ברבי, טיקטוק ואירוויזיון: אתם מנסים להיות יפים, וזה עונש של ממש

ד"ר גלעד פדבה
חוקר תרבות פופולרית
מומחה ומרצה בינלאומי לקולנוע, תרבות פופולרית, לימודי גברים ומיניות. מתרגם ועורך אקדמי, מחנך, אמן חיתוכי עץ וטבעוני

ד"ר גלעד פדבה, כחודש אחרי יציאתו לאקרנים של הסרט "ברבי", נדמה שהתכונה סביבו לא פוסקת. עוד נדבר על השפעותיו והשלכותיו על מודל היופי ועל היבטים מגדריים, אבל לפני כן – מה חשבת על הסרט?
"הצפייה בו היתה עבורי חוויה מתישה. הסצנה הראשונה היא מחווה מבריקה לפתיחה האיקונית של הסרט 'אודיסיאה בחלל 2001' של קובריק, שם קופי אדם הופכים עצמות יבשות לכלי רצח ומגלים את הבנאליות של הרוע. בפתיחה של 'ברבי', לעומת זאת, העולם מתבשר על בריאת 'האישה המושלמת', וזו מוצגת באור אירוני.

"אך במהרה הופכת ההברקה למועקה. הסרט, בעיניי, חסר ערך אמנותי ממשי, ופגיעתו האידיאולוגית רעה. לפרקים היה לי נדמה שהמוצר הזה שנקרא 'ברבי' חיפש נואשות מסילות לליבן של לקוחות ברחבי העולם. בניסיון להשיב את הסדר הרווחי על כנו, יצרו סרט שהוא תשדיר פרסומת ארוך, יקר ומייגע".

הרגשת בו פילוג מגדרי?
"כן, אבל זו לא המטרה העיקרית שלו. המטרה העיקרית היא פשוט למכור את הבובות של 'מאטל'. אני חושב שהאמצעי שהם נוקטים הוא צביעות במסווה של כנות. לפי ההיגיון המשונה שלהם, אסור להגיד 'לסבית רדיקלית' ומוטב לכנותה 'ברבי מוזרה'.

"גם אסור להודות שיש משהו הומואי מדליק בקן ומוטב להציג אותו כיפיוף־פלסטיק סטרייטי, שרירי וטיפש, שהופך לבריון שוביניסט סטרייטי, יפה וטיפש. אילו הסרט הזה היה פחות סכריני, אז ה'מוזרה', למשל, היתה מתגאה בקוויריות שלה".

הסרט כבר חצה את רף מיליארד הדולר. השאלה הבאה שלי היתה מה בעצם סוד הקסם שלו, אבל נדמה לי שאני צופה את התשובה שלך.
"לדעתי אין קסם בסרט הזה, אלא מיחזור של המון קלישאות. הכוכבים האמיתיים הם ההוגים של הטריק המסחרי המבריק הזה, שבעיניי גם בא למכור בובה מיושנת בצבעים ובצורות נוספים, וגם מצליח לגרום להמונים להאמין שפרסומת עם הרבה ריקודים, דמויות חלולות ותפאורות ראוותניות היא אמנות, ששיווק הוא פואטיקה. קל מאוד להוליך שולל את ההמונים, כפי שכולנו יודעים".

מה דעתך על הליהוק של מרגו רובי, שמצד אחד נראית כמו ברבי טיפוסית, ואילו מנגד – אמורה להעביר בסרט מסר, שלפיו כל אישה היא הרבה מעבר למראה החיצוני שלה?
"נראה כי הליהוק של השחקנית מרגו רובי נועד לגרום לנערות לחשוב שעם טיפונת מאמץ, ורכישת הבובה המתאימה, התסרוקת הנכונה והאיפור התואם, הן תוכלנה להיראות כמוה. אני לא חושב שהסרט מצליח להעביר מסר, שלפיו כל אישה היא הרבה מעבר למראה החיצוני שלה. הסרט אובססיבי לחיצוניות מהממת, מתחילתו ועד סופו".

