התריעה על אסון: הדחתה המוזרה של ראשת הממשלה הראשונה בעולם הערבי

נוטשות את תוניסיה

היכן הציפורים ינחתו כשהאגמים, הביצות והלגונות של תוניסיה יתייבשו כליל? כבר עכשיו נדידת הלהקות משתבשת. מדי שנה הן עוצרות בשפיץ של המגרב. מעין תחנה מרכזית, שבה הן חולפות כדי לשכשך את רגליהן במים החמימים. שם הן מתרעננות לפני המסע המפרך מעל מדבר הסהרה, היישר אל עומק היבשת השחורה. ואולם למשבר האקלים עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על חייהן. הרי הקיץ הופך חם יותר ויותר, לאורך השנה יורדים פחות ופחות גשמים, וערי הבטון כובשות עוד ועוד שטחים בשמורות הטבע. התוצאה מכמירת לב: עשרות לגונות ואגמים שמתייבשים והופכים למרחבים של חול, אדמה סדוקה ופסולת תעשייתית.

דוגמה אחת היא לגונת איראנה שמחוץ לתוניס. בימים אלה אפשר להבחין שם בעיקר בבוץ יבש. האיים הקטנים, שבהם קיננו פעם אינספור ציפורים, מוקפים הקיץ בערימות של חול לאחר חודשים של בצורת וגל חום קטלני. אפילו בלגונת סיג'ומי - היכן שבדרך כלל עמדו מים לאורך השנה - המפלס הולך ויורד. "השנה אפשר להרגיש את הקטסטרופה הסביבתית בגלל הבצורת", סיפרה פעילת הסביבה ראדיה חדד לסוכנות הידיעות רויטרס, "זו הפעם הראשונה שראיתי את לגונת סיג'ומי מתייבשת ככה".

בימים אלה ניתן להבחין עדיין בעופות הפלמינגו הטובלים במי הלגונה, אך לא בטוח שהם יישארו בעתיד. חיכם עזאזף, הרכז המדעי של אגודת חובבי הציפורים בתוניסיה, העיד שמעולם לא ראה את הביצות יבשות כל כך ב־20 השנים האחרונות. "יש כמה מינים שכבר לא מגיעים לתוניסיה בחורף", הוא מגלה, "כ־30 אלף אווזים לבני מצח נהגו לחנות בחורף בפארק הלאומי ממערב לתוניס. השנה הגיעו רק 600-400 אווזים".

איומים נוספים על מקורות המים הם ההתפתחות העירונית והזבל שמושלך אליהם. העניין הוא שהלגונות ואדמות הביצה הללו לא חשובות רק לציפורים. הן מווסתות את הטמפרטורה בסביבה במהלך גלי החום ובולמות שיטפונות על ידי אגירת מי הגשמים.

מעבר לכך, השלטונות בתוניסיה הודו כי השריפות שהיכו במדינה ביולי החריבו חלקים נרחבים מהשטחים הירוקים. הדובר הרשמי של מערך ההגנה האזרחי, מועז תריעה, סיפר כי "המערך ומחלקת היערות נמצאים בתהליך של סקר באזורים שנפגעו". לדבריו, "השלטונות השתלטו על 14 שריפות שפרצו במחוזות שונים, ואנשי המעקב נותרו כדי למנוע התפרצויות חדשות בגלל הרוחות".

מזג האוויר הלוהט מחולל גם לא מעט טרגדיות אנושיות. בשלהי החודש שעבר נקלעו עשרות מהגרים אפריקנים לשממה באזור הגבול שבין תוניסיה ללוב. הם סבלו ממחסור במים ומרעב, ובלהט השמש הקופחת מתו חמישה בני אדם. בשבועיים האחרונים התגלו עשרות גופות נוספות בסביבה. הרשויות אמנם העבירו לפני כן מאות מהגרים למרכזי מחסה במחוזות הדרומיים של המדינה, אבל מי שנותר מאחור נקלע לסכנת חיים.

בערים עצמן גוברת צריכת האנרגיה לטובת שאיבת מים והפעלת מזגנים ומאווררים, מה שמוביל כמובן להפסקות חשמל תדירות. אחרי הכל, בשבועות האחרונים הטמפרטורה בתוניס זינקה מעל ה־40 מעלות.

