"אנחנו בבונים?": בפריפריה לא אוהבים את תוכנית המחאה לנסות "לחנך" אותם

"רגע, לא הבנתי. מה הכוונה 'לצאת לפריפריה'? הם רוצים 'לצאת לפריפריה' ולבוא ולשכנע אותנו שאנחנו הדיקטטורים? וואי, הם חיים בסרט. וואלה יופי, כל אחד בא להגיד לנו איך לחשוב, ומה לחשוב". מנהיגי המחאה, תכירו את האתגר הבא שלכם - פריפריה. או בשמה הפרטי - נטע דימיטרוב, במקור ממושב מבטחים, כיום גרה בשדרות, סטודנטית במחלקה לתקשורת בספיר."נו, אני יודעת שכולם ידברו על השם. אז כן, ישראלית ממוצא בולגרי, שחיה בבית מרוקאי", היא מחדדת.

בין קפלן של מעלה לקפלן של מטה, מרכז הבימה של המחאה ניתן למגפונים העוצמתיים של המרכז. נכון, גם ברחבי ישראל שמחוץ לגוש דן אורגנו הפגנות מחאה. באר שבע, שדרות, גם כינוס אחד של הבדואים בחורה, אפילו בדימונה מחא לו מפגין בודד כמה פעמים, עד שיום אחד קם ונעלם. אך הצקצקנים טענו שמדובר בהפגנות סק"צים - סטונדטים קיבוצניקים ומוזרים, וכי פריפריאליים אמיתיים מושיטים במוצ"ש את היד לשלט, ולא אל הדגל.

אלא שאין דבר שהורג מחאה יותר משגרת "תבואו? נבוא, נבוא". אפילו חברים אדוקים במחאתם התחילו להתלונן ש"אותם האנשים, אותם המקומות, אותם הנאומים, אותן האמירות", ופה ושם אף נרשמו הברזות לצורכי החיים עצמם ובילוייהם. מבצעים מיוחדים אורגנו, צעדות גדולות נצעדו, ובמות גדולות יותר נבנו. אך זמזום הרחפנים מודדי הראשים, הם ה"מולך" החדש. כולם רוצים מספרים גדולים יותר ויותר.

והנה נראה כי בשבועות האחרונים הפנו מובילי המחאה את הכוונת אל הארץ שמחוץ ל"מפת החלוקה החדשה" בין ישראל לפריפריית יהודה. נכון, המבול לא התחיל, אפילו לא הטפטוף, בכל זאת אוגוסט בחוץ. אבל סוף־סוף גילו חלקם שלמחאה יש ממד מעמדי־חברתי. מבצע "באים לפריפריה" החל. חוגי בית התחילו להתארגן וסימנו למנהיגי המחאה את היעד המועדף לנופש סוף קיץ מהגיהינום. הכיוון? פריפריה. המטרה? שינוי תודעה.

"אנחנו סוג ב'?"

דימיטרוב, בת 25, מסתכלת בזלזול על כוונתם של מובילי המחאה לבוא ולחנך אותה ואת חבריה ולהסביר להם מה טוב בשבילם. "אני רואה את זה כמשהו מתייפייף. כל אותם אנשים שרוצים להסביר לי מה צריך להיות 'הרוב', לא גרים כאן ולא מבינים אותי. מבחינתי, הם באים לכאן בשביל לקבל קולות, אבל אני לא חושבת שבאמת אכפת להם ממני. זו תקופה של בלאגן, וכל אחד מנסה למצוא את המקום הבטוח שלו בסערה. אני חושבת שעושים את זה הכי הרבה על הגב של הפריפריה, כי קל לזרוק עליה כל מיני אמירות, וככה לומדים להתייפייף. בכל יום אני אומרת תודה רבה שאני לא גרה במרכז, ולא צריכה לשמוע את הצעקות, לראות את הדגלים ושיחסמו לי כבישים. אז אני די שמחה שהמחאה שם ולא פה, לפחות בקטע הזה טוב לי השקט בדרום. אבל אני לגמרי מבינה אותם. האמת? אני אפילו מעריכה. אני חושבת שאם יש אנשים שרוצים לשנות ולהגיד, שייצאו ויעמדו על שלהם. בניגוד למה שהם חושבים - אני מאוד דמוקרטית".

