האם יש מישהו בפרקליטות שמסוגל להגיד "טעינו"?

הספר "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל אינו רק רומן קאנוני, אלא הוא משל בסדר גודל כמעט תנ"כי על האדם, על אובססיה, על דחף בלתי ניתן לכיבוש, על נקמה ועל אגו. לפני שנמשיך, הנה תקציר מנהלים של היצירה האנושית הנשגבת:

רב־חובל אובססיבי בשם אחאב יוצא למרדף נקמה אחר לווייתן לבן בשם מובי דיק. צוות הספינה חושב שאחאב משוגע, אבל נכנע לו. במפגש הסופי עם מובי דיק, סירות הציד טובעות והלווייתן מנצח. סוף.

המרדף המופרע של אחאב אחר הלווייתן הלבן מכלה אותו לחלוטין, מעוור אותו מהיגיון ומוביל אותו למותו, וסליחה על הספוילר. בדרך אחאב מאבד צלם אנוש.

בפרק 128, למשל, מסופר על המפגש בים בין ה"פיקווד" לספינה בשם "רחל". ספינה זו נתקלה במובי דיק, ובמרדף אחריו איבדו אנשיה סירה שבה בנו של רב־החובל. בים, הנוהג המחייב הוא לסייע לספינות במצוקה. רב־החובל של "רחל" מתחנן בפני אחאב שיסייע לו למצוא את בנו. אחאב מסרב. "אל תיגעו בשום מיתר או חבל. הקברניט גארדינר, אני לא אעשה זאת. בעצם השעה הזאת אני מפסיד זמן".

מלוויל חותם את הפרק בפרפרזה על ירמיהו. "ספינה זו, שככה בכתה בדמעות קצף, עודנה ממאנת להתנחם. היא היתה רחל, המבכה את בניה כי אינם".

אחאב האכזר, במרדפו המטורף, המגוחך, הנבזי וגם ההרואי, הוא עבד של האגו שלו. אגו שהתנפח לממדים מפלצתיים. הוא מבקש להילחם בלווייתן הלבן כמי שקורא תיגר על הטבע, על אלוהים. כל מעייניו וכל כוחותיו ממוקדים בסטייה שלו. את חיותו, את תזקיק מהותו האנושית, הוא שואב מהמרדף אחר הלווייתן הלבן - עד לטרגדיה הבלתי נמנעת.

פרשני "מובי דיק" נעים בין דתיות מופלגת לאתיאיזם ניהיליסטי. כל אדם רואה באלגוריה העצומה את מה שהוא רוצה לראות. גם אני.

אבל יש משהו שלא ניתן לערעור - תהליך שמתחיל בהדרגה ומידרדר בחוסר שליטה. מהרציונל, מהמדעי, משלטון האדם בטבע עד למה שיוצא מגדר האנושי, אל המסתורי שבנפש. ואגו עצום של רב־חובל עם רגל מעץ.

אגב אגו, בחייו של הרמן מלוויל נמכרו בסך הכל 50 עותקים של הספר.

כבר בראשית חקירות תיקי האלפים ראיתי ב"מובי דיק" מטאפורה מתאימה. נתניהו היה הלווייתן, והכל היה כשר כדי לצוד אותו. האובססיה הלא רציונלית, ניגוב כל ערך של זכויות אדם וכבוד האדם, סופם שהתנפצו מול בית המשפט והשופטים הישרים.

ביולי 2017 כתבתי ב"וואלה!" את הדברים הבאים בטור: "קחו לדוגמה את פרשת הצוללות. אף שראש הממשלה אינו חשוד, ואיש גם לא יודע באמת את פרטי הפרשה ואת החשדות נגד המעורבים, הרי שרבוב שמו של נתניהו ותמונתו בכל הזדמנות לא נובעים אך ורק מחיפוש אחר הצדק והמלחמה בשחיתות, אלא בעיקר מתוך אידיאולוגיה הרואה בנתניהו את האסון הגדול ביותר שנפל על ישראל אי־פעם. התקשורת הישראלית לא מסוגלת להיגמל מהתשוקה האדירה שלה להפיל את נתניהו. תיבת התהודה העכשווית מהדהדת 'ביבי אשם עד שלא תוכח חפותו'. המשך ישיר לבחירות 2015, שבהן רוב־רובה של התקשורת הישראלית ניהלה סזון, מסע הכפשה חסר תקדים עם תכלית ברורה - להעיף את נתניהו. לא דיברו בבחירות מהות, ולא התעניינו בעובדות או באמת. המטרה היתה קדושה, ולכן כל האמצעים היו כשרים. הקמפיין נמשך ויימשך וינוע מפרשה לפרשה, כי המטרה סומנה והיא אסטרטגית".