הקיץ מלאו יותר משנתיים להפיכה המשטרית של הנשיא קייס סעיד. הפרלמנט פוזר, חוקה חדשה הקנתה לו סמכויות נרחבות, מונתה ממשלה כלבבו ועשרות שופטים הודחו כדי "לטהר את מערכת המשפט".

לכאורה, דמות בכירה במיוחד בשלטון היתה ערה להשלכות ההרסניות של משבר האקלים. הרי ראשת הממשלה הראשונה בעולם הערבי, פרופ' נג'לא בודן רמדאן, היא מדענית במקצועה. בוועידת האקלים אשתקד בשארם א־שייח' היא הזהירה כי המשבר הזה "אינו סכנה פחותה יותר לחיינו ולכוכב שלנו מאשר משבר הקורונה או מהשלכות המשבר באוקריאנה על אומתנו מבחינת המזון והאנרגיה. אם לא נפעל היום, ניאלץ לשלם יותר בעתיד הקרוב". והנה, לפני שבועיים החליט סעיד להדיח אותה ומינה במקומה את אחמד אל־חשני. בהצהרתו לא צוינו הסיבות לפיטורים.

ההערכה היא שרמדאן הפכה לשעירה לעזאזל של המשבר הכלכלי, אף שתוכניותיה נדחו על ידי הנשיא. לא בכדי מנהיג המפלגה הדמוקרטית מהאופוזיציה, הישאם אל־עג'בוני, אמר כי "המצב לפני ההפיכה היה גרוע, אבל הוא החמיר בתקופת סעיד בגלל חוסר הכשירות והחזון שלו. תנאי החיים הפכו בלתי נסבלים; המשטר לא יכול לספק מוצרי יסוד כמו חיטה, סוכר, קפה ואפילו תרופות, ונכנסנו למנהרה אפלה של הפרת זכויות שפוגעת בעיקר בחופש הביטוי". כשאלה הבעיות של תוניסיה, קשה לראות באופק מאמץ אמיתי לטפל בחורבן הסביבתי.

קסמים במרוקו

דווקא בממלכה המערבית של המגרב לא חסרה מודעות לסביבה. שם זה עניין של מסורת. מדי שנה המרוקאים מתפללים לגשם. המלך מוחמד השישי, אנשי הדת המוסלמים, העדות השונות, ואפילו הקהילה היהודית, מייחלים לגשמי ברכה. כך שממפרץ גיברלטר ועד הסהרה המערבית מכירים היטב את סכנותיה של הבצורת, אם דרך התרבות ואם דרך העבר הלא רחוק.

עוד בשנות ה־90 הובילה הבצורת לזינוק חד באבטלה בכפרים. כעת העתיד שוב לוט בערפל. בעקבות משבר האקלים ההערכה היא שרוב מרוקו תחווה ירידה של 20-10 אחוזים בכמות המשקעים. בתוך כך, הטמפרטורה השנתית הממוצעת עלתה בעשורים האחרונים, בעיקר במהלך האביב ובתחילת הקיץ (אפריל עד יולי).

מוסטפא בנראמל, מומחה בתחום הסביבה והאקלים במרוקו, הביע דאגה כי "הגשמים שמרוקו היתה עדה להם באופן ספורדי בחורף, לא הספיקו לענות על הצרכים של המדינה. מה גם שכמות רבה מהמים נסחפת בתוך זמן קצר דרך הנהרות אל הים".

בעקבות הבצורת בשנות ה־90 הוקמו סכרים כדי לאגור מים לתקופות היבשות. הפעם הממשלה סומכת את ידיה על מפעלי התפלה. בעשור הנוכחי צפויה להתחיל עבודתו של מפעל התפלת מים ליד קזבלנקה (חברה ישראלית אף התמודדה במכרז עליו). באגאדיר תורחב תחנת התפלה המקומית. למעשה, מרוקו תשקיע במיזמים כאלה סכום אדיר של 150 מיליארד דירהאם (15 מיליארד דולר). התקציב כולל גם הקמת סכרים נוספים ומיזמי השקיה, אך לא כולם מביעים אופטימיות לנוכח מה שנראה להם כמו "פתרון הקסם" החדש.