הדמוקרטיות שלך היא לב העניין. את לא חשה שאת חיה במשטר שהולך ונעשה דיקטטורי? שיש כפייה דתית שאינה מכבדת את בחירות הלבוש שלך כאישה? השבוע באשדוד, לא רחוק מאיתנו, נהג אוטובוס הורה לבנות 15 להתכסות ולשבת מאחור באוטובוס.
"לצערי, נהג אוטובוס שאומר לנשים מה לעשות תמיד היה, זה לא חדש. כמי שלומדת תקשורת, אני רואה איך הם בוחרים תמיד לשים זרקור על דברים כאלה בזמן המתאים. מוציאים את זה החוצה כדי להראות 'הנה זה מתחיל, זה קורה', אבל אלו דברים שתמיד היו. אני באה מבית דתי ואני יודעת שכל הזמן מגזימים, מנפחים בשביל להפחיד, מבינים שהפחד זה מנוע חזק מאוד. אני מבטיחה לך שביום שבו יגידו לי שאני לא יכולה ללבוש משהו מסוים, אני אהיה הראשונה שתלך למחות, ואני חושבת שאנחנו רחוקים מזה מאוד־מאוד־מאוד".

ומה היחס שלך לקהילת הלהט"בים?
"איזו שאלה מוזרה, ברור שאני מקבלת אותם לגמרי. אגב, הם צודקים שהם יוצאים למחות, וגם כאן - שלא יהיה לאף אחד ספק - אם יעבור איזה חוק נגדם, אני הראשונה שתצא לרחובות למחות כנגדו".

את אתגר מוזר. מצד אחד, מחזיקה בהרבה ערכים דמוקרטיים שווים עם אנשי המחאה, ומהצד השני את רואה את זה כניסיון הפיכה נגד ממשלה נבחרת. את חושבת שאפשר לנהל דיאלוג?
"אני לא חושבת שיש פה ויכוח אמיתי על דמוקרטיה. מבחינתי למחאה יש מטרה אחת - שביבי לא יישב על כיסא ראש הממשלה. אני לא חשה שיש פה אפשרות אמיתית לדיאלוג. ראיתי את זה בשיעור של מרצה במכללה. כל השיעורים היו שיחות רק על הרפורמה. פעם אפילו שאלתי אותה אם היה לה סילבוס אם לא היתה רפורמה", היא צוחקת, "אבל הדבר הגרוע זה שלא היה מקום להביע עמדה מהצד השני. גם כשרציתי להביע את דעתי השונה ממנה בשיח מכבד, זה לא היה אפשרי. מבחינת המרצה, ברגע שאתה מחזיק בעמדה הפוכה משלה - אין אפשרות לשיח בכלל.

"אז שתקתי, כי חינכו אותי בבית לכבד מבוגרים, אבל לא בטוחה כמה דיאלוג יכול להיות במצב כזה. נכון, היא היתה מקרה קיצוני, אבל הרבה מרצים הביעו את הדעה שלהם, אם זה לבוא עם חולצות של 'דמוקרטיה' או עם סרטים אדומים, לא הסתירו את מה שהם חושבים. אגב, זה לגמרי בסדר, אבל הרבה פעמים הרגשתי שזה לא בסדר שאני חושבת אחרת כשאני מגיעה לדיון מסוים. שאני תמיד טועה במה שאני חושבת ומרגישה, ואני לא בטוחה כמה 'שיעורי השלמה' בקיץ ישנו את דעתי. גם ככה כל סמסטר ב' היה על הרפורמה".

