קרע בצבא העם: מה קורה כשסרבנות מאיימת לפרק את צה"ל?

בכירי מערכת הביטחון שהגיעו השבוע לפגישה בקומה ה־14 במגדל משרד הביטחון בקריה בתל אביב, הביטו מטה רגע לפני שנכנסו לתוך הלשכה. הם מכירים היטב את הנוף שנשקף מהמגדל הגבוה - צומת קפלן, שהפך בחודשים האחרונים לסמל המחאה נגד החקיקה, ונתיבי איילון שנחסמו פעמים רבות.

הדיון היה קריטי לעתיד המדינה - מה עושים עם תופעת הסרבנות, מה היקפה האמיתי וכיצד משמרים את יכולתו של צה"ל כנגד איומים לנוכח המחאות שהולכות וגדלות. האווירה, ניתן רק לנחש, היתה קודרת, מכיוון שגם בימין וגם בשמאל, גם בקרב מתנגדי ההפיכה וגם בקרב תומכי הרפורמה, יודעים היטב - הקיטוב מחלחל לצה"ל ועלול לקרוע גם אותו.

כמה אנשים החליטו שלא להתנדב למילואים, נכון להיום? איש מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות לא יודע. מובילי המחאה, במרכזם תנועת "אחים לנשק", טוענים שמדובר באלפים רבים, ואף הכריזו השבוע שיש בידם 20 אלף חתימות. אך בהיעדר מידע מדויק קשה להעריך את אמינותם ואת איכותם של המספרים האלה.

לא מעט מוגדרים רשמית כמשרתי מילואים, אף שלא שירתו בפועל זה שנים רבות, ונטען גם כי חלק מהמצהירים על סירוב - מופיעים בפועל לשירות. בתגובה להצהרת מתנגדי הרפורמה חתמו כמעט 70 אלף חיילים לשעבר על עצומה, המגנה כל סוג של סרבנות.

בדבר אחד אין ספק: אקדח הסרבנות מונח על השולחן, והסערה קורעת את צה"ל מבפנים. השבוע התרחבה התופעה, עם המכתב החריף נגד צעדי הממשלה שעליו חתמו 161 אנשי חיל האוויר (ובהם 100 טייסים) והודעה משותפת של עשרות לוחמי יחידות שדה על הפסקת התייצבותם לשירות מילואים. כל לוחם מילואים שהגיע בחצי השנה האחרונה לאימון או לפעילות מבצעית השתתף בשיחות ובוויכוחים בנושא; כל מג"ד או מח"ט שערך שיחה ללוחמיו נדרש לסוגיה הבוערת.

"אין לנו פריבילגיה"

הקרע הזה היה גלוי לעין השבוע בצורת שתי עצומות מנוגדות, שהופצו בסיירת מטכ"ל. "לכבוד אל"מ י', מפקד סיירת מטכ"ל", נכתב בראשונה, שנושאת את חתימתם של כ־400 חיילי מילואים. "אם לא ייגנזו תהליכי החקיקה הנוכחית, לא נוכל להמשיך להתנדב לשירות מילואים ביחידה". המכתב השני נפתח בדיוק באותו האופן, ועליו חתומים כ־300 לוחמים. "שירותנו בצה"ל וביחידה אינו תלוי במצב הפוליטי ובמהלכי ממשלה זו או אחרת", כתבו, והציעו להגיע במקום לוחמים שלא יתייצבו.

שוחחתי השבוע עם מ', הלוחם הראשון מהעדה האתיופית בסיירת מטכ"ל. לא מעט פעילויות מבצעיות מסווגות יש ברזומה שלו. הוא חצה את גיל 40 ועדיין משרת פעיל במילואים - בפעם האחרונה לפני שבועיים בלבד. בימים האחרונים חתם יחד עם רבים מחבריו על המכתב נגד סרבנות.