"תהליך ההתפלה הפך היום לצורך בעדיפות עליונה", מודה ראשיד סארי, חוקר ופרשן כלכלי במרוקו, "המטרה היא להבטיח ביטחון תזונתי ולספק לאזרחים מים בטוחים לשתייה. אלא שעלות הדבר תהיה גדולה, שכן התפלת המים בקזבלנקה לבדה דורשת יותר ממיליארד דירהאם (כ־100 מיליון דולר). התוכנית הזו היא חרב פיפיות. מבטיחים ביטחון תזונתי ומים ראויים לשתייה ולהשקיה, אבל מציבים אתגרים גדולים לסביבה.

"לא מספיק שיש ערך מוסף מבחינה חקלאית ויוצרים מקומות עבודה או מעניקים ביטחון תזונתי. יש להתחשב בגורם הסביבתי. כמה חוקרים מצביעים על כך שנוצר עודף מליחות בעקבות התפלת המים. אם הם יוזרמו לים - הדגים ייפגעו". לדבריו, אזורים שלמים עלולים להיות מושפעים ממפעלי ההתפלה, שיהפכו חלקים מהאוקיינס ל"מדבריות ימיים".

ראשיד סארי גם האשים בראיון לעיתונות הערבית כי "הפרויקטים הללו באים לתקן את מדיניות המים ואת תוכנית 'מרוקו הירוקה', שהיתה הסיבה המרכזית לדילול משאבי המים וייבוש הבארות". הוא התייחס לתוכנית ממשלתית שהשיק שר החקלאות עזיז אח'נוש בשנת 2008. המטרה היתה אז להציב את החקלאות במרכז הכלכלה הלאומית ולהפוך אותה לאחד מעמודי התווך שלה. היא התמקדה בעיקר בחוות קטנות ובינוניות, ומטרתה המשנית היתה להילחם בעוני ולשמור על המשך ההתיישבות באזורים הכפריים.

ואכן, התוכנית הובילה לשינוי משמעותית בחקלאות המרוקאית. התמ"ג בתחום הוכפל בתוך עשור, והייצוא החקלאי יותר מהכפיל את עצמו. אבל למהלך, כאמור, היו השפעות סביבתיות שליליות.

לבארות שהתייבשו בחסות המדיניות הממשלתית היתה השלכה מצמררת. חלק מהתושבים באזורים הכפריים החלו לקדוח בארות פיראטיות, שחלקן לא העלו מים כלל והפכו למלכודות מוות. רק לפני כשנה וחצי נפל ריאן, בן 5, לבאר נטושה. תושב מרוקו ששוחח עם "ישראל היום" סיפר כי אמנם באותו מקרה התעורר רעש תקשורתי אדיר ומיליוני בני אדם מסביב לעולם נחשפו לטרגדיה, אולם תקריות כאלה הלכו והתרבו בצפון הממלכה. כך שזהו בעצם האבסורד במרוקו: השלטון בהחלט מנסה לתת מענה לתושבים ולהתמודד עם שינויי האקלים, אך בזמן שהוא פותר בעיה אחת - הוא מייצר בעיה אחרת. מין מעגל קסמים של סיכונים סביבתיים.

נקודת אור אפשר למצוא בקידום השימוש באנרגיה מתחדשת. מרוקו הקימה את אחד ממיזמי האנרגיה הסולארית הגדולים בעולם, שנקרא מפעל "נור", בוורזאזאת שמדרום להרי האטלס. הממלכה גם הציבה לעצמה יעד להפחית את פליטת גזי החממה ב־42 אחוזים עד 2030. בהקשר זה, העיתונאית המרוקאית נאית א־ראיס הביעה תקווה כי "המאמצים הללו יאפשרו למרוקו להתמודד באופן יחסי עם משברי האקלים המאיימים עליה, אף על פי שיש עוד דרך ארוכה שהממלכה צריכה לעבור".