אז המאבק הנוכחי נראה לך כמאבק על הדמוקרטיה או כמאבק מעמדי, חברתי, עדתי, גיאוגרפי?
"לכאורה זה מאבק מעמדי, כי הפריפריה היא מזרחים, מרוקאים ליכודניקים, זה נכון. הסטריאוטיפ הזה הוא לא סתם. אבל אני חושבת שהמאבק הוא על שלטון. שכל השלטון הנוכחי לא יהיה. זה מה שהבנתי מאנשי המחאה שיצא לי לדבר איתם. רוב מה שהם אמרו זה ציטוטים מהתקשורת, כולל העניין של האנטי־דת. מישהו עשה עבודה טובה בתקשורת והצליח למסגר את זה כמאבק על דמוקרטיה, והנה אנחנו כמעט חצי שנה בתוך זה".

אבל יש הפגנות גם בפריפריה, אז מי אומר מה מייצג את הפריפריה?
"אה וואו, כן איך שכחתי, יש הפגנות בפריפריה. כמה קיבוצניקים עשו הפגנות קטנות וחמודות, 30 איש מחוץ לשדרות. אתה יודע למה מחוץ לשדרות? כי בשדרות יקרעו אותם. הלוואי שהקיבוצים היו הולכים להפגין בכל פעם, בשגרה, בתל אביב על ההזנחה של עוטף עזה, ולא על דמוקרטיה.

"אבל למה להם? ככה הרבה יותר נוח להם. להישאר קיבוצים שעושים אחלה כסף ולהיחשב לפריפריה, בחסות המדינה. ובכל פעם שיש סבב, האוטובוס מייד מחכה להם כדי לפנות אותם לצפון. איזו דמוקרטיה זו אותם לפנות ואותנו לא? על זה היה הריב בווטסאפ של אשכול בסבב האחרון. למה אנחנו המושבים סוג ב'? מה, אנחנו לא חווים בומים? הילדים שלנו לא עשו פיפי במיטה? תמיד לקיבוצים יש פינוי, אנחנו בחיים לא קיבלנו פינוי. בכל צוק איתן ישנו 50 יום, משפחה של שבע נפשות, על הרצפה של ממ"ד קטן. כשרצינו לברוח קצת, היינו צריכים לממן בעצמנו חופשה בצפון. למה לקיבוצים זה חינם? אז בוא תגיד לי שאין פה דמוקרטיה של כאלו וכאלו. ואחרי כל זה, הם באים להפגין כשהם נושאים את דגל פלשתין, ובטוחים שהם מפגינים נגד דיקטטורה".

מאמץ משותף

"זה כן עניין של קיבוצים אל מול הערים, מכיוון שבאופן עקבי יש יותר תקציבים לקיבוצים ויש לך ערים לידם שנשארו מאחור - נתיבות, אופקים - אותם יישובים שבאופן סיסטמטי ועקבי הוזנחו שנים. וכן, מאוד ברור לי איך זה מצטייר - הנה שוב האליטיסטים השמאלנים, הלא יודע מה, מגיעים מלמעלה ובאים לחנך אותנו איך להיות. אבל זה לא הסיפור. מדובר בערים סגורות, שונות בנוף האנושי, ברמה הדתית, ברמה הביטחונית, וצריך לפתוח בהן צוהר החוצה. להראות שחיים פה גם אנשים אחרים. זה לא מגיע מהמקום של 'אתם טיפשים, בואו ואלמד אתכם איך לחשוב'".