"הרעיון של אנשים ביחידה שלא להתנדב יצר איזשהו משבר פנימי. בחיים שלי לא האמנתי שיהיה אי־פעם דיבור על סרבנות ביחידה", הוא אומר. "אני מכיר את האנשים האלו, ואין לי ספק שחלקם מפחדים, אבל סרבנות זה לא משהו שמדברים עליו. גם אם אני תומך ברפורמה או מתנגד אליה, גם אם אני ימין או משמאל, אין סיטואציה כזו שלא מגיעים למילואים. תקראו לזה הפסקת התנדבות, תקראו לזה איך שאתם רוצים, זה לא סביר לא להגיע".

מ' אומר כי הוא בהחלט חש שיש ניסיון מסוים לנצל את המעמד של היחידה. "אין לנו פריבילגיה לעומת לוחמים אחרים. אז מה אם אתה בסיירת מטכ"ל או טייס? אין לי ספק שאנשים באמת מפחדים ומרגישים שחייבים לעשות משהו, אבל בעיניי אין לנו זכות לסרב. בסוף אני מסתכל על התפקיד שאנחנו ממלאים מול המשפחות שלנו, מול אזרחי מדינת ישראל, ואני לא מצליח להבין איך אפשר להשתמש בביטחון של האנשים. בסוף הביטחון הוא מעל לכל.

"מתבקש להשוות למחאות של העדה לפני כמה שנים. אמרתי לכמה חברים שלי בפרפראזה למה שהם עושים, שאם תהיה מחאה של אתיופים - אני לא אסרב. זה נשמע לי לא סביר. אני לא עושה את ההקשר הזה. יש לאנשים דברים שכואבים להם, אבל מפה ועד לסרב להגיע למילואים המרחק ענק. אז יש גזענות, זו סיבה לסרב?"

מ' מספר כי גם בתוך היחידה יש דיונים בימים אלו כדי לנסות לגשר על הפערים ולשכנע אנשים, בסופו של דבר, להגיע למילואים. "אני מאוד מקווה שרובם לא יסרבו בסופו של דבר, אבל לצערי אני מאמין שחלקם לא יגיעו. זה מאוד מעציב אותי, עם כל ההבנה לפחדים ולחששות שלהם".

"צבעי הפיכה"

בשבוע שעבר החליט רונן איציק (52) לעשות מעשה. הוא כתב פוסט חריף במיוחד בחשבון הפייסבוק שלו נגד הטייסים שהודיעו על סירובם לשרת במילואים. "אם יש כאן סרבן או תומך סרבנות - זה הזמן להיפרד. אין בי גרם סובלנות בעניין הזה". ולא מדובר בעניין של מה בכך. איציק, אלוף־משנה במילואים, הוא מפקד חטיבת הראל לשעבר וסגן מפקד חטיבה 7 של השריון, וניתן להעריך כי דבריו הבוטים הכעיסו מאוד חלק מחבריו. בימים שלאחר מכן כ־20 מחבריו עזבו או הועזבו מחשבונו האישי.

"התחייבתם - תהיו; לא רוצים - אל תהיו. הסירו את הדרגות ולכו להיאבק כמה שבא לכם. אתם לא קצינים. אתם מורדים. אתם משתמשים בדרגות וביחידות לשם מאבק פוליטי", פנה לחבריו הקצינים, "אתם מתנהלים כחונטה, ואתם צובעים את עצמכם בצבעי הפיכה לכל דבר ועניין... גם אני מסתייג ורוצה שינויים חוקתיים בהידברות, אבל לעולם לא אחשוב לגרום נזק לצה"ל".

