מרחב ההכחשה: מה בולם את ההתיישבות בגליל ובנגב?

מאבק של יותר מעשור, שמועצות אזוריות במרחב הכפרי בגליל ובנגב מנהלות נגד החסמים שהוטלו על התפתחות ההתיישבות הכפרית, הגיע בחודש האחרון אל שולחן הממשלה. השר לפיתוח הנגב והגליל, שרת ההתיישבות ושר האוצר חברו לשר הביטחון למאמץ משותף לתיקון העיוות. אך אף על פי שהשלטון המרכזי התעורר לנוכח המחדל, הדרך לתיקון עדיין ארוכה. כדי להבין את הקשיים, יש לתאר את המניעים הגלויים והסמויים שהביאו את רשויות המדינה ליצור אפליה מוסדית ונוהלית, למעשה, נגד ההתיישבות.

סבך החסמים להתפתחות ההתיישבות מסתכם בשלושה מוקדים עיקריים. החסם הראשון מופעל מתוקף תוכנית המתאר הארצית - תמ"א 35. גיבושה החל בהכוונתו של יוסי שריד, כשהיה השר לאיכות הסביבה בממשלת רבין, והיא אושרה בשנת 2005 על ידי ממשלת שרון. התוכנית התגבשה מתוך הכרת הצורך להגן על השטחים הפתוחים כשטחים ירוקים ולמנוע פיתוח ובנייה חדשה בהם.

כך נקבעו שני עקרונות יסוד לתכנון המרחב: הראשון - להימנע מהקמת יישובים חדשים, והשני - להגביל את התפתחות היישובים הכפריים הקיימים. בהתאם לכך, הוטלה על היישובים היהודיים מכסה תכנונית למספר משקי בית בכל יישוב - לא יותר מ־400 בממוצע. המכסה פורסמה בנספח לתוכנית המתאר הארצית - לוח 2 - והוטלה רק על יישובים יהודיים.

האילוצים ה"ירוקים" שהטילה תוכנית המתאר מתאימים אולי למדינה מערב אירופית, שהאוכלוסייה בה כמעט לא גדלה. אך כשהם מוטלים ללא התאמה לתנאיה הייחודיים של מדינת ישראל, כשהם מוטלים בעיקר על ההתיישבות היהודית (בעוד האוכלוסייה היהודית מתרכזת ברצועת החוף, במגדלים המזדקרים מנהריה ועד לאשקלון) - התוכנית מתעלמת מצורכי הביטחון לשליטה במרחב הפתוח ובאדמות השולטות על הצירים הראשיים. עם הגבלת מרחבי ההתיישבות היהודית, בתהליך מתמשך, השליטה הריבונית הישראלית במרחב הפתוח גם במרחבי המרעה, בנגב ובגליל, הלכה ונמוגה.

צמצום התחרות

החסם השני נבע מהגבלת זכות היישובים לקיום ועדת קבלה עד למכסה של 400 משקי בית. למגבלה זו יש משמעות בהיבטים כלכליים וקהילתיים. ביישובים קהילתיים שהגיעו למיצוי המכסה, גם אם היה ביכולתם התכנונית להתרחב במספר המגרשים לבנייה - שיווק הקרקע בידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) עבר מאותו השלב לשיווק במכרז למרבה במחיר.

שיווק כזה מצמצם מאוד את יכולת בני המקום להתחרות בתחרות השוק על הזכות לגור ביישובם, ויוצר איום על זהות המרקם הקהילתי. זכות ההעדפה לבני מקום מתקיימת, לעומת זאת, ללא כל סייג בשיווק קרקע המדינה על ידי רמ"י בכל הכפרים הלא־יהודיים. הגדרת השיווק ל"בני המקום" מצוינת לא פעם בפומבי בנוסח המכרז.

החסם השלישי נובע ישירות ממחיר הקרקע למגורים, ההולך ומאמיר ביישובים היהודיים. חסם זה נובע ישירות מהפער ההולך וגדל בין ההיצע המוגבל של מגרשים לבין הביקוש הגובר. במידה לא פחותה הוא נובע גם ממדיניות שיווק הקרקעות של מועצת מקרקעי ישראל ומשרד השיכון, החותרת ביישובים היהודיים למיצוי פוטנציאל ההכנסה לאוצר המדינה.