כמו ב"מובי דיק", המטרה קידשה את כל האמצעים. בתיקי נתניהו לא היה טאבו שלא נשבר

כאמור, הדברים נכתבו ערב פתיחת החקירה הגלויה בתיק 4000. לפני שבוע, המפכ"ל לשעבר אלשיך הודה בראיון בגל"צ כי "איש לא ניחש שנתניהו לא יתפטר" אחרי שיוגש נגדו כתב אישום.
אלשיך חשף את הבלוף. "האקדח המעשן" קוראים לזה. הודאה היא מלכת הראיות, לא? זה החוק כאן. אלשיך הודה ושם על זה פלומבה. בלי פשפשים, בלי תרגילים של שטאזי, בלי לחתום עד מדינה. המטרה היתה נתניהו כראש ממשלה.

וההנדסה לאחור מבעיתה. כמו ב"מובי דיק", המטרה קידשה את כל האמצעים. בתיקי נתניהו לא היה טאבו שלא נשבר.

כעת ברור מדוע הוא התעקש לדבוק בניצב רוני ריטמן, ולהאשים את התנהגותו הלא הולמת כלפי הקצינה צ' בכך שהיה מעורב בחקירות נתניהו.

היום ברור מדוע תחת אלשיך הופעלו רוגלות נגד אזרחים בניגוד לחוק. מדוע נגררו קשישות בשנות ה־80 לחייהן לחדרי חקירה.

מדוע הוטרדו עדים ושוסו בהם פשפשים, מדוע הוצאה מביתה אזרחית תמימה ונלקחה בשעת בוקר לחדר החקירה כדי לעשות בה שימוש מבחיל, להפוך אותה לחפץ, חומר ביד היוצר של איש הערכים במבחן, שפשוט לא ניחש שכל זה לא יגרום להתפטרותו של ראש הממשלה.

לא צדק, לא חקר האמת, לא חקירה מקצועית, לא סדרי משטר הנהוגים במדינות דמוקרטיות. רק חריגה מסמכות, עבירות בלתי נגמרות על החוק ומסע ציד נגד איש אחד.

הסניף הראשון של סטארבקס נפתח בסיאטל על שמו של סטארבק, החובל הראשון של ה"פיקווד", ספינת ציד הלווייתנים ב"מובי דיק".

סטארבק הוא קווייקר רציני ומהורהר מהאי ננטקט, נשוי ואב לבן. הוא היחיד שמביע התנגדות למסע הנקמה של אחאב, ומכריז כי אלו טירוף ואיוולת לבקש נקם מחיה. כשמגיעים לישורת האחרונה של המסע אחר מובי דיק, סטארבק אפילו שוקל להרוג את אחאב ולהחזיר את הספינה הביתה. חברי הצוות נאמנים לאחאב, וסטארבק לא מצליח לשכנע אותם. למרות חששותיו, אפילו הוא עצמו מרגיש מחויב לחובתו לציית לקפטן.

בסוף, סטארבק קרוע בין החובה לבין ההיגיון והמצפון. כשהכאוס מגיע לשיא, ואחאב מוביל את הסירות לצוד את מובי דיק, קול ההיגיון של סטארבק נכנע לטירוף.

חשבתי על סטארבק כי מלוויל מעצב אותו כגיבור הטרגי של הספינה מול הטירוף של אחאב. זה שמבין לאן זה הולך ומנסה להחזיר את הכל לפסים שפויים, אבל לא מצליח. תמיד יש סטארבק, לא? אז איפה הסטארבק של הפרקליטות שיצעק "די, טעינו"?

יש כזה בכלל?