"כל חיי הבוגרים פיקדתי על אנשים. מגיל 19 הפכתי לאבא, לקצין", מסביר איציק מה עמד מאחורי המתקפה החזיתית שלו, "יש לי חברים שכועסים עלי כי אני מדבר רק על קצינים, אבל מבחינתי זה סמל, משהו ברמה אחרת לגמרי מאשר בעלי תפקיד. כשלקחת על עצמך את הדרגות ואת המחויבות, אתה לא יכול לשחק עם זה. החבר'ה האלו לוקחים את המעמד הצבאי שלהם, את האחריות שהמדינה נתנה בידיהם, ושמים אותו כאולטימטום מול הכנסת, שמבטאת את הדמוקרטיה.

על מי אתם עובדים? אתה אמנם מתנדב כשאתה חותם, אבל ברגע שאתה עושה זאת אתה חלק מהשיבוץ הקרבי. כשמפקד טייסת בונה את השיבוץ שלו, הוא שואל את עצמו מי יבוא ומי לא? זה מצב אבסורדי ובלתי נתפס, ומחלחל גם כלפי מטה, לקציני הקבע. מדובר בקבוצת עילית, ששמה בפני מקבלי ההחלטות עובדה מוגמרת שהם לא יכולים לחוקק חוקים. אתם אלו שטוענים להפיכה? אתם משתמשים בכוח הצבאי שלכם כדי למנוע מדרג נבחר לקבל החלטות".

מרימים דגל שחור

הלוחמים והקצינים שהחליטו לסרב להגיע למילואים, כמובן רואים את התמונה בצורה הפוכה לחלוטין. הם מקפידים להגדיר את שירותם כהתנדבות ולא כחובה, ומסבירים כי המאבק הוא על דמותה של המדינה.

סגן אלוף (מיל') אורן שביל (52), מפקד גדוד בחטיבה 214, חטיבת אש מיוחדת שמפעילה יוצאי יחידות מסווגות דוגמת מורן ומיתר, הוא אחד ממובילי תנועת "אחים לנשק". במארס שעבר היה המוביל ואחד מבכירי 160 החותמים מיחידות אלו על מכתב, שבו הצהירו כי ישהו את התנדבותם לשירות מילואים, מכתב שהונח שוב על השולחן כעת, לאור החקיקה החדשה.

"אנחנו מסתכלים קדימה בעיניים פקוחות. ברור לנו שהממשלה חותרת לכונן כאן דיקטטורה. אנחנו דוחים את היוזמה על הסף, וזו הסיבה שאנחנו אומרים - צבא העם יש רק בדמוקרטיה".

שביל, בן 52, משרת כבר 34 שנים ביחידות מיוחדות. הוא גדל בקריית ארבע, עמוק בתוך יהודה ושומרון, ואינו מגדיר את עצמו כאיש שמאל. המדינה והצבא, לשיטתו, חשובים, וזו הסיבה שהוא נלחם כעת. "אני ממשיך את שירות המילואים שלי למרות שאני כבר לא אמור, כי המדינה והצבא חשובים לי. אבל גם את האקט הזה, של הפסקת ההתנדבות, אני עושה כי אכפת לי. אני מקווה שזה יציל את המדינה ואת צה"ל. אם היינו נותנים למהלך הקודם להתרחש ויושבים מהצד, היינו כבר אחרי חורבן בית שלישי. אני עושה את זה כעת מאהבה.

"זה שקול לאבא שיש לו ילד שצריך לעבור ניתוח שיציל את חייו. כן, הניתוח כואב, כולל החלמה ארוכה, ובהחלט יש סיכון לחולה, אבל אם לא תצא לניתוח הילד יאבד את חייו. אנחנו נכנסים לניתוח בתקווה להציל את הילד, את צה"ל, את מדינת ישראל מעצמה. אני קורא לכל מי שמבקר אותנו ומכנה אותנו בכל מיני שמות - זה הזמן להפשיל שרוולים, לגשת לבית החולים ולעזור למדינה להציל את עצמה. אנו מרימים דגל שחור כדי להזהיר את המדינה מפני התהום שהיא עומדת לפתחה".