בתנאים האלה נוצר פער המחירים בין מגרש בכפר הלא־יהודי, שישווק בידי רמ"י ומשרד השיכון במחיר של כ־150 אלף שקלים, לבין אותו המגרש ביישוב היהודי הסמוך לו, שיימכר למתיישב במחיר של יותר ממיליון שקלים.

במחיר הזה, הסיכוי לזוג צעיר יהודי להתיישב ביישוב כפרי בגליל או בנגב הולך וקטן. במחירים המאמירים, רוב הקונים מייצגים משפחות שכבר הגיעו לביסוס כלכלי. לרובן כבר אין ילדים בגיל הגן. כך גני הילדים ביישובים במועצות אזוריות משגב, עמק יזרעאל ועמק המעיינות הולכים ונסגרים. במגמה הזו, הדירוג הסוציו־אקונומי של יישובים אלה נוגע במדרגת 10-8, מה שמבטל כל בקשה להנחה ולסבסוד במחיר המגרש, כאילו היה מדובר בבקשת הנחה למגרש בכפר שמריהו.

המניעים לחסמים

בתגובה לביקורת נוקבת שהוטחה במנכ"ל רמ"י בישיבת הממשלה שהתקיימה ב־28 מאי, שר השיכון יצחק גולדקנופף יצא להגנתו במכתב רשמי והדגיש: "אני רואה חובה להתנער מהאמירות המופנות כלפי רמ"י, שכביכול היא מובילה מדיניות אנטי־ציונית".

גם השרה אורית סטרוק הבהירה כי אינה מאשימה את פקידי רשויות התכנון ורמ"י במגמת אנטי־ציונית. רצוי להאמין כי זה אכן המצב. ובכל זאת, לא ניתן להכחיש כי מה שהתרחש בשנים האחרונות, בחסימת התפתחות ההתיישבות הכפרית היהודית בגליל ובנגב, הוא תפנית מובהקת בהשוואה לכל המוסכמות שהיו עד לפני כמה עשורים בבחינת המובן מאליו, בהיגיון המכוון לפעולות הממשלה בפיתוח ההתיישבות היהודית.

מה שבכל זאת יכול להסביר את המניעים הגלויים והסמויים לעצירת ההתיישבות, הוא השפעתן הגוברת של שתי מגמות. האחת נובעת משינוי דרמטי במדיניות האוצר ורמ"י בשיווק קרקע הלאום למגורים, והאחרת נובעת מהשפעתם הגוברת של טרנדים אקדמיים בתחומי המינהל הציבורי, הסוציולוגיה והגיאוגרפיה.

לאחר קריסת שלטון מפא"י, ועם התפנית הכלכלית שהונהגה על ידי שמעון פרס במשבר הכלכלי בשנת 1985, ישראל עברה להתנהלות בהיגיון קפיטליסטי. בתוך כך, השתנתה מדיניות השיווק של קרקעות הלאום למגורים והתמקדה במיצוי פוטנציאל ההכנסה למדינה, עד כדי התנהלות בהיגיון ספסרי. השינוי פגע ישירות במחירי הקרקע במרחב הכפרי, שעד אז שווקה במחיר נמוך משיקולים לאומיים.

המגמה השנייה מתבטאת בגישה בחוגי אקדמיה שלפיה ההתיישבות הכפרית פוגעת באוכלוסייה הערבית, בין היתר דרך חוק יסוד: הלאום. נראה שבקרב הדרג המקצועי הזוטר והבכיר ברשויות המדינה אומצה הכוונה לתקן זאת. כלומר, לעצור את מומנטום ההתיישבות ולתת דרור להתיישבות
הערבית בגליל ובנגב.

אם לא יתחולל שינוי, ויוסרו החסמים, לזוגות צעירים לא יהיה סיכוי למימוש חלום למגורים במרחב הכפרי בגליל ובנגב. מדינת ישראל תאבד כך לא רק את השליטה במרחבי הגליל והנגב, אלא גם את עצם היכולת לכינון תודעת מולדת, התלויה, כמו בזיקת פירנצה למרחבי טוסקנה, בזיקה התרבותית והמרחבית בין חיי העיר לחיי הכפר.