זהירות, "מערכה תודעתית" לפניך

"נהג אוטובוס דרש מנערות להתכסות", לחצו הכותרות על בלוטות החרדה. על פניו תקרית מזעזעת, ואפילו הקלטות שיוכיחו את אמיתותה יש. הדברים אכן נאמרו. אבל משהו בה נשמע מוגזם, מוקצן, אפילו מופרך. במיוחד שהנהג לא נראה חרדי, שהוא החזיק איתו ארבע שמיכות, ושעל עקבותיו היה די קשה לעלות. כתב "הארץ" ניר גונטז' חיפש בכל מקום ולא מצא. הבלוגר דניאל עמרם טען שמדובר באדם חילוני מעיר בדרום הארץ, שלדברי אשתו הגיב בזעם לאחר שהבין שהבנות מקליטות אותו.

ויש עוד סימנים מחשידים. אמה של אחת הנערות שהיו מעורבות בתקרית היא גילי רפפורט, חברת הנהלה בארגון "בונות אלטרנטיבה", שטען לא מזמן כי צמצום עילת הסבירות "מוחק את זכויות הנשים בישראל". לאותה רפפורט היה חלק במיצג המחאה "סיפורה של שפחה", כך גילה כתב "מקור ראשון" משה מאירסדורף.

כלומר, ב־מ־ק־ר־ה הבת של אותה אישה שהזהירה מפני "מחיקת זכויות הנשים", אכן נקלעה לתקרית קשה ונדירה של פגיעה כזו בנשים. כנראה שאלוקים עובד במחאה שעות נוספות. מה שלא פחות חשוב, ערוץ 12, ידיעות אחרונות ו־ynet, שראיינו את האמא, לא סיפרו על הרקע שלה. רק עיתון "הארץ", ייאמר לשבחו, נתן את הגילוי הנאות המתחייב.

ואינדיקציה מחשידה אחרונה: התקשורת המקומית באשדוד דיווחה כי בתקרית אחרת של "פגיעה בנשים", הנערה הנפגעת, כביכול, חיפשה לכאורה דווקא את קו האוטובוס החרדי. בקיצור, ריח קל של בִּיוּם ממלא את האוויר. אם לא של האירוע עצמו - אז בוודאי של הניפוח התקשורתי שלו.

זה לא המקרה היחיד. ביום ראשון בבוקר פרץ כתב חדשות 12 ניר דבורי עם ידיעה מטרידה על מהלך מתואם כביכול של הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ, לפרסם את נתוני "הפגיעה בכשירות", שיש כביכול בידי זרועות הביטחון. צעד כזה, שבו שלושת ארגוני הביטחון הגדולים חוברים נגד ממשלה נבחרת, הוא הדבר הכי קרוב להפיכה צבאית. אלא ששעתיים לאחר הפרסום הוא הוכחש נמרצות על ידי השלושה. זה כבר לא שינה דבר: האימפקט התקשורתי הושג. על ראשם של אזרחי ישראל שוב טופטף המסר שצה"ל כמעט בלתי כשיר, ושבגלל הרפורמה, והחרדים, וביבי, וסמוטריץ', עוד רגע המדינה מתפרקת.

קמפיין או מתקפה תודעתית?

הכלכלה הישראלית, כך מסבירים לנו, "קורסת". הרפורמה המשפטית היא "קץ הדמוקרטיה". ביו"ש משתולל "טרור יהודי". והחרדים "עושקים את המדינה". גלים־גלים מסתערים בעוצמה המסרים האלה על מוחותיהם של הישראלים, אף כי פעם אחר פעם מתברר שהקשר בינם לבין העובדות או הפרופורציות בלתי מחייב. כבר כמה חודשים - מאז תוצאות הבחירות, וביתר שאת מאז פרוץ הרפורמה, שאנו נתונים למשהו שחורג מהדפוס המוכר של תקשורת שמפמפמת ומנפחת סיפורים שיתאימו לאג'נדה ולנרטיב היומי.

אנחנו קרובים יותר לעולם מושגים של "מערכה תודעתית", מציאות שבה מופעלים, ברמות כאלה ואחרות של תיאום וכוונה, שיטות של עיצוב תודעה שחורגות מתחום ניהול הקמפיינים ומתקרבות למה שמכונה בעגה הביטחונית "מבצע תודעה". סא"ל (מיל') ד"ר סער רווה, פסיכולוג שהיה ממקימי המרכז למבצעי תודעה (מל"ת) של צה"ל לפני כשני עשורים, הסביר במאמרים שפרסם מהי "מערכה תודעתית", וכיצד מיישמים אותה. כותרת הנייר שלו עבור ה־INSS היא "המערכה על התודעה", ודי בה כדי להבין את העיקרון - אם כי יודגש כי איני מייחס לו כל קשר למחאה, אלא רק נעזר בכתיבתו המקצועית.