במקרה של אזעקת אמת

משבר הסרבנות פורץ בשיאה של תקופה ביטחונית מאתגרת, ומי שבינתיים מביטים בנו מהצד אלה מדינות ערב. "המרד עולה מדרגה בתוך צבא הכיבוש", תיארו זאת בעיתון "אל־קודס" לפני כמה ימים. "בימים האחרונים החליטו קצינים וחברי אוגדות שונות במילואים שהם לא מצייתים לפקודות, ושאינם משרתים בצבא. רופאים וקצינים בצבא הכיבוש, וכן אנשי יחידות הסייבר וטייסים, הודיעו על סירובם לשרת.

"טייסי מילואים מתנדבים לשירות צבאי על בסיס שבועי, והמרד שלהם ישפיע על כשירותם לצאת לתקיפות, בין שבסוריה ובין שבעזה, או על מוכנותם לכל מבצע צבאי או מלחמה קרובים, במיוחד משום שישראל רואה בכך את אחד מכלי הנשק האוויריים החזקים ביותר בעולם".

גם באתר ה"אינדיפנדנט" הבריטי בשפה הערבית עסקו בתופעה, והכתב ציין כי "בצבא מאמינים שאי־ציות הטייסים והשתתפותם באימון (לפי גורמים עלומי שם, ח"ג) 'ישפיעו על מוכנותם לצאת לתקיפות בסוריה או בעזה, או להיערך למלחמה עתידית'".

בכתבה ציטטו גם את מכון המחקר לביטחון לאומי, המזהיר מפני "שחיקה בהרתעה הישראלית מול חיזבאללה", וראיינו מומחים לענייני ישראל שעסקו במשמעות הצבאית של סרבנות בצה"ל. אחד המרואיינים, העיתונאי הערבי־ישראלי אנטואן שלחת, הסביר שלדעתו במבחן המציאות, אם אכן ייפתחו מלחמה או מבצע צבאי, הלוחמים והטייסים יתייצבו.

השאלה שעולה מבין השורות היא מהו הקו האדום של מתנגדי הרפורמה המשפטית, שהצהירו על כוונה לסרב. האם בתרחיש חירום קיצוני הם אכן יתייצבו? והאם יש לבטים אתיים במקרה שאי־התייצבותם תעמיד את חבריהם ליחידה בסכנה?

סרן (מיל') ד"ר רונית בר חיים (43) היא רופאה בבית חולים גדול במרכז הארץ. את שירותה הסדיר עשתה בפיקוד צפון כחובשת, ולאחר מכן החלה ללמוד רפואה. ב־2008 היא הוצאה משירות בשל עודף חובשות, ועל כן נלחמה לפני חמש שנים לחזור לשרת במקצועה במילואים כרופאת תאג"ד וכחונכת של רופאי יחידות מובחרות, שצריכים לבצע ניתוחי שדה בשטח. לאחרונה הודיעה למפקדיה, בדומה לכ־300 רופאים נוספים במילואים, כי היא משעה את שירותה במילואים בשל התנגדותה לחקיקה בממשלה.

"זו היתה החלטה מאוד קשה", היא מודה, "אבל עם כל החשיבות צה"ל הוא צבא העם, שצריך להיות תחת שלטון דמוקרטי. אם הוא לא כזה, אז מה המטרה? אני עושה לא מעט דברים בהתנדבות, תורמת הרבה מזמני ונהנית מזה, אבל יש גבול מבחינה אתית ומוסרית. כפי שלא אתנדב בארגונים מסוימים כי האג'נדה שלהם לא נכונה, כך גם בצה"ל."מבחינתי בעניין הזה צה"ל הוא לא פרה

קדושה. הוא צריך להישאר של העם. אם הוא ישרת ממשלה שכל מה שאכפת לה הוא לשמר את הכוח שלה, הוא כבר לא יהיה של העם. אם החקיקה וניסיון ההפיכה ייעצרו - אחזור".