אלג'יריה בוערת

ועדיין, מצבה של מרוקו סביר יחסית לעומת השכנה ממזרח. אלג'יריה, יריבתה המושבעת, התמודדה לאחרונה עם שריפות ענק בכמה אזורים במדינה. ביולי נספו עשרות אנשים בלהבות, שהשתוללו ביערות והובילו לפינוי של אלפי תושבים. בסך הכל נרשמו 97 שריפות ב־16 מחוזות, שחרכו אדמות חקלאיות, יבולים ומבנים רבים.

באזור אל־קביליה למשל, שבו שוכנת הקהילה הברברית, האש התפשטה לאזורי המגורים. כדי להשתלט על האסון הלאומי, התגייסו למשימה אלפי כבאים. בימים שלפני ההתפרצות נרשמה טמפרטורת שיא של 48 מעלות צלזיוס. אין זו הפעם הראשונה שאלג'יריה בוערת. גם בשנתיים הקודמות נספו יותר מ־127 איש בשריפות שהתפשטו ביערות באוגוסט.

בניגוד למרוקו, אלג'יריה ידעה גם שורה של טלטלות בשנים האחרונות. בעקבות מחאת המונים שהחלה באיחור יחסי ל"אביב הערבי", הנשיא עבד אל־עזיז בוטפליקה נאלץ להתפטר מתפקידו ב־2019. הוא היה אז כבר בן 82, ולאחר שנתיים נפטר מדום לב בביתו. בתוך חודשים ספורים נבחר נשיא חדש, עבד אל־מג'יד תבון. כמו בוטפליקה, הוא נחשב לנציג של הממסד הביטחוני ששולט ביד ברזל בפוליטיקה המקומית. משבר האקלים נמצא כנראה במקום האחרון במערך השיקולים של האליטה הזו. גם אזרחי המדינה מתמקדים באופן טבעי בדרישה הבסיסית לקבל חירויות יסוד כמו חופש ביטוי, ופחות בסוגיית ההתחממות הגלובלית.

זוהי בעצם אחת הצרות של משבר האקלים, שהפך ל"לוקסוס" של המדינות העשירות והמפותחות. מי יעסוק בזיהום האוויר או בתהליכי המִדבור, כשהמשטר עסוק במאבק הישרדות, או כשבכלל לא בטוח שמותר למתוח על כך ביקורת? הרי אלג'יריה עצמה אחראית במידה רבה לפליטת גזי החממה, וכמעט שליש מהכלכלה שלה מתבסס על ייצוא דלקים. מה גם שבניגוד למעצמות נפט אחרות בעולם הערבי, היא לא מראה סימנים של מעבר לאנרגיה מתחדשת או של ניסיון לפתח את ענף התיירות. במקום זאת המדינה משליכה את יהבה על סלילת רשת כבישים, שתסייע להגדלת הסחר עם שכנותיה. מאות קילומטרים של אספלט, שנסלל לאורכה ולרוחבה של המדינה הגדולה באפריקה.

תבון, מצידו, עסוק בהעצמת מעמדו בזירה הבינלאומית. הוא התערב במגעים הנצחיים לפיוס בין הפלגים הפלשתיניים, הכריז על סיוע של עשרות מיליוני דולרים לרש"פ בעקבות המבצע בג'נין, ואף שדרג את היחסים עם איראן. סדר היום שלו נסב סביב הסכם ליצוא גז לאיטליה והמחלוקת עם מרוקו על סהרה המערבית. כשכבר הגיע לוועידת האקלים שנערכה במצרים בשנה שעברה, תבון נטש אותה בשל השתתפותו של הנשיא יצחק הרצוג.

אין זה מפתיע, אם כן, שכאשר נדרש תבון להתייחס לגל הדליקות האחרון, הוא פטר את העניין בהאשמת עבריינים כאלה או אחרים. "היתה יד פושעת, השריפות האחרונות היו מעשי ידי אדם", טען בלהט בראיון לערוץ "הטלוויזיה הערבית" בלונדון, "הרשויות מצאו צמיגים בוערים באחד היערות".

התיאוריה הזו לא נותרה רק באולפן הקריר, והובילה לכך שמערכת המשפט במדינה כבר הורתה על מעצרם הזמני של 12 אנשים בחשד שהציתו את היערות בכמה מחוזות. ניתן להניח שגם בשנה הבאה נשמע על עלילת מציתי היערות.

