"אני מבקש שתירשם בפרוטוקול התנגדותי לתשלומים לרשות הפלשתינית", אמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. היה זה באחת הישיבות הראשונות של קבינט הממשלה הנוכחית. השרים דנו בהעברות הכספים לרש"פ ובחובותיה הרבים כלפינו. כמי שמחזיק את הברז התקציבי של המדינה ורואה בישות הפלשתינית גוף תומך טרור, שר האוצר רצה לסגור את השיבר.
אך נתניהו לא אהב את הדברים. "אז מה האלטרנטיבה שלך?" הגיב. השניים פיתחו במהלך הזמן מערכת יחסים רצינית ומכבדת. נתניהו ידע שההערה של סמוטריץ' לא נועדה לזנב בו פוליטית, אלא מבטאת השקפת עולם. גם הוא, נתניהו, רחוק מאוד מלהיות מאוהב בפרי הבאושים המרכזי שיצרו הסכמי אוסלו - הרש"פ. אלא שלשיטתו אין אפשרות אחרת פרקטית.
לשאלת ראש הממשלה, סמוטריץ' השיב תשובה שממנה עלה כי אין לו חלופה מיידית לרש"פ. "אם כך, אני מבקש שתמחק את הדברים מהפרוטוקול", ענה נתניהו. סמוטריץ' הסכים. חילופי הדברים הללו, בקבינט הימני ביותר אי־פעם, משקפים נאמנה את מצבנו, 30 שנה לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו. ישראל לא יכולה איתם אבל גם לא בלעדיהם. לא לבלוע ולא להקיא.
ישראל לא יכולה בלי הרשות הפלשתינית, משום שהיא בראש ובראשונה מנהלת את החיים האזרחיים של מיליוני הערבים החיים ביהודה ושומרון (מספרם המדויק לא ידוע, וגם הוא ממלא תפקיד בעימות הקיומי שבינה לבינינו). בכך ששוטרים ופקידים פלשתינים אחראים לזבל ולביוב, לביטוח ולחינוך של בני עמם ישראל חוסכת מעצמה את העול היומיומי הכבד והיקר הזה. כמו כן, הדבר מאפשר לה לטעון בפני העולם כי אין בישראל אפרטהייד, וגם לא כיבוש, שכן את מרבית מרכיבי חייהם הפלשתינים מנהלים בכוחות עצמם.
טעימה מהסרט ״אוסלו״ של HBO // צילום ארכיון
בזווית הביטחונית, הרש"פ לוקחת חלק לא מבוטל, אם כי גם לא גדול מדי, בסיכול טרור נגד יהודים. אם לא היתה, או לא תהיה קיימת - חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, כנראה היו נדרשים לפעול במרחבי יו"ש בהיקפים גדולים בהרבה מכפי שהם עושים כיום.
מסיבות כבדות משקל אלה - המדיניות, הביטחוניות והכלכליות - שום ממשלה ישראלית, גם במצבים הקשים ביותר שלא חסרו, מעולם לא חזרה בה מהסכמי אוסלו ולא ביטלה את ההכרה ברשות הפלשתינית. יתרה מזו, ישראל מקדישה מאמצים עליונים לכך שהרשות תמשיך להתקיים. למענה היא מסכנת אינטרסים ביטחוניים, סופגת נזקים מדיניים ומשלמת הרבה מאוד מכספי משלם המסים הישראלי.
משכורת למחבלים לפני הכל
נתחיל מהביטחון. לשם המשך תחזוקתה של הרש"פ בחיים יהודים נהרגים. למנגנוני התעמולה שמפעילה רמאללה כבר 30 שנה תפקיד מכריע בעידוד הטרור. הפוליטיקאים שלה, התקשורת, האוניברסיטאות ובתי הספר הפלשתיניים מטיפים לשנאת ישראל - שנאה שמתורגמת לפיגועים בכל הארץ. נוסף על כך, יש כמובן לא מעט שוטרים פלשתינים שמעורבים בפיגועים.
תרומת הרש"פ לטרור מתבטאת לא רק במילים אלא גם בשקלים. והרבה. אלה הן משכורות הטרור, ששמן יצא לשמצה בכל העולם. אין ישות מדינית בעולם שמשלמת כסף לנתיניה כדי להרוג יהודים, למעט הרשות הפלשתינית.