אז אולי המודל של ברבי, הגם שהוא התרחב במהלך השנים וכלל דמויות מגוונות יותר, עלול דווקא להשיג את ההפך ולהזיק לנשים בגלל ההתמקדות בחיצוניות? נעמי וולף כותבת בספרה "מיתוס היופי" על "בתולת הברזל", סטנדרט יופי בלתי ניתן להשגה במהותו, שלמעשה מעניש נשים.
"בוא נודה על האמת: אין באמת אלף גוונים של ברבי, אלא קבוצה סלקטיבית למדי של ברביות עם רפרטואר מוגבל של גוונים אתניים, גופניים ותעסוקתיים, קבוצה שאינה חובקת כל ולא באמת בוער בעצמותיה, כך אני סבור, הרצון לשנות את העולם. לא נתקלתי בסרט הזה, ומחוצה לו, ב'בובות ברבי לסביות' או ב'בובות ברבי אל־הוריות' שנמנעות במתכוון מהבאת ילדים לעולם, או ב'בובות ברבי מנהיגות ארגונים מקצועיים' שמאסו בחומרנות.

"אין ספק שמודל היופי בשני הקצוות הוא ממש עונש, אך אין מטרתו הרשמית של מודל היופי להעניש, כי אם להרוויח כסף או להשליט על העולם הנאור שלל חוקים. בדרך להשגת מטרות בעייתיות אלה, גוף האישה הופך למשחק.

"עדיין לא מצאתי שום חברת קוסמטיקה שהסלוגן שלה הוא 'כל הנשים יפות, את לא באמת זקוקה למוצרי טיפוח'. האמירה 'כל הנשים יפות, כל הגברים יפים' היא אמירה חתרנית ומאוד מסוכנת מבחינת היצרנים.

"הן למעשה לא ירוויחו כסף אם הן לא ישכנעו צרכניות פוטנציאליות שונות, שמשהו אצלן דפוק כביכול. בתורת השיווק קוראים לזה 'לחפש את הפצע'. הרי אם לא נשכנע מישהו שהוא פצוע, הוא לא יקנה מאיתנו פלסטר".

כשחיוורון העיד על יוקרה

ברבי שבה עסקנו היא כמובן רק סימפטום. מזווית רחבה יותר, מעניין להבין כיצד השתנה מודל היופי בחלוף השנים, וכיצד התרבות הפופולרית השפיעה עליו?
"מודל היופי השתנה בעקבות שינויים חברתיים־כלכליים, מעמדיים, גיאוגרפיים, תרבותיים, דתיים והיסטוריים. מודלים של יופי משתנים באמצעות תהליכים ממושכים ומורכבים - ממודל 'הגוף הלבן החיוור ככל האפשר' ועד 'מודל הגוף הלבן השזוף מאוד'; ממודל 'האישה רחבת המידות עם החזה, הבטן והישבן הגדולים' בציורים של רובנס, למודל 'הדוגמנית הדקיקה הנערית־אנדרוגינית' בדמות דוגמנית העל הבריטית טוויגי בשנות ה־60, ולא מעט דוגמניות ספק־אנורקטיות בישראל ובעולם.

"השאלה אם התרבות הפופולרית מעצבת את מודל היופי או משקפת אותו, היא שאלת הביצה והתרנגולת. הקולנוע, הטלוויזיה והפרסומות כנראה משקפים מודלים נערצים קיימים של יופי - נשי וגברי - אך גם תוחבים לראשם של הצרכנים מודלים מהונדסים ומהוקצעים, בהתאם לתכתיבי השוק, בלי הרבה רחמים".

מובן שאידיאל היופי החל עוד בעבר הרחוק, לפני קיומם של הקולנוע, הפרסומות והתרבות הפופולרית כפי שאנחנו מכירים כיום. כך, למשל, מבחינה היסטורית, האצולה הלבנה באירופה ראתה בצבע העור שלה נכס תרבותי והון מעמדי.
"נכון. האצילים הקפידו שלא להיחשף כמעט לשמש, וחיוורון נתפס בעיניהם כסקסי. החיוורון שלהם הבדיל אותם ממעמד הצמיתים, שנאלצו לעבוד בשדה ונשרפו בשמש. לובן האצולה הלבנה אף הפריד אותה, לשיטתה, מגוני עור של קבוצות אתניות אחרות באירופה ומחוצה לה, שנתפסו בעיני האצילים כיוקרתיות פחות".

