עודד את דרכו לבסיס בבית ליד, וכשהגיע סמוך לשער אירע פיצוץ עז שפצע אותו בירך השמאלית. "ראיתי את כל מה שקורה מסביב", הוא מספר. "שניים מהחבר'ה נעמדו וצעקו בקולי קולות שכולם חייבים להיזהר משום שיש מחבל נוסף בשטח. הם נחשפו להתרעות על היתכנות של פיגוע כפול, אפילו משולש, וחשדו שיש סכנה מיידית לעוד מחבל. הם דחפו אנשים החוצה מהמתחם, לא אפשרו להיכנס, אבל ראיתי מסביבי חבר'ה שרצו לטפל בפצועים, את מאיה קופשטיין ואת דוד בן־זינו.

"אלי הגיע אחרי דקה איתן פרץ. הוא היה צעיר ממני. התגייס בנובמבר 1994 לגדוד 202, שאליו גם אני התגייסתי. העברתי לו לפני כן הדרכת קרב מגע ולכן לדעתי הוא זיהה אותי. איתן שם לי חוסם עורקים, נשאר איתי, דיבר. באיזו נקודה זרק לי משפט שלא אשכח, ביקש שאספר שהוא זה שטיפל בי. שנייה אחר כך היה פיצוץ נוסף, וכשהתעוררתי ראיתי שכל מי שסביבי כבר לא בין החיים ותיארתי לעצמי שגם הוא לא".

רב"ט פרץ נהרג, ועל מעשיו האמיצים קיבל את צל"ש אלוף פיקוד מרכז שכתב: "על חירוף הנפש, מימוש ערך הרעות תוך סיכון עצמי, אומץ לב, גילוי תושייה והיותו מופת ודוגמה".

עודד נלקח לבית החולים. הוא סבל מלבד הפציעה בירך גם מכוויות בדרגה 3 ברגליו ובידיו ומכוויות בדרגה 2 בפניו. במשך חודש וחצי שכב בבית החולים רמב"ם בחיפה, במשך שלושה חודשים וחצי היה בבית הבראה צבאי, ובמשך שנתיים עבר שיקום יסודי.

"חד־משמעית, אם איתן לא היה שם לא היית משוחח איתי היום", הוא משוכנע. "איתן טיפל בפציעה שלי, ממש כרע ברך כדי לדבר איתי, כי אמרתי לו שאני לא שומע. פלג גופו העליון סוכך כמעט בצורה מלאה על פלג גופי העליון והוא ספג את מכת ההדף הקשה. איבדתי בפיגוע 12 חברים וחברות קרובים ושלושה חיילים שהיו שייכים לגדוד שלי. בתור בחור בן 19, לאבד כל כך הרבה אנשים זו מכה איומה. לכן בכל מה שאני עושה בחיי אני חייב להרגיש ראוי למתנה שאיתן נתן לי.

"תחשוב על זה ברמה הפילוסופית ותבין שזו התמודדות לא פשוטה. בחמש השנים הראשונות היו לי רגשות אשם מטורפים שלא ידעתי איך להשתחרר מהם. זו היתה עבודה עצמית קשה, ואני יכול לומר שגם משפחתו של איתן תאמר שזה לא משנה מי היה שם. גם אם היה מישהו אחר - הוא היה רץ לעזור, כי זה היה הבן אדם. אני צריך להוכיח לו שאני ראוי, וזו משימה שמלווה אותי כל יום".

הרגשת אז שמדובר בקורבנות של תהליך?
"היתה הרגשה כזו. יש לי אפילו אלבום שהכינו תלמידים כשנפצעתי שכותרתו 'נוער בעד השלום'. אם הסכמי אוסלו היו מביאים לשלום אמיתי - אז אפשר היה לקרוא לקורבנות כך, אבל הם ממש לא. ההפך הגמור קרה, ואנחנו נמצאים כעת באותה נקודה שהיינו. אני אפילו מזהה כיום דברים דומים לאלה שקדמו לאירועי התופת בשנות ה־90. מבחינתי זו אותה משוואה, וכל פיגוע מחזיר אותי לאחור מהסיבה הפשוטה - אני יודע מה חווה הפצוע, מה חווה משפחתו, מה חוות משפחות ההרוגים, ויותר מזה. הכי כואב לי שבמדינה שלנו הזיכרון הוא הקצר בעולם. עוד יומיים לא תזכור את הפיגוע שהיה לפני שבוע. אנחנו, קורבנות ההסכמים, הם אלה שצריכים לחיות עם זה".

בפיגוע בצומת בית ליד נהרג גם סמ"ר יחיאל (חיליק) שרביט, שהיה מהחיילים שרצו לסייע לפצועי הפיצוץ הראשון, וגם הוא זכה לצל"ש מאלוף פיקוד המרכז על מעשיו. "הוא אמור היה להשתחרר באותו יום מהשירות הצבאי", מספרת אמו, יפה שרביט. "הוא היה בנח"ל, אז החבר'ה לקחו טנדר מקיבוץ בית העמק, שם היה הגרעין, ונסעו לבסיס. אחרי הפיצוץ הראשון חיליק רץ לעזור, למרות שהיתה לו פגיעה ברגל וביקשו שיתפנה, ואז קרה הפיצוץ השני. הוא נשכב על אחד החבר'ה כדי להגן עליו, ואכן אותו בחור חי ובריא עד היום.

"היו לי שלושה ילדים, כעת נשארו שניים. חיליק היה כולו בקטע שצריך שיהיה שלום ושחייבים לחיות יחד ולהתחשב בכולם, ושהמדינה חשובה וצריך להיות איש טוב ולהסתכל במבט חיובי. ככה חינכתי את ילדיי".