כשאני שואל כיצד תרגיש אם לא תהיה בשטח בעת פעולה ולוחם ייהרג בהיעדר רופא, היא אומרת שהעובדה שאינה במילואים לא אומרת שהיא לא מצילה חיי אדם. "במקום לשרת בצבא, אהיה בבית החולים. אני כירורגית טראומה ומצילה חיים ביום־יום. בזמן מבצע שומר החומות הייתי בצוות שטיפל בפצועים שנפגעו מרקטה בחולון, ובכל פעם שמוכרז אירוע רב־נפגעים אנחנו אלו שמטפלים בו. אני תורמת בדרכים אחרות ולא נוטשת את המערכה. אם תהיה מלחמה אני לא אברח לחו"ל, אלא אהיה בבית החולים. יש עוד דרכים לעזור, זו פשוט לא הדרך הנכונה כעת".

א', איש סיירת מטכ"ל, שמתגורר בשומרון, אומר כי הוא אינו יודע מה יעשה במקרה של מלחמה. הוא התגייס למסלול ביחידה, אך לאחר שנפצע עבר לתפקידי תמיכה במעטפת המבצעית, תפקיד שאותו הוא מגדיר כ"מאוד ייחודי, שפעיל לאורך כל השנה, במשך עשרות ימי מילואים".

בחודשים הראשונים של המחאה הוא לא תמך בסרבנות, אך לאחרונה הודיע למפקדיו כי לא יגיע למילואים. "לא האמנתי שהמציאות תגיע למצב שבו אצטרך לפגוע בדבר היקר לי כמעט מכל. אני מקריב קורבן מאוד יקר לליבי כדי לזעוק את הזעקה הזו. אני אומר את זה וכואב לי. נלחמתי בשנה שעברה להאריך את המילואים שלי, כי רצו שהוותיקים יפנו את מקומם לצעירים, התחננתי לבצע עוד פעילות מבצעית אחת, ועכשיו אני עוזב.

"אני חייב לומר עם יד על הלב שבסיטואציה של מלחמה אני לא יודע מה אעשה, אבל ככל שמדובר בשירות המילואים הסדיר והיומיומי אני משעה את התנדבותי. אני לא מבין את הטענה של אלו שאומרים לי שאני עובר את הגבול. אני לא קיבלתי החלטה כי יאיר לפיד אמר לי לעשות אותה, זו החלטה אישית שקיבלתי על בסיס ההבנה שהמדינה הולכת לתהום. לך לראש הממשלה ותשאל למה הוא לא עוצר את העסק הזה. למה במקום זאת מצפים מהאזרחים לשבת בצד, בזמן שהמדינה מתמוטטת סביבם?"

וכמובן - עניין של פוזיציה

גל הסרבנות נראה כעת דרמטי מתמיד, אולם זו אינה הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל מתמודדת עם התופעה. תשעה ימים בלבד לאחר הקמת המדינה נידון יוסף פרוקופייץ, גבר בן 36, לשלושה ימי מאסר, לאחר שסירב להתגייס מטעמי מצפון. בעיתונות הישראלית דיווחו כי האיש, אב לשניים, הוא פציפיסט מושבע, אחד שגם אם יתקפו את ילדיו שלו - לא ינסה להגן עליהם.

א', סיירת מטכ"ל: "לא קיבלתי החלטה להפסיק להתנדב כי יאיר לפיד אמר לי לעשות אותה, זו החלטה אישית על בסיס ההבנה שהמדינה הולכת לתהום. לך לראש הממשלה ותשאל למה הוא לא עוצר את העסק הזה"

במקביל, התקיים משפטם של ירמיהו ונעמי שטיין, בני 22 ו־21, אח ואחות שהשתמטו מגיוס לצה"ל בטענה שהם מסרבים לקבל את צו המוסדות הלאומיים, משום שאינם שותפים לאידיאולוגיה הציונית. פסק הדין היה חריף: "בשעה שלבושתנו טוענים הנאשמים דברים אלו, נמשכים קרבות מרים בארץ ובירושלים הנצורה. הם, שגדלו בארץ ונהנו מהחופש בחיי היישוב, בוגדים בחיילים המגינים עליהם. אין כאן השתמטות מצפונית, ולא ייתכן שקבוצה קטנה תחליט לא לשתף עצמה במלחמת הקיום". השניים, נפסק, יגויסו בתוך 48 שעות, ולאחר המלחמה יוטל עליהם מאסר של חודשיים.