אז מתי השיזוף הפך לדבר חיובי מבחינה חברתית?
"העור הלבן השזוף הפך למשהו 'סקסי' רק במחצית השנייה של המאה ה־19 - בעיקר בקרב גברים - כשהחלה התנועה הנטורליסטית שסחפה גברים מהמעמד הבינוני־גבוה והגבוה לפעילויות ספורט, לשחייה בעירום ולשיזוף קבוצתי בחיק הטבע כסממן של גבריות עשירה, חזקה מבחינה מעמדית, שהשרירים השזופים שלה מסמנים עוצמה וסדר. גם המהפכה התעשייתית יצרה מעמד בינוני ובינוני־גבוה, עת הופיעו מתעשרים חדשים ממסחר, שהיה להם מספיק פנאי להשתזף.

"החברה הפטריארכלית החלה 'להרשות' לנשים להשתזף רק כשיותר נשים הצליחו להשתלב בשוק העבודה וליהנות מהמושג שנקרא 'פנאי'. היה דרוש לנשים ולגברים פנאי כדי להתמכר לקרני השמש, שנתפסו באותה תקופה חיוניות ומבריאות. כיום כבר אפשר למצוא כמעט בכל עיר ועיירה מכוני שיזוף".

להשתעבד מחדש

אז גם השיזוף, כמו היופי, הוא תוצר חברתי לחלוטין. מעניין להבין, איך עיצבה ומעצבת התרבות את הזהויות המיניות והמגדריות שלנו?
"אנו חיים במציאות שבה לא מעט ניסיונות לקרוא תיגר על מודל היופי השליט מתגלים כפתטיים, כמזויפים או סתם כבלתי משכנעים. קח, למשל, את הופעתה של נטע ברזילי, המוכשרת מאין כמותה, באירוויזיון. התלבושת שלה באירוויזיון אמנם הותאמה למידות גדולות, אך חוץ מזה, היא בעצם לא שינתה דבר. בוא נאמר זאת בגלוי: נטע ברזילי התעטפה בבגדים צמודים מאוד שהדגישו ירכיים, ישבן וחזה. כך שגם אם ייצרו בובות ברבי בצורת נטע ברזילי, ילדות קטנות יוסיפו לשנן ש'סקסיות' פירושה ביגוד צמוד והדוק".

נטע ברזילי היא כמובן רק מקרה אחד בסבך תהליכים מורכבים יותר.
"הגבריות והנשיות התעצבו, ועודן מתעצבות ומשתנות, באמצעות תהליכים רב־ממדיים, לא ביום אחד ולא כתוצאה מסרט אחד או מלהיט אחד. בעולם פטריארכלי בדרך כלל הגברים הם אלה שמעצבים מוצרי גברים ונשים כאחד. כלומר, לאורך אלפי שנים, ובוודאי בתקופה המודרנית התעשייתית, גברים מייצרים הן דגמים של גבריות והן דגמים של נשיות.

"פה ושם יש נשים אמיצות שמעיזות לקרוא תיגר על השיטה. למשל, כאלה שמחליטות שלא לצבוע את שיער השיבה או להימנע מהזרקות בוטוקס. אך נשים כאלה עדיין די נדירות והן סובלות, לעיתים קרובות, מתגובות חברתיות. כתוצאה מכך יש נשים שנסוגות מהרדיקליות האמיצה ומשתעבדות מחדש לתעשיית היופי".

מדוע, לדעתך, התרבות מפחדת מגברים "נשיים" ומנשים "גבריות", אך גם נמשכת אליהם?
"התרבות הפטריארכלית מחנכת ילדים וילדות, מגיל קטן, איך צריך להיראות ולהתנהג. נדמה שאחת ההבחנות הבסיסיות בעולם המושגים הנכפה על הילדים היא ההבחנה בין 'גבר' ל'אישה'. שבירה של הגבולות נתפסת כמבלבלת, כמביכה וכמאיימת. אך מה שמאיים גם נתפס לעיתים כמושך, וזאת בזכות התעוזה, החריגות, האפשרות להיות שונה מכולם. שונות מובילה לסטיגמות, אך גם מספקת כוח ועוצמה של מקוריות.

"בכל זאת, מי שנהנים לצפות בדנה אינטרנשיונל על המסך, לא בהכרח יקבלו בעין יפה יציאה מהארון של טרנסג'נדרית בפינת האוכל שלהם. מאחורי ההבחנה בין 'בן שאינו בוכה' ו'בת שאינה משחקת כדורגל' מתחבא כמובן החשש האפל, הפרימיטיבי, שמא בן המבטא בחופשיות את כאבו או הולך ללמוד בלט קלאסי או מחול מודרני, 'יהפוך להומו', והחשש שבת החפצה להיות כדורגלנית או סתם שונאת בובות 'תהפוך ללסבית'".