נבו דן, ממושב יד נתן, בין קריית גת לאשקלון, בן 22, מאמן כושר, בית מסורתי, אבא מרוקאי ואמא חצי מצרית. "תכלס, אם אתה מחפש קרדיט פריפריאלי, אז זה היה נבו וענונו לפני ששינו את השם. ההורים שלי גדלו באמ־אמא של הפריפריות, כשכרמיאל עוד היתה מעברה. כיליד פריפריה כפולה, בין גבול לבנון לגבול עזה, אני אומר לך שהמחאה היא לא מאבק מעמדי. אם מישהו ענה לך שזה ככה, זה הכי התקרבנות קלאסית - 'אכלו לי, שתו לי, לקחו לי'. די. כמה דורות עוד נסחב את זה?
"לדעתי זה מאבק בין ישראל השמרנית לבין ישראל החדשה, ליברלית ומערבית. ובסוף צריך לקבוע מה הגבול המוסרי שלנו. כולם יסכימו שאדם שאנס ילדים לא יכול להיות גנן. אבל מכאן נחשפת הצביעות. עבריין מורשע יכול לכהן במשרד שבו הוא מעל? אדם שהיה עצור שב"כ יכול להיות בדיונים בקבינט? אדם שהיה טרוריסט מורשע בעברו יכול להיות שר לביטחון לאומי? ראש ממשלה שמואשם בכתבי אישום יכול לנהל את המדינה? אין בי שום אמון שכל הרפורמה הזו לא תנוצל לרעה. כוח בלתי מוגבל לממשלה זה לא משהו טוב בכל מקרה, אבל כשזה קורה אצל בן גביר זה הרבה יותר מפחיד אותי מחילי טרופר, למשל. זו ממשלה שאין לה הרבה לגיטימיות להתעסק בחוקים כה מהותיים".

אז אתה בעד זה שראשי המחאה יבואו לדבר עם הפריפריה?
"זה קצת מצחיק העניין הזה של תיווך המחאה לאוכלוסייה. הייתי בין מאה הראשונים שהפגינו בבאר שבע, ולבסוף הגענו ל־10,000 ומעלה. נכון, אלה לא אותם מספרים כמו באזור המרכז, וכן, הפריפריה רדומה, וכן, גיאוגרפית זה רחוק. להגיע לתל אביב זה אירוע, ואם אני עושה את זה בבאר שבע, בשער הנגב או בשדרות זה מעורר ואנשים מגיעים. אופי המחאה בפריפריה צריך להיות אחר. בתל אביב אתה חוסם למשוכנעים. אם תחסום כבישים בפריפריה, אתה מייד מרחיק אנשים. השלטים צריכים להיות פחות אנטגוניסטיים. אני בא לחשוף את העיוות, לא להיות ראש חץ של התנגשות".

ואתה מאמין שזה יכול לשנות את הדעה של אנשים באיזו צורה?
"כן, אבל זה תמיד ממקום שקודם נהיה חברים, שיהיה בינינו בסיס אמון לפני כן. יש לי הרבה חברים שהידע הפוליטי שלהם לא מאוד עשיר, והם מתעניינים ושואלים שאלות ואני בכיף מסביר, אבל אף פעם לא היה 'בוא תשב נעשה שיעור', אף פעם לא הטפתי. צריך למצוא את הסקרנות של הצד השני ולדבר איתם, לא לחנך אותם.

"מבחינתי, כל העניין של הפריפריה כיום זה הרצון להתחבר למרכז, תוך שימור מקומי. ככה אנשי פריפריה רוצים שהילדים שלהם ילכו ל־8200, אבל עדיין יישארו מה שהם. וזה העניין שאף אחד לא מבקש מהם לזנוח את המסורת, אבל 8200 זה עולם מודרני וליברלי, ואם הילדים לא מוכנים ללמוד ערבית, או דברים אחרים, יש פה אמירה ש'השכלה זה לא הקטע שלי, וזה לא הכיוון שלי'. ולכן צריך לפתוח את הפריפריה למרכז כדי שהמרכז ייפתח לפריפריה. וזה מה שהמחאה אומרת - חבר'ה, אנחנו רוצים להיפתח אליכם, אבל צריך מאמץ משותף".

"שיח חירשים מלא־מלא"

"הלוואי שמשה רדמן ושקמה ברסלר היו באים לפתח שיח של האזנה הדדית, ממקום של להבין אחד את השני. לבוא ממקום של 'לחנך' זה לשים את עצמך מעל. זה לצאת מנקודת הנחה שהדעה שלך נכונה, ושה'בבון' הזה משדרות לא מבין את המציאות כמו שהוא צריך להבין. זה משהו שאני מתעב בתוקף, בעל ניחוח גזעני, וזה בזוי בעיניי".