אחד הפרקים המשמעותיים בתולדות הסרבנות התרחש במלחמת לבנון הראשונה, אז קיבלה התופעה ממד חברתי נרחב, בין היתר בהובלת תנועת "יש גבול". 168 חיילים נשפטו ונכלאו בשל סרבנותם, ובראשם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון שסירב לפרוץ לתוך ביירות מכיוון שסבר שהדבר יגבה חיי אזרחים ולוחמים. גבע נדרש לפרוש מצה"ל בעקבות החלטה זו, ובצה"ל סירבו להחזירו לשירות מילואים. "לגבע אין מקום במילואים", אמר ב־1986 שר הביטחון יצחק רבין.

ההתנגדות לסרבנות היא לעיתים גם שאלה של פוזיציה. חלק ממתנגדי תוכנית ההתנתקות קראו בעצמם לסרבנות - וכעת טוענים שמדובר בפעולה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ואילו כמה מהקולות הבולטים נגד הרפורמה המשפטית הביעו בעבר התנגדות חריפה לסרבנות כשזו הגיעה מהכיוון השני.

ב־2003 חתמו 27 טייסים, מרביתם טייסי עבר, על עצומה שבה סירבו לפעול ביו"ש בשיא האינתיפאדה השנייה, ומפקד חיל האוויר דאז דן חלוץ תקף בחריפות שאינה משתמעת לשני פנים: "סרבנות פוליטית היא אבי־אבות הסכנה לעם הזה. איני רואה איך אפשר לסרב מראש לפקודות שלא ניתנו". בשבוע שעבר היה חלוץ בין החותמים על מכתב, שבו נאמר כי "נתמוך ללא סייג בכל פעולת מחאה, כולל השעיית התנדבות".

פרופ' אודי לבל ממרכז בגין־סאדאת ובית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן עוסק כבר שנים רבות בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית ויחסי צבא־חברה וכתב רבות על תופעת הסרבנות. לפני שנים פרסם מחקר שכותרתו "Military Blackmailing" - סחטנות צבאית, ביטוי שלדבריו מתאים גם כיום לתופעה שאותה אנו רואים.

"במשך שנים רבות קבוצות הפעילו שיח של סרבנות, לא דווקא הפעלתו, כדי לעצב מדיניות ביטחונית", הוא אומר, ומסביר כי האופי המיליטריסטי של המדינה, שמקדשת את בכירי הצבא, הוא שיוצק בידיהם את הכוח להשתמש במנוף הלחץ ברגע האמת. "להיות קצין בכיר זה להיות סרבן פוטנציאלי, ולכן אני לא יודע איפה חי מי שהופתע מהסרבנות.

"איש צבא בכיר ממיר את תפקידו בתפקיד ניהולי בכיר באזרחות, חותם על עצומות ומשתמש ב'הון' שלו לטובת הכשרות וביטול רפורמות, לגיטימציה או פסילת ממשלות. זה חלק מההגדרה שלו. הממשלה הזו אולי בישלה את הרפורמה הזו מבחינה פוליטית ותקשורתית, אבל לא סוציולוגית. זה תסריט למתחילים".

