"המסע המופלא" של מכבי ברלין

הסטטיסטיקה היבשה תספר שבבחירות האחרונות בגרמניה, אחד מכל חמישה הצביע למפלגה ימנית, בדומה להצלחה המסחררת של מפלגות ימין אחרות באירופה. הציבור עצמו עדיין מנסה להבין מה בדיוק התרחש כאן. הסיבות מגוונות, אבל די ברור שגם בברלין הנאורה והליברלית קשה בימים אלו להיות יהודי וקשה להיות ישראלי. משהו השתנה - העסק הפך אלים יותר והתקיפות הפכו נפוצות יותר.

ביום ראשון האחרון נערך בגרמניה משחק כדורגל שהיה לכאורה חסר חשיבות. הסיבוב הראשון בגביע, באמצע אוגוסט, הוא בדרך כלל אירוע שמעניין אוהדים שרופים מקומיים בלבד. הרוב ממילא בחופשות והליגה מתחילה רק בספטמבר (ושלבי ההכרעה בגביע מתקיימים רק במאי). אבל לאלוהי הכדורגל דרכים מוזרות להזכיר לנו למה מדובר במשחק הכי יפה בעולם.

מכבי ברלין, המועדון היהודי של העיר ושל גרמניה, פגש במעמד היסטורי מבחינתו - וכנראה גם חד־פעמי - את קבוצת וולפסבורג מהליגה הראשונה. הפעם האחרונה שבה קבוצת כדורגל של יהודים הגיעה לפסגות הכדורגל הגרמני היתה אי־אז בשנות ה־30 המוקדמות, כשמועדונים יהודיים נוספים שיחקו באירופה.

עוד קצת היסטוריה. רגע אחרי נאום "יהדות השרירים" של מקס נורדאו ב־1898, החלו לקום מועדוני ספורט יהודיים במרכז אירופה, ראשית בדגש על התעמלות, אתלטיקה, שחייה ואיגרוף, ולאחר מכן גם מועדונים של משחקי כדור. הם נקראו בשמות ששילבו רוח ציונית עם חוזק וגבורה: "הכוח", "בר כוכבא", "גדעון" וגם "מכבי". בברלין הוקם כבר ב־22 באוקטובר 1898 "בר כוכבא", שהחל כמועדון התעמלות והתרחב לשאר הענפים, על ידי 48 יהודים ציוניים. הקמת המועדונים בגרמניה השתלבה היטב עם רוח התקופה. הפרוסים ראו כבר אז חשיבות עליונה בספורט ככלי ליצירת חיילים טובים יותר, שיוכלו להיאבק בצבא של נפוליאון - והיהודים, מצידם, אימצו את העניין כדי להעניק לדור הצעיר שיעור בציונות.

ב־1911 היתה ל"בר כוכבא" גם קבוצת כדורגל, ומעט לאחר מכן קם "הכוח ברלין", בדומה למועדון בעל אותו שם שהתפרסם בווינה. כאן הכדורגל כבר היה העיקר. אגודת "בר כוכבא" מנתה רבבות ספורטאים ב־24 מדינות, רובם ככולם במרכז אירופה, אולם גרמניה היתה יוצאת דופן בכך שמועדוני הספורט שבה ראו את עצמם קודם כל ולפני הכל, חלק מהחברה המקומית. וכך גם היהודים - גרמנים בני דת משה, שלא מבקשים להתבדל דרך הספורט.

ב־1929 התאחדו שני המועדונים היהודיים של ברלין תחת השם "בר־כוכבא/הכוח", עם קבוצת כדורגל בליגה האזורית. ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון, היה ברור לאן הסיפור הזה הולך. על יהודים נאסר כמובן לעסוק בספורט, ולמעשה, הקבוצה המאוחדת הספיקה עוד לעבור בארץ ישראל ב־1937 למסע משחקים, בטרם נעלמה מהמפה שנה מאוחר יותר.

מייד אחרי המלחמה הוקמה קבוצת הכדורגל של "הכוח" ברלין מחדש, אבל ב־1953 התאחדה עם קבוצה מקומית אחרת ואיבדה את שמה ואת זהותה היהודית. ב־26 בנובמבר 1970 הוקמה מחדש אגודת ספורט יהודית בברלין, שהיא למעשה סוג של איחוד בין כל המועדונים הישנים – והיא פועלת עד היום תחת השם "מכבי" ברלין.

לאגודה מועדון ספורט בשכונות העשירות של העיר, אשר כולל קבוצות כדורגל (הקבוצה הבוגרת משחקת בליגה החמישית, ולצידה פועלות גם קבוצות נוער וילדים), טניס, כדורסל, כדורעף, שחייה, התעמלות מכשירים, התעמלות אמנותית, קליעה, טניס שולחן וכמובן - שחמט. היום, כצפוי, המועדון מקבל לשורותיו גם לא־יהודים, תוך שימת דגש על כך שתמיד המועדון היה פתוח לכולם ללא הבדל גזע, מין, צבע או דת.

הפכו לסיפור עולמי

"זה הטירוף של אבא שלי, הוא מבזבז את כספי הירושה שלי על מכבי", מסביר לי באנגלית ובחיוך רחב מיכאל, בנו של יצחק קובלנץ, שיחד עם רועי פרידלינג, יהודי דתי שמסתובב עם חולצת מכבי וציציות, לקחו על עצמם את התענוג היקר (700 אלף יורו בשנה) להחזיק את החלום של מכבי ברלין בחיים.

"כן, אנחנו משוגעים", מסביר לי רועי בחצי עברית חצי אנגלית, "אבל בשבילנו זו גם דרך להראות פה לגרמנים שאנחנו כאן. חזרנו לא רק לגור כאן, לחיות כאן ולגדל כאן את ילדינו, אלא גם להקים קבוצת כדורגל. אתה חושב שאם אשקיע את הכסף בפוליטיקה, ההשפעה תהיה דומה? ממש לא. הפוליטיקה בגרמניה לא משנה כלום. דרך הכדורגל אפשר לשנות דברים".

תקציבה של וולפסבורג מהליגה הראשונה - שלפני 13 שנה זכתה באליפות גרמניה - עומד על יותר ממאתיים מיליון יורו, והמפגש איתה הוא, מבחינת הקבוצה החובבנית בעלת התקציב הזעום, בגדר הגשמת חלום נוסף בדרך אל היעד המקצועי: בגרמניה רק הליגה השלישית מתחילה להיות מקצוענית, וזו השאיפה האמיתית של מכבי ברלין - "להיות המועדון היהודי המקצועני הראשון באירופה".

48 שעות לפני המשחק, נערך כנס מיוחד שאליו הוזמנתי על ידי "הקונגרס היהודי העולמי" כעיתונאי וחוקר ספורט יהודי. הפגישה שלי עם אנשי וולפסבורג ואנשי מכבי ברלין הפתיעה אותם יותר מאשר אותי. "אני חייב לומר שבתור גרמני לא ידעתי הרבה מהדברים שסיפרת על ההיסטוריה. זה רק מראה כמה הכדורגל הוא כלי חשוב במלחמה בגזענות ובאנטישמיות", אומר לי בחיוך נבוך תורסטן גרונו, הדובר ואיש המדיה של "הזאבים" - אותה קבוצה שהוקמה על ידי עובדי חברת המכוניות פולקסווגן אי אז בשנים האפלות.

העיתונות הגרמנית, לעומת הקולגות מישראל, הבינה מהר מאוד את גודל הסיפור שמתרחש כאן. ה"דר שפיגל" העניק למכבי ברלין חמישה עמודים, ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" - החשוב בעיתונים היומיים - העניק למשחק את הכותרת הראשית: "האם המאמן של מכבי ברלין צריך לדעת מה זה בר מצווה?". רשת "סקיי" המקומית ליוותה את הקבוצה בתקופה האחרונה וכך גם ZDF, הרשת המובילה המקומית.

"לא האמנו שזה יהפוך לסיפור עולמי", אומר רועי, "אבל עכשיו אנחנו רוצים לגייס את העולם היהודי לעמוד מאחורינו, ולכן נעלה עם חולצות של 'הקונגרס היהודי העולמי' למשחק. כמו שאמרתי, החלום שלנו הוא להפוך לקבוצת הכדורגל היהודית המקצוענית הראשונה בהיסטוריה, אבל אני גם רוצה שכבר מהיום יראו בגרמניה שהיהודים עולים לשחק במסגרת הכי חזקה, ואנחנו לא צריכים טובות מאף אחד".

סגירת מעגל על הקווים

כשאנחנו מגיעים לאימון המסכם של הקבוצה, רגע לפני כניסת השבת, מתגלה הסיפור האמיתי של המועדון הזה בעת הנוכחית. לקבוצה שחקנים צרפתים, אפריקאים, שחקן ממוצא איראני שנולד בגרמניה להורים גולים, והקפטן הוא דורון ברוק. בן לאם גרמנייה ואב ישראלי, שכבר עלה לארץ, עשה תואר בישראל בעברית ואז החליט לחזור לגרמניה. "למה? זאת באמת שאלה טובה", הוא אומר בעברית. "אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כל הזמן".

עבור רוב השחקנים, סמל המגן דוד על החולצה לא אומר הרבה. הם משחקים במכבי ברלין כי הקבוצה עלתה לליגה החמישית, ויחסית היא משלמת משכורות לא רעות לשחקנים חובבנים. כשאנחנו מסבירים להם על ההיסטוריה של המועדון, הם מבינים לאט־לאט שאולי בכל זאת יש כאן משהו.

"באת מישראל במיוחד למשחק?", שואל אותי המאמן וולפגנג סאנדאו בן ה־69, שנראה כאילו נלקח מהכדורגל הגרמני של שנות ה־80. על אף החום הכבד במגרש, הוא לובש טרנינג ארוך עם הרבה בוץ עליו, עונד משרוקית לצווארו וסוחב את הקונוסים ואת כלי האימון בעצמו, כי במועדון יש שמונה מתנדבים בלבד וכולם עושים הכל מכל.

"באמת שמעתם על המשחק הזה? הייתי בטוח שרק בגרמניה מתעניינים בו", הוא אומר. את רוב הקריירה כמאמן העביר בליגות הנמוכות, והשיא שלו היה בשנות ה־90 כאשר לליגה המקומית בברלין הגיעו שני אחים קרואטים צעירים בשם קובאץ'. הוא זיהה את הפוטנציאל מייד והסביר למי שצריך בכדורגל הגרמני שהם לא שייכים לליגות המקומיות. הגורל שסידר סביב המשחק הזה כל כך הרבה סיפורים, הביא גם את האחים קובאץ' כמאמני היריבה, והשלושה מתחבקים ומחזיקים ידיים בהתרגשות לפני ואחרי המשחק.

סאנדאו והשחקנים מנסים לשדר אופטימיות, אבל רק לשם השוואה - מנהל הטיק טוק של היריבה מרוויח יותר מרוב השחקנים במכבי. הדובר של וולפסבורג, תורסטן, שומר על דיפלומטיות גרמנית כאשר אני מבקש ממנו להמר על התוצאה: "אנחנו לא בכושר הכי טוב".

המטרה: לא רק גימיק

לרגע היה נדמה שחלקים רבים מהקהילה הגיעו כדי לקחת חלק ברוח ההתנדבותית סביב ארגון המשחק. כולם משתתפים בלוגיסטיקה - הבעלים, הבנים, הבנות ובנות הזוג לוקחים חלק באופרציה, רק כדי לעמוד בכל התנאים המחמירים שבאירוח אימפריית כדורגל מהליגה הראשונה. ביומיום מדובר באנשי עסקים מהשורה הראשונה בעולם, אבל היום הם מחלקים מים לשחקנים ומוכרים חולצות בדוכן.

אנשי וולפסבורג שהגיעו למגרש הקאנטרי הקטן בפאתי ברלין מודים בנימוס גרמני על האירוח ואומרים שהוא מזכיר להם את הליגה העליונה. רועי מחייך ואומר בעברית: "תנו לנו חמש שנים ואז תבואו לבדוק אותנו, זה מה שאנחנו צריכים".

באוהל ה־V.I.P האווירה חגיגית למדי. הקהילה היהודית המקורית מתערבבת עם הקהילה הרוסית שהגיעה הנה אחרי נפילת החומות. השפות מתערבבות זו בזו. זה הפסיפס של הקהילה היהודית־ישראלית בגרמניה. חלקם עטופים בדגל ישראל, חלקם בפעם הראשונה בכדורגל. שרת הביטחון הגרמנייה לשעבר, כריסטין למברכט, אוהדת של מכבי ברלין, הגיעה גם היא ומשתדלת לברוח מהתקשורת. למברכט נאלצה להתפטר בקול תרועה רמה אחרי שהשתמשה במסוק ממשלתי לצרכים פרטיים ואז הוסיפה עוד קצת פאדיחות. היא שרה "מ-כ-ב-י" בקולי קולות ביציע, וכשמסוק מרחף מעל האצטדיון, החברים ביציע מסתלבטים שהוא בטח שלה.

כאשר שופטת המשחק - ממוצא פלשתיני - שורקת לפתיחה, כולם רק רוצים לעבור את עשר הדקות הראשונות בשלום ובלי בושות על הדשא. דוקטור רים חוסיין היא רוקחת במקצועה, ונחשבת להבטחה גדולה בשיפוט הגרמני. מישהו בקהל שואל "איך ימצאו עוד דרכים לדפוק אותנו היום?". האמת היא שהמשחק מוכרע כבר בדקות הראשונות כאשר התוצאה עומדת על 2:0. השחקנים של מכבי מצליחים לכבוש שער מצמק, אבל צוות השיפוט ממהר לפסול אותו והמארחים זועמים. "נו, הם גרמנים", אומר ישראלי גרמני בקהל במבטא מקומי.במחצית, בחדר ההלבשה המאולתר במקלט

האצטדיון, שני המאמנים צועקים. המאמן של הפייבוריטית וולפסבורג צועק שלא יכול להיות שהתוצאה היא רק 2:0. מהצד השני המאמן של מכבי מנסה להחדיר אמונה ולהגיד להם שהכל אפשרי. ברקע ניתן לשמוע את הראפר סולומון שר בקולי־קולות את הלהיט שכתב לכבוד המשחק, "מכבי חי". סולומון הוא ראפר ידוע יחסית בברלין, והשיר שלו מרגש את באי האצטדיון כי הוא עוסק בגאווה יהודית. אחר כך מתחלפים השירים לעומר אדם ומשה פרץ.

אוהדי וולפסבורג אוכלים פיצה ומדליקים אבוקות, ולא מבינים באמת מה מתרחש באצטדיון. מגרש הכדורגל המיושן הזה, בלב־ליבה של השכונה היהודית העשירה, ידע היסטוריה עצובה למדי בשנות ה־30, ואילו עתה כולם שרים "משיח, משיח, משיח" בעברית לשחקנים על כר הדשא. אכן, ימות המשיח.

התוצאה הסופית היא 6:0, ואכן השופטים קיפחו את החבורה שמשחקת בכחול־לבן. לא שזה שינה הרבה, כי הבדלי הרמות הם ענקיים, אבל בחדר ההלבשה דורון ברוק מסביר שהמטרה היא להיות מועדון לגיטימי בכדורגל ולא רק "המועדון היהודי", וחבל שהשופטים לא אישרו להם את הגול.

זו רק ההתחלה

אחרי המשחק, באוהל ה־V.I.P, כבר מדברים ביזנס. נדל"ן וכדורגל. כשהמאמן והשחקנים נכנסים, כולם נעמדים ומוחאים להם כפיים. מיכאל מבקש את רשות הדיבור ומודה לכולם, כולל לנשות השחקנים והבעלים, שחלקן אפילו לא יודעות באיזו ליגה הקבוצה משחקת.

אחרי המשחק הזה, חיידק הכדורגל תפס את הבעלים עוד יותר חזק, ואכן נדמה שכספי הירושה עומדים להישחק. השאלה היחידה היא איך חוזרים לאלמוניות ולמשחקים במגרשים נידחים, שם סופגים השחקנים פעם בכמה משחקים קללות אנטישמיות מהקולגות שלהם ומהקהל המועט שמגיע למשחקים.

עבור רוב השחקנים המשחק השבוע היה חוויה שלא תחזור על עצמה שוב לעולם, רגע לקחת אל הנצח. בכל אירופה מדברים עליהם השבוע הזה, וספק אם יחזרו לעסוק כך בעתיד בקבוצה מהליגה החמישית בגרמניה.

אבל עבור המנהלים, רועי ומיכאל, זו רק ההתחלה. "הראינו לגרמנים שאנחנו כאן ואנחנו לא מתכוונים ללכת. אמנם עבורנו זה כמו ניצחון, אבל אנחנו רוצים לנצח גם על המגרש", הם אומרים, ומבינים שלמרות התבוסה, איכשהו, כולם יצאו כאן מנצחים.