יפה שרביט נחשבה באותן שנים ל"אם החיילים". היא ניהלה את האגודה למען החייל בצפון, וכל מה שרצתה זה שיחזרו הביתה בשלום. הפעם בנה שלה לא חזר. "האירוע לא שינה את השקפותיי, כי עם כל הכבוד למה שהיה - זה מה שיהיה", היא אומרת. "גם אחרי תקופה, כשתפסו את המחבל מהפיגוע או הרגו אותו, שאלו מה אני חושבת ועניתי: 'מה זה נותן לי? מחר יהיו אחרים'.

"אני לא מאמינה שהסכמי אוסלו היו הגורם לאותם פיגועים. אנחנו ממוקדים כאן כאי קטן בתוך עולם גדול של ערבים, וכנראה ככה נגזר עלינו לחיות, כי אני לא רואה שינוי באופק, כמה שזה עצוב. אבל זה כנראה תנאי בלחיות במדינה הזו. זוכרת שהיה צריך להחליט אם לאחד בין הקורבנות האזרחיים לחיילים, שיהיו באותו מעמד. הייתי אז נגד, אבל כיום, במבט על מה שקורה כאן, אתה מבין שאין גבול. גם כשאתה הולך ברחוב אתה לא יודע מה יקרה".

המציאות לא השתנתה

יגאל דייג בן ה־54 הוא כיום סמנכ"ל הכספים של יבואנית הרכב סמלת. זיהיתי אותו בכתבת טלוויזיה מיולי 1995, שעות אחרי הפיגוע הרצחני באוטובוס קו 20 בצומת עלית שברמת גן - שם מחבל מתאבד גרם למותם של שישה אנשים ולפציעתם של 33.

יגאל, אז בן 26, היה לפני שחרור מבית החולים ואמר שכשייצא הוא יחגוג את חייו. "הייתי אז סטאז'ר במשרד ראיית חשבון ונסעתי לעבודה", הוא מספר. "אני זוכר כל פרט מאותו יום. ישבתי בסוף האוטובוס, בפינה, והמחבל התפוצץ ממש ליד האמצע. עשו לי ניתוח והוציאו רסיס מהיד, ועד היום יש אצלי פגיעה בשמיעה.

"האירוע חידד אצלי כמה דברים. לא אחרי דקה, או שנה, אבל בפרספקטיבה של תקופה זה הוריד לי את מסך התמימות. אני לא שוחר מלחמה, אבל להבנתי מי שמדבר על שלום עושה זאת מתוך תמימות, ואז היו המון תמימות ורצון לראות את העולם בצבעים יותר יפים מכפי שהוא צבוע באמת. הבנתי שהמציאות לא יפה כמו שמנסים לציירה. זה היה תהליך שעברתי, כי במקרה שלי הקורבנות היו אנשים שנסעו לעבודה. כעם לפעמים אנחנו צריכים לעבור מסע קשה כדי לקבל תובנות משמעותיות לגבי המשך הדרך".

יגאל מספר שלילדיו סיפר על מה שעבר רק כשהם עמדו להתגייס לצבא. הוא עשה זאת כשהבין שהם מספיק בשלים לקלוט באיזו תקופה מתוחה הוא גדל. "אני אמנם לא צריך, אבל אם הייתי אמור לעלות היום על אוטובוס הייתי חושב פעמיים. זה לא משהו שעובר", הוא מודה. "הרי המציאות לא השתנתה. אם לא היינו שולטים היום בשטח ומפעילים אמצעים טכנולוגיים מיוחדים לא היינו במצב יותר טוב. המוטיבציה של הצד השני לפגע לא פחתה".

בזכות הדנ"א המקומי

30 שנה אחרי הסכמי אוסלו ונראה שרשימת קורבנות השלום ממשיכה להתארך, ללא שינוי באופק. אצל רבים חלום השלום התנפץ והפחד ברחובות נשאר. "אני כמעט לא רואה חדשות ולא שומעת רדיו", מספרת בתיה בחר. "כשאחד מנכדיי מגיע ורואה שאני במחשב ויש אירוע, הוא אומר: 'סבתא, תכבי', ואז אני מבינה שקרה משהו. אנחנו כמו חולה שנמצא בשלב הקדיחה מהחום הגבוה. אם נעבור אותה בשלום ויישאר לנו ראש על הכתפיים נוכל להמשיך, אבל אני לא בטוחה שזה יקרה".

דווקא אברילינג'י, שהוכר כפוסט־טראומטי בעקבות הפיגוע בצומת בית ליד, ממשיך לשמור על אופטימיות. "אנחנו חיים במדינה הטובה בעולם", הוא משוכנע. "אני אומר זאת בלי גרם של ציניות, כי ראיתי בעיניי מה קורה כשאנחנו במצב שאנשים צריכים את עזרת אחרים ולא משנה אם הם מכירים או לא, או אם הבן אדם דתי, דרוזי, הומו, גבר או אישה. יש משהו בדנ"א שלנו שלא מאפשר לנו להיות אדישים אחד לשני.

"ראיתי אנשים שבשנייה האחרונה של חייהם החליטו לתת מתנה לאחרים, שהיו צריכים אותה. לא ראיתי פחד בעיניה של מאיה קופשטיין ז"ל (שנהרגה בבית ליד) כשרצה להציל את מפקדה. היא היתה חדורת מטרה. כשאתה מבין את זה, אתה יודע שאתה חי במדינה מדהימה. חוסר הסכמות, פוליטיקה - בסוף אם מישהו ייפול ברחוב, נעמוד אחד לצד השני. זה מה שיפה בנו, גם אם אנחנו לפעמים לא רואים את זה. בטווח הארוך, אין לי ספק שיהיה פה יותר טוב".