כפסיכולוג בהכשרתו, רווה כותב כי בעידן הפוסט־מודרני שבו אין אמת אחת, "השליטה על מקורות מידע ועל מנגנוני העיצוב של המידע הפכה מרכזית וגלויה יותר במאבקים הפוליטיים המתקיימים בין גורמי כוח בחברה". צה"ל ומערכת הביטחון שואפים להשיג השפעה ושליטה על אמצעי עיצוב תודעה, בדרך כלל אצל האויב, מתוך הבנה ש"פגיעה משמעותית ביכולתו של האויב להילחם קשורה להיבט התודעתי של הפעולה הצבאית לא פחות מאשר להיבט הפיזי".

אבל לא רק לאויב, אלא גם בבית, בעיקר סביב הערכת "הלגיטימציה הציבורית לפעילות הצבא", כלומר "האופן שבו העיתונות והציבור הישראלי הגדירו את המציאות ביחס לנושאים שונים". ואיך בודקים זאת? "על בסיס סקרים ועל בסיס ניתוח השיח התקשורתי, שהתבצעו מעת לעת במחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל".

במילים אחרות, האופן שבו הישראלים מבינים את המציאות ניתן למדידה, ובעבודה נכונה גם יש דרכים להשפיע עליו. כי לא העובדות חשובות, אלא האופן שבו הן מתווכות לציבור. וכדי לנצח במערכה התודעתית, מוציאים לפועל "מבצעי תודעה". כיצד? "המבצעים בתחום נחלקים לשלושה סוגים: שחור (מעביר המסר אינו מזוהה), אפור (מעביר המסר אינו מזדהה, אך עשוי להיות מזוהה), ולבן (מעביר המסר מזוהה)".

האם משהו מעין זה מתנהל גם בישראל? ניקח למשל את "קמפיין אי־הכשירות". בתחילה גורמים "שחורים" מפיצים באמצעות עיתונאים אוהדים מידע שצה"ל קרוב להיות בלתי כשיר. אין דרך לוודא את אמינות המידע, וכל אחד מפרש אותו כרצונו. בשלב השני גורמים "לבנים", כמו אלופים בדימוס ופוליטיקאים, מהדהדים את המסר, הן כחלק אינטגרלי ממערך השותפים לקמפיין, והן כמי שהשתכנעו מהמסר. וכמובן, המסגור הוא לא "סרבנים מפרקים את יסודות הצבא", כפי שצריך היה להיות, אלא "הממשלה האטומה הורסת את צה"ל".

כשמפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, הצהיר פומבית ביום שישי שעבר, כי "חיל האוויר כשיר, אך יש פגיעה שהולכת ומעמיקה", הוא למעשה אימץ את הטרמינולוגיה של המבצע התודעתי שהופעל גם עליו, ובעל כורחו גם נעשה שותף לו. כי עצם ההצהרה מעצימה את כדור השלג התודעתי שמובילי המחאה מגלגלים.

המשימה של צה"ל

האם המחשבה שהזנב מכשכש בכלב קונספירטיבית? סרט אמריקני מצוין בשם זה הראה כבר ב־1997 שממש לא. ואם מזכירים את אמריקה, היום ברור שכל הטענות על "תיאום רוסי עם טראמפ" בבחירות 2016 היו מבצע תודעה מוצלח של יריביו הדמוקרטים. טראמפ מצידו מנסה להפעיל מבצע דומה, כאשר הוא טוען לזיופים בבחירות 2020.

אהוד ברק, שהפעיל מבצעי תודעה בבחירות 1999 באמצעות שורה של עמותות, ממלא תפקיד מרכזי גם במערכה הנוכחית, אך הוא לא היחיד. מיטב יועצי התקשורת של ישראל משתתפים במבצעים. את המודעות בעיתונים ובשלטי החוצות, ואת הרשומות הארסיות ברשתות החברתיות, רואה כל הציבור. באופן פרדוקסלי, הקורבן המרכזי של המניפולציות (חוץ ממדינת ישראל) הוא דווקא אנשי המחנה שמתנגד לממשלה. תומכיה מחוסנים.

כך, אלה הם טייסנו התמימים שבאמת השתכנעו כי צמצום עילת הסבירות יוביל אותם להאג (טיעון מופרך). אלה הם המומחים לכלכלה, ציונים אמיתיים, שקנו והפיצו הלאה את נבואות התבהלה, כאילו הרפורמה תמוטט את המשק (עד שניפצו אותן השבוע נתוני האינפלציה, רווחי הבנקים ודוח פיץ').

אבל הגוף האחרון שיכול להרשות לעצמו לכרוע תחת מבצעי התודעה הוא הצבא. למעשה, צה"ל צריך להיות הראשון שמזהה מערכה תודעתית שמנוהלת נגדו, גם אם מבית.