דן עזרא, בן 22, סטודנט לתקשורת במכללת ספיר, גר במושב נוגה. בין אשקלון לקריית גת, ואם זה נשמע לכם מוכר, אז כן, הוא חבר טוב של נבו דן עוד מהתיכון, וכבר מהתיכון חושב בדיוק ההפך מחברו.

למה אתה חושב שנקודת הפתיחה היא שהמחאה באה "לחנך בבונים"?
"תראה, לגבי שקמה ברסלר, אין לי ספק שזה כך. שמעתי אותה, היא מיסיונרית אדוקה, לגמרי חרדית, אין עם מי לדבר", הוא צוחק. "לגבי רדמן זה אחרת. התראיינתי ב'פגוש את העיתונות', ופגשתי אותו מאחורי הקלעים, והוא יוצא מנקודת הנחה שאנחנו לא באמת מבינים. בעיניי זה מביך. מה, יש לך יכולות נעלות משלי? מה, אני לא יכול לפתח את הדעות שלי? מה זה אומר, שאני פחות תבוני מזה? וזה העניין, שהוא לא מנסה לדבר, הוא בא לחנך. הוא יוצא מנקודת הנחה שאנחנו טועים, והוא יסביר לנו למה אנחנו טועים. אגב, תופתע, אבל אני מבין אותו. הוא יודע שהוא טועה בהרבה נושאים. אבל הוא לא יודה שהוא טועה, כי יש לו אספירציות פוליטיות. ורדמן לא יזנח את העמדות שלו, גם אם הוא מסכים איתך, כי זה לא ייראה טוב בעיני המחנה שהוא שואף לייצג".

אתה רואה את המחאה כמאבק מעמדי? עדתי?
"אני לא חושב שזה מעמדי או עדתי. גם בצד שבעד הרפורמה יש הרבה מאוד אשכנזים. אני עובד עם ברל'ה קרומבי. מה, הוא לא אשכנזי על סטרואידים?! עכשיו הם אומרים שזה לא עניין של ימין ושמאל. נו באמת, תראה לי ימין אחד שתומך במצב הזה של יועמ"שית לא נבחרת ושופטים פרוגרסיביים שבוחרים את עצמם. הם מנסים לטשטש את זהות המחאה ולהראות אותה ככלל־ארצית, אבל זו מחאה פוליטית של ימין או שמאל. וזו הבעיה. הם לא באמת 'נגד הרפורמה'. המחאה, במקרה הטוב, היא גם נגד הרפורמה, אבל היא בעיקר נגד ממשלה נבחרת. לפחות תודו בזה".

אם כל המחאה היא התחככות על בסיס דעה פוליטית, איך אתה מסביר את הפגנות הענק שלא פוסקות בערים מסוימות, ואת השקט המוחלט בערים אחרות?
"יש פה סילוף תקשורתי מתמשך. תל אביב ורוב מחוז גוש דן, אולי פחות בת ים וחולון, ידועים ביכולות המיתוג והמסגור שלהם. רואים את זה באקדמיה, בתרבות ובתקשורת. ככה זה כשאתה באמצע הארץ. הם מתנהלים כמדינה בתוך מדינה. וכשהם בעצמם בעד תוכנית חלוקה שנקראת 'ישראל החדשה ויהודה', אז המושג 'מדינת תל אביב' מקבל משמעות אחרת. אולי באיזה מקום הם מעדיפים את זה כך, הרבה פלורליזם לא תמצא שם. הם רוצים מדינה אחת שכולה כמוהם. אין לך ערבים, ואין לך חרדים.