הרעיון הסביר ביותר הוא "תוכנית האמירויות", ולפיו במקום להסתמך על ישות פלשתינית אחת יוקמו שבע ערי מדינה מקומיות. התועלת ממבנה כזה היא החלפת המרכיב הלאומני בדבק משפחתי־שבטי
באמצעות אש"ף היא מעניקה למחבלים ולבני משפחותיהם תשלום, והוא גדל ככל שיש יותר נפגעים. קצבאות אלה ממלאות תפקיד מכריע אצל רבים מאלה שיוצאים להרוג יהודים. הם יודעים שאם ישרדו את הפיגוע, הם יתוגמלו לכל ימי חייהם. אם ימותו, הביטחון הכלכלי של משפחתם יובטח. הטענה הזו אינה תיאורטית אלא מוכחת אמפירית. מחבלים שנשארו בחיים ונחקרו הודו לא פעם שהכסף היה מניע.
זאת ועוד. בהשראת הביטוי "שים את הכסף במקום שבו נמצאות המילים שלך", ההתעקשות של אבו מאזן לשלם את קצבאות הטרור, המהוות כ־10% מתקציב הרש"פ, משדרת לעמו מסר חד־משמעי. גם כאשר נגמרים המזומנים, אין כסף לשלם לעובדים והרש"פ על סף חדלות פירעון, הוא לא מוכן לקצץ שקל ממשכורות הטרור. המסר לציבור הוא שלהרוג יהודים חשוב יותר.
תעודת כשרות לגדול הטרוריסטים
הרשות הפלשתינית פוגעת באופן ממשי בישראל במישור הבינלאומי. תביעות שלה נגד ישראלים תלויות ועומדות בבית הדין הבינלאומי בהאג. חדשות לבקרים היא יוזמת מהלכים אנטי־ישראליים במועצת הביטחון ובמוסדות האו"ם. כוחה אמנם קטן משמעותית מבעבר, אך בעולם הערבי והמערבי היא משמיצה את ישראל ומקעקעת את לגיטימיות פעולותיה להגנה עצמית. התקשורת המערבית ניזונה ממנה, ואת המחיר משלמת ישראל בשמה הטוב.
הנזק הקשה ביותר שחוללו הסכמי אוסלו, מעבר לאלפי ההרוגים, הוא הערעור על זכותה של מדינת ישראל להתקיים בארץ ישראל. בחתימה על "הצהרת העקרונות" ב־13 בספטמבר 1993 ישראל למעשה הכירה בלגיטימיות התביעה הערבית על הארץ. הכרה אווילית זו, שגם בסיס היסטורי אין לה, ריסקה את צדקת תביעתה של התנועה הציונית לארץ ישראל, או לכל הפחות השוותה בין תביעתם לתביעתנו. זו מכה מוסרית שממנה טרם התאוששנו.
יתר על כן, ההסכמים הכשירו את אחד מגדולי הטרוריסטים שידע העולם לאחר מלחמת העולם השנייה, יאסר ערפאת, מה שמוטט גם כן עמדות מוסריות והיסטוריות שישראל השמיעה בפני העולם עשרות בשנים. אפשר לומר שבאוסלו התחלנו להפסיד את תמיכת הצד הדמוקרטי במפה האמריקנית, שכן רק אחרי ההסכמים ההאשמה בהיעדרו של שלום הוטלה על "שני הצדדים". עד אז הדמוקרטים היו בצד שלנו.
הנזק המדיני מסב בתורו מחירים ביטחוניים, שכן הפלשתינים דורשים שישראל לא תיכנס לתחומים שאמורים להיות בשליטתם המלאה, קרי הערים ביו"ש הקרויות אזורי A. בשש השנים שבין 1995 ל־2001 ישראל נענתה לדרישה, אף כי היה ידוע שצמחו בהן מעבדות טרור בסדרי גודל עצומים. עצימת העיניים הזו עלתה לנו באלפי החללים של האינתיפאדה השנייה.