העובדה שצה"ל ומוסדות המדינה כרוכים זה בזה, מוסיף פרופ' לבל, היא גם זו שגרמה לכך שכל סרבנות הוכיחה את עצמה וניצחה את הממשלה. "כל תופעה של סרבנות מאורגנת פוליטית, בניגוד לפעילות אינדיבידואלית, הצליחה. ממשלות משמאל ומימין לא מרשות לעצמן לקחת את הסיכון מאחורי השיח הזה, להגיע לרגע שבו האירוע מתממש, כי לך תדע איזו פעילות מבצעית זה ישתק. זה הפחד הכי גדול של צה"ל, שלא יישאר צבא ממלכתי. נוצר בישראל מצב שספק הישראליות היחיד שמתפקד זה צה"ל, וזה גורם לכולם לחזור בהם".

פרופ' לבל מסביר לדוגמה כי במלחמת לבנון התנגד שר הביטחון דאז משה ארנס לסגת לרצועת הביטחון, מכיוון שהדבר ישדר חולשה. "הוא ישב בישיבת הקבינט, והרמטכ"ל משה לוי אמר לו שעוד מעט לא יישארו לוחמים לשרת בלבנון, ולכן ארנס הורה על נסיגה".

הסרבנות באינתיפאדה הראשונה, הוא מזכיר, הובילה להכנסת פרופ' אסא כשר לצה"ל כדי לייצר את הקוד האתי. "אריאל שרון לא העז לצאת למבצע חומת מגן בלי להכין את העם למלחמה, כי הוא למד את הלקחים ממלחמת של"ג, ובהתנתקות שלח את השוטרים והקצינים למעגל הראשון כדי לנטרל את האתגר".

אל מול הפגיעה במוסר

בחצי השנה האחרונה שבים ומציגים תומכי הרפורמה את המאבק נגד ההתנתקות ואת היחס הממסדי כלפיה כתמונת מראה למחאה הנוכחית, בעיקר סביב היחס הממסדי של גורמי החוק והאכיפה. גם זיכרון האיום בסרבנות פוליטית מימין עולה בהקשר זה.

לקראת תוכנית ההתנתקות קראו רבנים רבים לסרב לשרת בצה"ל, וככל שיום הפינוי התקרב כך גברו קריאות אלו. בפברואר 2005 כינס נועם לבנת, ראש מטה חומת מגן, מסיבת עיתונאים והציג עצומה שעליה חתמו כ־10,000 חיילים בשירות סדיר ומילואים, שהצהירו על סירוב פקודה אם ייקראו לפנות יהודים. "לא ניתן ידינו לתוכנית ההתנתקות. יהודים לא מגרשים יהודים", אמרו. בפרוספקט, אגב, נקראו החיילים שלא להתארגן באופן קולקטיבי. "סרבנות מאורגנת - לא, סירוב אישי - כן", נכתב.

רונית בר חיים: "צה"ל הוא צבא העם, שצריך להיות תחת שלטון דמוקרטי. אם הוא לא כזה, אז מה המטרה? אם הצבא ישרת ממשלה שכל מה שאכפת לה הוא לשמר את הכוח שלה, הוא כבר לא יהיה של העם"

לבסוף נאספו כ־13 אלף חתימות במסגרת העצומה, אך ברגע האמת הרוב המוחלט של החיילים לא סירבו פקודה. דן חלוץ, אז הרמטכ"ל, התייצב לאחר ההתנתקות ואמר כי 63 חיילים סירבו להשתתף בהתנתקות והועמדו לדין.

בין אותם חיילים היה עמיטל בראלי, רב צבאי צעיר בחטיבה הצפונית בעזה, שמשמש היום מנכ"ל ארגון "חותם". חצי שנה לפני ההתנתקות, הוא אומר, פנה למפקדיו ואמר להם כי אינו יכול לקחת באירוע חלק, אך לבסוף, כשביקשו להזיז אותו לתפקיד אחר, סירב אלוף פיקוד דרום דאז, דן הראל, לעשות זאת מכיוון שגרס שהדבר יהיה מסר כי מזיזים קצינים משירות במשימה הלאומית.

במחאה הגיע בראלי למחסום כיסופים, יצא מהרכב והחל לקרוא ללוחמים "תפקידנו להגן על מדינת ישראל, לא לגרש יהודים. אל תשתפו פעולה". הוא נעצר ונשפט לארבעה חודשי מאסר וחצי. לאחר מכן הודח מהצבא והורד לדרגת טוראי.

"ידעתי מראש שאשלם מחיר כבד על הסרבנות שלי, וכך באמת היה", הוא אומר לנו 18 שנים אחרי, ודוחה את ההקבלה בין מעשיו אז לגל הסרבנות הנוכחי. "ההתנתקות היתה עולם אחר לחלוטין, גירוש של אנשים שגדלו שנים בביתם, הוצאת מתים מקבריהם, הסגרת חבלי ארץ לאויב, הפקרות ביטחונית, פירוק קהילות, שריפת בתי כנסת והרשימה ארוכה. דברים שפוגעים במוסר הבסיסי ביותר.

"אני לא רואה בסרבנות עצמה דגל ולא אמצעי לשינוי מדיניות חקיקתית. כשיש פקודה בלתי חוקית ספציפית צריך לסרב, וכך עשיתי, אבל לא משתמשים בנשק יום הדין כאמצעי לסחיטה לשינוי מדיניות ציבורית. לשם כך יש לנו בחירות".

חריגה מתסריט הישראליות

לאן זה הולך, אני שואל את פרופ' לבל, כשבחוץ אווירת "תחזיקו אותי" משני הצדדים. "הסרבנות הסופר־המונית הזו היתה משוכנעת שתביא מזמן את הסחורה, וכל הצדדים היו בטוחים שהסיפור הזה ייעצר מזמן", הוא מנתח. "המילואימניקים הסרבנים שיוועו לכך שתהיה כתובת בממשלה שתאזין להם, שתאמר בישיבת הממשלה שצריך לעצור הכל ולעשות חושבים כי צה"ל מעל הכל.

"לטעמי, הממשלה היתה רק מרוויחה אם היתה דמות כזו בתוכה, כי זה היה מעביר את המסר שהממלכתיות של צה"ל היא מעל קידום מדיניות, דבר שהיה ממתן את האירוע. מרגע שבו אין קול כזה, לא רק שסינדרום הסרבנות לא נרגע אלא הוא מקבל דלק להתגבר.

"האירוע הזה הוא חריג מכיוון שהממשלה הזו, שעל פי כל תקדים היסטורי היתה אמורה להיעצר, לא עוצרת. התגובה המנוכרת שלה לזעקות הסרבנים אפשרה למוחים לדבר לא רק בשם הדמוקרטיה, אלא בשם הישראליות. הציפייה היתה שראש הממשלה ושר הביטחון יאמרו שהם נכונים למתן את הדהרה כדי להותיר את צה"ל מעל לכל ויכוח, אך כשלא עשו זאת הם איבדו את תומכי הרפורמה הממלכתיים, שרחוקים מלהיות אוהדי בג"ץ אך מצפים לשמר סמלים ממלכתיים ישראליים מאוחדים, שצה"ל הוא המוביל שבהם. זה ניצחון הסרבנים במחאה הזו. ההתעקשות מיתגה את הממשלה כמנוכרת לצבא ולישראליות.

"יש דברים שלא משחקים איתם. צה"ל הוא לא מוסד, יש לו ערך פסיכולוגי ומבצעי. יש כאן חריגה מתסריט הישראליות. האירוע הזה חושף את מה שמתרחש כבר שנים, ושהציבור מכל הזרמים הממלכתיים מתעקש שלא לראות - שיש כאן הרבה מאוד אוכלוסיות שלא שייכות לליבה משותפת, שיש זעקה לזהות ישראלית שתחבר ביניהם".