"וזו גם הבעיה שלי עם המחאה. אני דמוקרט, בעד מדינה יהודית אבל נגד פגיעה בזכויות להט"ב ונשים בצורה גורפת. אצלם כולם חרדים אדוקים. לא תמצא מנעד רחב של דעות. מי יוצא להפגין? השמאל מהקצה עם דגלי פלשתין, אנשי הדגלים השחורים, שיצאו להפגין בבלפור, ולא מסתירים את הכוונה האמיתית שלהם להפיל את הממשלה. חבל לי על החבר'ה המפוחדים שנאמנים לערוצים 12 ו־13 שבאמת מאמינים שהדמוקרטיה שלהם בסכנה, למרות שזו שטות מוחלטת. כל השיח של 'המדינה מתפרקת' זה מיצג שווא תקשורתי. הבהלה הזו מקורה לא בחקיקה, אלא בתקשורת. אדם נורמטיבי סיים יום עבודה, יושב על הספה בבית, רואה את החדשות ובטוח שהלכה המדינה".

אז אולי אם אנשי המחאה יבואו לדבר עם הפריפריה בלי תיווך התקשורת, תתקבל תמונה יותר מדויקת של המציאות?
"אני ברמה האישית תמיד מנסה להידבר, יש לי קבוצת הידברות עם אנשי ימין רך, מאלו שמצביעים לגנץ ולסער, ואותם אנחנו מנסים לשכנע ולהסביר. אבל כשאני מדבר עם אנשי המחאה, אני רואה ושומע את הפחד ואת הסיסמאות ששתלו בהם, והם תמיד אומרים אותו הדבר כמו הקראה מדף מסרים. גם מול העובדות כל כך קשה להם להודות שהם טועים. זה יוצר שיח של חירשים על מלא־מלא. אבל מי יודע, אולי גם אני 'אצא למסע' במחוז גוש דן, עם ברל'ה קרומבי, כדי 'לחנך' את אנשי גוש דן", אומר עזרא. "מצד שני, צבי סוכות ניסה לדבר איתם, ראית איך זה נגמר? דרסו אותו עם קורקינט".

אז איך יוצרים מצב שהעם לא נקרע?
"יותר ממה שעשינו? אי אפשר. הרפורמה כבר 70 אחוז נגנזה, אז גם את המעט שהצליחו להעביר אתם רוצים לקחת לנו? אנחנו כימנים רק נותנים ונותנים, ומה אנחנו מקבלים בתמורה?"

יושבים על הגדר

האיש המרכזי של המחאה בפריפריה הוא ללא ספק אבי דבוש. זה שנים שדבוש משוטט בשמאל הישראלי ומנסה לגרור אותו לתוך הפריפריה, בין שכמועמד מרצ (שלא נבחר) ובין שבפעילות שטח ארוכת שנים, שמבקשת לחצות את החפיר הגדול שבין המרכז לפריפריה.

מה הרעיון שעומד מאחורי כל חוגי הבית במחאת הנגב?
"יזמתי והובלתי את המחאה בבאר שבע. מההתחלה דיברתי על זה שלעשות הפגנה מגניבה ורעש, ויבואו אלפים, זה אחלה וכיף, אבל זה לא מספיק. צריך לאפשר למסות להגיע להרבה אוכלוסיות שיושבות על הגדר, בין שאלה בדואים ובין שרוסים או מצביעים מזרחים. אנחנו רגילים לתופעה הזו בערי הפיתוח, של ישיבה על הגדר. זה שמול ההפגנות שלנו בבאר שבע באים רק חמישה אנשים למחות, זה אומר שסדר היום הזה לא רלוונטי לתושבי הפריפריה. אני מדבר עם אנשים והם אומרים לי, 'זה לא ענייננו, אנחנו מתעסקים ביוקר המחיה, בחינוך, בחיים שלנו'.

"ולכן זו הזדמנות לדבר עכשיו ולהסביר שהפגיעה של הממשלה הזו יכולה להיות בכולנו. וברור שהפגיעה הזו תהיה קודם כל על חשבון הפריפריה, כי זה תמיד על חשבון הפריפריה".