מאז נלמד הלקח, וצה"ל כן נכנס לתוככי הערים הערביות כדי לעצור מפגעים. אבל הפלשתינים ממשיכים להתקומם נגד הפעילות הזו, ובדרך כלל אלה האמריקנים שמשרשרים הלאה את הלחצים אלינו, גם בימים אלה.
ג'נין חזרה לפני שנה להיות עיר של טרור, כיוון שישראל נענתה לבקשה אמריקנית להימנע מכניסות צה"ליות לעיר במשך כמה חודשים. מאז אותה הפוגה של "כיסוח דשא הטרור", העשבייה בו משתוללת בלי שליטה - עיין ערך ששת הניסיונות לשגר רקטות מהאזור אל הגלבוע וגל הטרור שהחל בה והתגלגל עד הר חברון ותל אביב.
הסכנה: חמאסטן ביו"ש
לבסוף, הגורם הכלכלי. הישראלים לא יודעים, אבל כספי המסים שלהם מחזיקים במידה רבה את הרש"פ בחיים. לרש"פ יש חובות עצומים על חשמל ומים שישראל מספקת לה, שאינם נפרעים כבר שנים.
"עוקץ המכולות", שנחשף ב"ישראל היום", גילה כי בכל שנה מאות מיליוני שקלים שאמורים להיכנס לקופת המדינה מועברים לרש"פ בגלל מעשי רמאות של היבואנים הפלשתינים. ועדה שהקים סמוטריץ' בוחנת כבר חודשים את הנושא שעליו התריע מבקר המדינה עוד ב־2020, אך איש לא מזדרז לסתום את הדליפה.
ישראל כמובן מעבירה לרש"פ את כספי המסים שהיא גובה עבורה, כפי שהתחייבה בהסכמי פריז. נניח שזה בסדר, אבל בפועל ישראל לא מקזזת את כספי קצבאות הטרור, אף שהחוק שהכנסת העבירה מחייב זאת.
כלומר, פורמלית הקבינט כן מודיע על קיזוז הסכומים, אבל אז נעשים תרגילים פיננסיים, כגון "הלוואות", "דחיית פירעון", "הקדמת תשלום על החשבון", שבפועל מוחקים את הקיזוז. גם אותם 600 מיליון שקלים בשנה מאפשרים לאבו מאזן לשרוד כלכלית מעל המים.
מה שהישראלים גם לא יודעים הוא שעצם קיומם של הקשרים הכלכליים עם הרש"פ מסכן משפטית את המדינה ונציגיה. כיוון שהרש"פ משלמת את קצבאות הטרור, ומאחר שהיא ישות מושחתת על פי גופים בינלאומיים רבים, היא נחשבת לגוף שמלבין הון.
בכל רגע נתון עשויה הרשות האמריקנית למאבק בהלבנת הון (FATF), שכל העולם נזהר מפניה, לסמן את כל מי שבאים במגע פיננסי עם הרש"פ כחשודים בהלבנת הון, להאשים אותם בבתי משפט אמריקניים, ואף לסמן את ישראל. יש תקדימים לתיוג כזה על ידי האמריקנים. בשל כך דיסקונט והפועלים - הבנקים שדרכם עובר הכסף מהמדינה לרש"פ - דורשים כבר שנים להיפטר מהמטלה המסוכנת. הממשלה הקימה למטרה זו לפני חמש שנים את "החברה לשירותי קורספונדנציה", אך זו עדיין לא מתפקדת.
בשורה המסכמת של המאזן, בצד התועלות המשמעותיות שהסכמי אוסלו מניבים לישראל הם גם מסיבים לה נזקים כבדים. אנחנו מְתחזקים ישות שגם מסייעת לרצח יהודים וגם מונעת אותו, גם גורמת לנו נזקים בינלאומיים אך גם מקילה אותם, גם חוסכת כספים אך גם חולבת אותנו כלכלית.
האם שורת הרווח חיובית או שלילית? תלוי בעיני המתבונן. מה שבטוח - כרגע אנחנו במעגל סגור, שנכון לעכשיו שום מנהיג ישראלי לא מסוגל לשבור. כל ניסיון ישראלי למוטט את הרש"פ, בטח על ידי הממשלה הנוכחית, ייענה בעונשים אמריקניים קשים מנשוא. לכן, חרף המחירים הגבוהים הנובעים מהמשך פעילותה של הרש"פ, שום גורם ישראלי לא מעלה בדעתו ברצינות להפיל אותה.