"חינוך מגדרי מגיל 3"

האם יש בכוחו של ייצוג גברי או נשי, מגוון ככל שיהיה, לפתור בעיות שהתפתחו במשך שנים ולסייע לאופן שבו נשים וגברים תופסים את עצמם?
"הייצוגים הגבריים והנשיים בתרבות הפופולרית משפיעים בעוצמות משתנות על תפיסת המציאות של הקהל. צריך לברר תמיד לא רק אם טרנסג'נדרית־היספנית־אמריקנית בכיסא גלגלים נראית על המסך או לא, אלא גם באיזה אופן היא מוצגת, אם היא דמות שולית או מרכזית, אם היא מוצגת כשוות ערך לחבריה, המשתייכים לקבוצות אחרות, או כנחותה מהם.

"לא מצאתי שום חברת קוסמטיקה שהסלוגן שלה הוא 'כל הנשים יפות'. הן לא ירוויחו כסף אם הן לא ישכנעו צרכניות פוטנציאליות שמשהו אצלן דפוק. קוראים לזה 'לחפש את הפצע'. אם לא נשכנע מישהו שהוא פצוע, הוא לא יקנה פלסטר"

"קשה מאוד להכריע חד־משמעית אם הגורם העיקרי המשפיע על התודעה של ההמונים זהו החינוך שמקבלים בבית, הגישה של בית הספר, הדמויות המופיעות במשחקי מחשב או הסרט 'ברבי' ודומיו. כל הגורמים האלה משפיעים על האופן שבו צופות וצופים מתייחסים לגוף שלהם ושל הזולת, ליחסים בין המינים, לחופש לאהוב, לזכויות להט"ב ולמאבק נגד גזענות ובעד רב־תרבותיות. אנחנו לעולם לא מושפעים מגורם אחד בלבד, כאמור".

איך נכנסות הרשתות החברתיות בכל הקשור למודל היופי ולתפיסה מגדרית?
"די להעיף מבט בכוכבי האינסטגרם והטיקטוק שיש להם מאות אלפי עוקבים ומיליוני מעריצים, כדי להבין שעדיין הנשים והגברים הזוכים להערצת ההמונים הם היפים והשריריים, היפות והמאופרות בכבדות. מעט מאוד מובילי דעת קהל הם בעלי כרס, שעירים, שדופות או שופעות מהממוצע. הרשתות החברתיות לא המציאו משהו חדש. הן רק עלולות לחזק נורמות גופניות בעייתיות, ונמנע בהן פלורליזם גופני של ממש".

הרשתות והתרבות הפופולרית מייצרות חרדות בקרב גברים ונשים גם סביב מודל היופי, אך גם מעבר לו.
"התרבות הפופולרית מייצרת חרדות בקרב גברים ונשים שמא הם לא מספיק סקסיים, לא מספיק צעירים, לא מספיק שריריים, לא מספיק חטובים, לא מספיק חלקים, כלומר סחורה פגומה. התרבות הפופולרית מיוצרת בעיקר מלמעלה על ידי אולפני קולנוע, משרדי פרסום, תעשיית אופנה ומוזיקה פופולרית, שמראים לנו על המסך מה נחשב סקסי. התרבות הפופולרית נוטה להיתמם שהיא בסך הכל מוכרת פנטזיות מבדרות וחלומות משעשעים, אך למעשה יש לה כוח שכנוע בלתי מבוטל".

מה עושים?
"כדי להתמודד עם עוצמת הדימויים הגופניים ה'נכונים', יש צורך בחינוך מגדרי כבר מגיל 3. צריך להסביר לילד ולילדה על הצורך לשמור על הגוף שלהם, להתייחס בכבוד לבני אדם אחרים בני גילם, קטנים ומבוגרים מהם, להימנע מהפעלת אלימות ולא להיכנע ליצרים אלימים ולסחף חברתי. אפשר לקדם מהפכה באמצעות חינוך משופר בגנים, בבתי הספר ובתיכונים. אני מאמין בלמידה בלתי אמצעית - מתוך התנסות בשטח, בחצר בית הספר, בטיפוח חברות אמיצה ונטולת אפליות בין ילדים ממגוון קבוצות". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il