מפוצלים בלוב

מה באשר למדינה שבה אין ממשלה אחת או שליט אחד, אלא שתי ממשלות נפרדות? רק השבוע התחוללו התנגשויות אלימות בין מיליציות יריבות בטריפולי שבמערב לוב, שהתפשטו גם לעיר הקרובה מיסרתא. מרבית התושבים נותרו לכודים בבתים, בעוד הרחובות בוערים ועשרות משפחות נסות על נפשן. העימות פרץ בין כוח ההרתעה המיוחד לחטיבת 444, לאחר שמפקד החטיבה נעצר על ידי כוח ההרתעה בשדה התעופה בבירה. המפקד, מחמוד חמזה, נחשב לאחד המפקדים המשפיעים במערב, ודאג בעבר להשקיט את ההתלקחות הצבאית עם כוחות ממשלת המזרח.

המצב הזה הוא, כמובן, כר פורה להפיכות צבאיות ולעימותים על סף מלחמת אזרחים נוספת. ספק רב אם כל אחת מהממשלות מסוגלת לעסוק בהשלכות של הבצורות, המִדבור והשריפות, כשהיא נאבקת על עצם קיומה.

בינתיים, פעילי סביבה מנסים להציל משהו מהשטחים הירוקים. "האדם הרס את היערות ואת מרבית הצמחייה", סיפר מנהיג הקבוצה, ח'ליפה רמדאן, שעובד בחקלאות ובגינון כבר 40 שנה.

בדבריו לסוכנות הידיעות הצרפתית, הוא ציין כי הקבוצה נפגשת מדי שבוע כדי לקדם קמפיינים במדיה ולהתמודד עם הסכנות שעומדות בפני ערי החוף. בחווה שלו בפרוור המזרחי של טריפולי הוא נטע עצי איקליפטוס, דקל ודפנה, שהקבוצה מתכננת לשתול מחדש ברחבי העיר. זו שהפכה השבוע לשדה קרב.

האנרכיה ששוררת במדינה מובילה גם למאות מקרים, שבהם אנשים כורתים עצים בניגוד לחוק, למטרותיהם האישיות. "החגורה הירוקה הפכה יעד לעבירות רבות בשנים האחרונות", סיפר דובר המשטרה החקלאית.

לכריתת היערות נלווה, כמובן, איום השריפות. רק במאי כילתה דליקה אחת לא פחות מ־80 דונם של יערות באזור ההר הירוק. ההערכה במקרה זה היא שרועה צאן הצית אש בטעות, והרוחות העזות הובילו להתפשטות הלהבות. אזור זה נמצא במזרח לוב וידוע בחיות הבר ובמינים הנדירים שחיים בו ונמצאים בסכנת הכחדה. למרות זאת, לרשויות עצמן קשה לתגבר את יכולות כיבוי האש בצל הפיצול בין הממשלות.

בה בעת, המדבריות מתפשטים יותר ויותר, בעוד שטחים ירוקים מפנים את מקומם למבני הבטון של הערים. כך הזהירו, למשל, בארגון הלובי למאבק במדבור ובקרן הילדים של האו"ם (יוניס"ף). בקרן ציינו כי ממילא 95 אחוזים מהסביבה בלוב מסווגים כשטחים מדבריים או כמדבריים למחצה, והדגישו את הצורך לשקם את השטחים הירוקים. הם הוסיפו כי אזור מערב המדינה השסועה סובל מבצורת חלקית כבר חמש שנים.

בצלב האדום מבחינים זה כמה שנים כיצד מדינות שחוות משברים פוליטיים וביטחוניים כמו לוב מושפעות משינויי האקלים במידה רבה יותר ממדינות אחרות. הסיבה היא שהן אינן ערוכות להתמודד עם הסיכונים. על רקע משבר האקלים במגרב, האזהרה של הארגון הבינלאומי מהדהדת אפילו יותר: "לוב פגיעה במיוחד לאקלים בשל יכולת הסתגלות חלשה. משאבי מים מוגבלים, בצורות ואיכות קרקע ירודה הביאו לצמצום הייצור החקלאי ואילצו אותה לייבא כ־75 אחוזים מהמזון כדי לענות על הצרכים המקומיים".