אפילו סמוטריץ', שמגדיר את הרש"פ בצדק כישות טרור, יודע שתוכניתו להחיל את ריבונות ישראל על כלל יו"ש אינה בת יישום באקלים הנוכחי בארץ או בזירה הבינלאומית. לכן באותו ויכוח עם נתניהו, ולא רק בו, הוא קיבל את עמדת ראש הממשלה.
גם נתניהו, שמגן על הרש"פ ובכל שנותיו דאג שלא תקרוס, פשוט חושב שאין ברירה אחרת. הניתוח שהוצג בפניו ובפני השרים באותה ישיבת קבינט הראה שיש רק גוף אחד שעומד הכן בעת הזו לתפוס את המושכות במקום אבו מאזן - חמאס.
כלומר, אם לא די לנו בחמאסטן אחת בעזה - עוד תוצאה מרה מאוד של הסכמי אוסלו - נקבל שנייה כזו ביו"ש. מול תרחיש בלהות שכזה ברור שהרע במיעוטו, קרי הרש"פ, עדיף. מסיבה זו אפילו הקבינט של בן גביר וסמוטריץ' החליט לפני חודשיים ש"ישראל תפעל למנוע את קריסת הרשות הפלשתינית". כלומר, גם הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל ממשיכה לשמור על הרש"פ באלף ואחד תרגילים.
היום שאחרי
האם לנצח נגזר עלינו לחיות עם השניות הנוראה הזו? 30 שנה אחרי אוסלו, דווקא בימים האלה הסיכויים להתמוטטות הרש"פ גדולים מאי־פעם. אבו מאזן נושק לגיל 90, שלטונו חלש, והתמיכה בו בשפל. היום שבו ייפרד מהעולם הזה הוא היום שבו חמאס ינסה להשתלט על הרשות הפלשתינית. ולא רק חמאס. ההערכה הרווחת היא שהמיליציות השונות ברחבי יו"ש יפתחו באש, כל אחת למען עצמה ומנהיגיה.
לכן, באותה החלטת קבינט שצוטטה לעיל, היו עוד כמה מילים. ההחלטה הנ"ל לפעול "למניעת הקריסה של הרש"פ" הותנתה ב"היעדר שינוי בהערכה הלאומית". כלומר, אם נגיע להתפתחויות הקשות הנ"ל, ייתכן שההערכה הלאומית תשתנה וישראל כבר לא תפעל להציל את שלטון הרש"פ. הסיכוי נמוך, אבל קיים.
מה יבוא במקומה? על פניו, ישראל לא תתערב במאבקי הכוח הפנימיים בין הפלשתינים, אלא תתרכז בהגנה על אזרחיה. ובכל זאת, בהתחשב בכך שישראל היא בעלת הבית בשטח, אם המצב יקצין - לא בטוח שנוכל לעמוד מן הצד. מה נעשה? אם יש תוכניות רשמיות, הן מוחבאות עמוק במגירה.
אבל מחוץ למערכת הממשלתית יש מי שמעלים רעיונות שעשויים להוות קרש הצלה. הסביר ביותר הוא "תוכנית האמירויות", שמקדמת תנועת "הביטחוניסטים" על בסיס הצעה של המזרחן ד"ר מרדכי קידר. בתמצית אומרת התוכנית כי במקום להסתמך על ישות פלשתינית אחת, יוקמו שבע ערי מדינה מקומיות. גרעין השליטה שלהן יהיה על בסיס חמולות מקומיות, בהתאם למסורת הערבית. כל אמירוּת תדאג לשמור על הביטחון שלה ושל ישראל. מועצה משותפת תתאם את ההחלטות הרלוונטיות ביניהן. התועלת העיקרית ממבנה כזה היא החלפת המרכיב הלאומני בדבק משפחתי־שבטי.
הגיעה השעה שישראל תתחיל לבחון את ההצעה הזו ברצינות. 30 שנה להסכמי אוסלו, ולנזקים החמורים שבצידם, הכנת חלופות לא יכולה להזיק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו