אצל המכשפה האינדיאנית: כך הטריפ שלי בטיחואנה הסתבך לגמרי

חלפו 30 שנה מאז אותו אוגוסט ארור. אל תטעו, את הסיפור הבא יש לקחת לא כבידור זול ומתחנף בימי סחלה אלו, אלא כאזהרה מפי בעל ניסיון. צ'קלקה אדומה. הטריפ המקסיקני שלי.

הכל התחיל עוד לפני הטיסה. לפני שהמראנו לסן דייגו עצרנו בהודי העצוב ואכלתי קארי. זו היתה טעות. זו היתה מאורה מטונפת ושמנונית, המקום החביב על נהגי מוניות בניו יורק ממוצא שמכסה את כל הווריאציות האפשריות של מגבת קשורה לראש. כתוצאה מהביקור העברתי את הטיסה בשירותים, וירדתי ממנה כמו רוכב רודאו.

ביציאה חיכה לנו אבי, בשברולט אימפלה ישנה ומפוארת שקנה באיזה מגרש של ישראלי בוואלי במחיר מצחיק. בדרך לסן דייגו הלך המזגן. זו כמובן היתה טעות להגיע ברכב. לפני מעבר הגבול יש פקק פסיכי. 50 מעלות בצל, רטובים מזיעה, הפלצנו קארי כמו משוגעים והמכונית הריחה כמו הגנגס ביום צפוף עם הרבה פגרים במים. שוטר דחף את ראשו דרך החלון, רחרח - והזעיק את הכלבנים. הוציאו אותנו מהרכב, פירקו לו את הצורה, הפכו את המזוודות. היה לנו מזל שלא מצאו פירור של גראס. האמריקנים לא עושים צחוק.

אחרי שלוש שעות בפקק הגענו לטיחואנה, עיר החטאים על הגבול. גן עדן ופח זבל. מגרש משחקים חלוד של צעירים אמריקנים. לכאן באים לפרוק כל עול. עיר מבורדקת כמו שרק עיר מקסיקנית יכולה להיות. המדרכות מגמגמות, הכבישים אספלט פצוע, הבתים מתפוררים. דאון־טאון שמריח כמו אלכוהול, זרע וקנאביס. מרכזי קניות עצומים, ניאונים מהבהבים בספרדית והמון פלסטיק. אבל לא פלסטיק מצוחצח אמריקני עם ריח של משחת שיניים מנטה, אלא זול ושרוף.

לא ברור של מי היה הרעיון, ועד היום המחלוקת נותרה בעינה, אך איכשהו הגענו לחנות קטנה ועבשה. מרפאה טבעית אינדיאנית. מכשפה זקנה עם אף אדום שהסריחה מזיעה ומאלכוהול מכרה לנו חוויה שלא נשכח. פיוטה, מסקלין טהור, טרימתאוקסיפנתילאמין. סם הזיות עוצמתי כמו בעיטה אחורית מפרד.

בהתחלה החוויה היתה נחמדה. כל תחושה וכל רגש התעצמו פי 100. שמעתי מוזיקה מחרישת אוזניים. הבטתי סביב. המקור היה אוזניות של ווקמן המונח עשרה מטרים ממני. הצבעים הפכו מדויקים יותר. קלידוסקופ מרהיב של גוונים נקיים, מבריקים, שכאילו עברו במנהרה של שטיפת רכב.

הנחתי יד על עין עצומה. מראות מופלאים. צורות גיאומטריות שהחלו במבנה פשוט של חרוט או תיבה הפכו למורכבות ולפסיכדליות. החדר הסתובב כמו פנס קסם. הספה קיבלה חיים. כיור התחיל לדבר. למסקלין יש עוד השפעה ייחודית: חפצים תלת־ממדיים הופכים לדו־ממדיים, אפילו לשטוחים, כמו בציור קוביסטי.

בשלב מסוים חשתי בצורך להביט לתוך הנעל שלי ולדבר איתה. תהרגו אותי, אבל אני לא זוכר למה. חלצתי את הנעל ושקעתי איתה בדיאלוג ארוך, מתעמק במסתוריה. כשהרמתי את הראש, ראיתי את גדי עומד עם הראש מחוץ לחלון ואת אורי מחזיק במותניו. "מה אתם עושים?", שאלתי, "מה, אתם מחייכים למצלמות של הלוויינים?".