"המחאה בבאר שבע", מספר דבוש, "נוצרה בגלל שהייתי במחאות בתל אביב ושמעתי את הדוברים ואמרתי שאני לא נגד האלקטורט הימני, אני רוצה אותם איתי. שמבחינתי אפשר בהחלט להשמיע ביקורות על מערכת המשפט ועל עינויי הדין שהיא עושה, על ההוצאה לפועל שמכניסה אנשים שחייבים אלפי שקלים לכלא. ואלו דברים שאני לא בטוח שהיו יכולים להישמע בקפלן. אז ברור שיש למחאה גם דגש זהותי, מעמדי, דמוגרפי וגם דגשים אחרים, לכן אנחנו פועלים להגביר את הקול האחר כדי שהפריפריה תודגש בתוך זה. לכן, מאשדוד ועד אילת, מצטרפים אלינו כל הזמן. וזה לא רק עניין של המקום המשותף שלנו, אלא הזדמנות לייצר תשתית לשינויים עמוקים בפערים החברתיים הכלכליים ובחינוך".

"אני גדלתי בימין", הוא מוסיף, "ואחרי רצח רבין הגעתי להפגנות עם הכיפה, ולא הרגשתי שם בנוח. פשוט לא היו אנשים כמוני, לכן כל העניין של המחאה בפריפריה זה לייצר מקום שבו ירגישו בנוח, שזה הנושא שלהם, ובעיקר שאנשי הפריפריה ימצאו את עצמם בשיחה הזו. לכן אנחנו רוצים לפתוח את הדלתות לחברות שאומרות 'זו לא המחאה שלנו'".

אבל בעידן שבו יש כל כך הרבה תקשורת שעוסקת כל היום בהעברת המסרים, מה היתרון של חוגי בית? לאנשים בפריפריה אין טלוויזיה, שהם צריכים שיבואו אליהם ויסבירו להם?
"זו שאלה תרבותית מהותית מאוד עמוקה. הרבה אנשים נקעה נפשם מהחדשות, גם אני לא צורך כמעט תקשורת. חוגי בית לא באים מהמקום של לבוא לחנך, אלא מהמקום של אנחנו רוצים לדבר. אי אפשר לנהל שיחה עם מגישת החדשות. לכן השיח האישי הוא כל כך אחר. אני לא מרגיש שכל האמת נמצאת רק אצלנו, גם לנו יש הרבה מה ללמוד ממצביעי הימין. לכן בשיח האישי יש אופטימיות ואפשר לדבר ואפשר לתקשר ולהתחבר.

"כשהתחלתי לארגן את ההפגנות בבאר שבע, אמרו לי שאולי לא כדאי, זה יעורר מהומה. אמרתי להם, 'זה הבית שלנו, איך נוותר עליו?!' בתפיסה שלנו אנחנו במשחק אינסופי, בסוף אנחנו ביחד עם כל הקשיים - עם הערבים, המזרחים, החרדים ודוברי הרוסית - והפתרון צריך לבוא ביחד. זה לא חד־צדדי. זה התפקיד שלנו להיות במרכז, ולא להתבייש לדבר עם המרכז בגובה העיניים. כל הביקורת על זה שהמחאה היא של השמאלנים/אשכנזים/תל־אביבים - יאללה, כמה אפשר לראות את עצמנו דרך מה שהמרכז חושב עלינו ומדבר עלינו ומגדיר אותנו. זה לא מעניין. אנחנו צריכים להגדיר את עצמנו כאחרים שאנחנו. המטרה היא שבהפגנות בבאר שבע לא יהיו 10,000 או 15 אלף, אלא 30 אלף, ושבתוכם נראה בדואים, רוסים, אתיופים, מבוגרים צעירים, וכל מי שרוצה לשפר את מצב הפריפריה. והמטרה היא שירגישו בבית. בתפיסה הפוליטית שלי זה אומר לא לוותר על אף אחד, משום צד".