"מי מצטלם? הוא רוצה לצנוח", הבהיר אורי. "אני רוצה לצנוח", צהל גדי, שהיה צנף בצבא.
כאן, מתוך שרידי התודעה הישנה, החלה לצוץ הפאניקה הישנה והטובה. הוצאתי בקבוק מים מינרליים מהמיני־בר, פתחתי אותו בידיים רועדות. רק שלא יצנח, חשבתי. המשטרה תראה מנצח גדול ברחוב ותבוא לפה. אסור, אסור. "תוריד אותו", צווחתי.

אבי היה הכי סחי, אולי כי כורדים חסינים מפני סמים של אינדיאנים. הוא אמר: "יאללה, בואו נצא החוצה. ננשום אוויר, נירגע, נסתובב קצת. נבלה".

לא הייתי בטוח שאני באמת רוצה להסתובב בעיר מקסיקנית שורצת כנופיות, אבל גם לא רציתי להישאר לבד, והרעיון של אוויר נקי מצא חן בעיניי. מיהרתי לנעול את הנעל, אבל משום מה היא לא עלתה על הבוהן, שהתנפחה לממדים עצומים.

"נו, אתה בא?", שמעתי אותם בדלת. "שנייה, שנייה, חכו לי", גנחתי.

כבר במעלית, סגור בין ארבעה קירות, התחרטתי שיצאתי מהחדר, אבל היה מאוחר. המפתחות היו אצל החבר'ה. חיפשתי אותם בלובי ולא מצאתי. יצאתי מהמלון, ראיתי אותם פוסעים במורד הכביש. מיהרתי אחריהם ושמתי לב שאני צולע. טבעי. הייתי נעול רק בנעל אחת, מחזיק ביד את הנעל השנייה. הרעש, הצעקות והריח העלו את מפלס הפאניקה, והרגשתי מחנק. פתאום היה נדמה לי שאני שומע ניידת מתקרבת.

ליבי הלם בקצב טכנו של גרמנים. היסטריה מוחלטת. הפה התייבש, גוש בגרון, לחץ בשלפוחית ובקיבה. המחשבות שיגעוני. אני חייב להיעלם. אסור שיראו אותי עם נעל אחת. הם יעצרו אותי ויכניסו אותי לכלא מקסיקני, ואז אסיר בשם פדרו יהפוך אותי לאשתו. אלוהים, תעזור לי.

דמעות עלו בעיניי כשראיתי בדמיוני את פדרו ואת קרם הלחות האהוב עליו. בלי לחשוב פעמיים, חתכתי לתוך סמטה חשוכה והתחלתי לרוץ. העיקר שהמשטרה לא תשים את ידה עלי. כאן החלה מסכת פרנויה כל כך איומה ומזוויעה, שעצם השחזור שלה עושה את בשרי חידודין־חידודין. סיוט שהיה הרבה מעבר לאימה ובעתה, ממש מסע בממד אחר של תודעה.
אבוד בעיר, שוטטתי ללא כיוון. צולע בנעל אחת, רגלי היחפה מדממת, עיניי נעוצות בכביש, מלמלתי לעצמי, מתעלם מהסביבה המבהילה. במשך ארבע שעות הלכתי בלי הפסקה במעגלים חסרי היגיון. רועד מפחד, מטושטש מכאב, הצלחתי לבסוף למצוא את המלון. בלובי המצ'וקמק הסתכלו עלי העוברים ושבים במבט שהיה תערובת של רחמים, סלידה ופחד. מי זה הגרינגו המזיע והמסריח עם הרגל שמותירה כתמי דם על השטיח המטונף?
עליתי לחדר, הדלת היתה פתוחה. החבר'ה הביטו בי תמהים, עד שלרגע תהיתי אם נכנסתי לחדר הלא נכון. צדקתי. זה לא היה החדר. טעיתי בקומה. עליתי במעלית, משתוקק כבר להניח את הראש. נכנסתי לחדר, נפלתי על השטיח חסר נשימה.

"איפה היית?", שאל גדי. "טיילתי", השבתי בפאסון האחרון שגייסתי.
"למה אתה עם נעל אחת?", שאל אותי אבי. "אני לא מצליח לנעול את הנעל השנייה", הסברתי, "לא יודע מה קרה לרגל, היא התנפחה. הנעל לא ננעלת", הנפתי את הנעל הסוררת. "מה, אתה דפוק? זו לא נעל. זה בקבוק מים".