"דחפתי את בגין, קפצתי אחריו למים, ונפתחה עלינו אש תופת"

קולו של יחיאל שפירא נשבר והוא מוחה את הדמעות מעיניו. "תסלח לי, בבקשה", הוא אומר, "אבל כשאני נזכר בסיפור הזה ומספר אותו לאחרים, אני לא יכול שלא לבכות. יהודים ירו על יהודים - איך אפשר שלא להתחלחל?"

לא קל לראות אדם שבע ימים, עוד מעט בן 91, פורץ בבכי מר. אבל חוויה מטלטלת כזו לא יכולה להשתוות למה שעבר על יחיאל הצעיר ב־22 ביוני 1948, אותו יום מר שבו הוטבעה ספינת "אלטלנה". נדמה שאפילו בחלוף 75 שנה מהרגע שבו קרעו רעמי התותח את השקט התל־אביבי, האיש שיושב מולי עדיין רואה לנגד עיניו את הזוועה שהתרחשה אחרי שעלה על סיפון אוניית אצ"ל, אשר הביאה לחופי הארץ עולים ונשק. הוא רואה את האח המרים ידו על אחיו, ומבקש שהמחזה הנורא לא יחזור על עצמו לעולם. 16 אנשי אצ"ל ושלושה לוחמי צה"ל נהרגו באותו יום, שסימל את אחד השברים הגדולים בחברה הישראלית שמייד אחרי קום המדינה.

אף שביוני 1948 עדיין לא מלאו ליחיאל 16, הוא הספיק לעבור עד אז דבר או שניים שבני גילו יכלו רק לדמיין. "בנעוריי הייתי חבר בית"ר בתל אביב", נזכר שפירא, "בגיל 14 גויסתי יחד עם חבריי לאצ"ל. התחלנו להשתתף בפעולות משניות שמתאימות לגיל הזה, בעיקר הדבקת כרוזים של המחתרת ודברים נוספים. עם פרוץ מלחמת העצמאות הגיעה העת לפעילות האמיתית, ומובן שהתייצבנו אליה".

המבצע הראשון שבו השתתף היה המבצע לכיבוש יפו מידי כנופיות ערביות שאיימו על תל אביב. "נקראנו להגיע לבית הספר אליאנס שברחוב שבזי, ומשם היינו אמורים לחתוך את מנשיה לכיוון שפת הים", משחזר שפירא את הקרב ההיסטורי בטון יומיומי כל כך, כאילו הוא מתאר הליכה שגרתית בפארק, "נתנו לנו רימונים וסטנים, ויצאנו לפעולה. כאשר התקרבנו לרחוב הראשי של יפו, נתקלנו בירי של משוריין בריטי שעמד שם. נאלצנו לשנות מסלול ולעבור דרך הבתים תוך פיצוץ קירות. התקדמנו לים, הברחנו קבוצות של ערבים חמושים, ואלה ששהו במסגד חסן בק נכנעו".

כמה שבועות אחרי שחרור יפו הועלו לוחמי אצ"ל על טנדרים והועברו לגזרת יהודייה, הכפר הערבי ששכן במקום שבו נמצאת היום העיר יהוד. גם בקרב הזה היתה ידם של הערבים על התחתונה, אבל בקרב הבא, באזור לוד, נפצע יחיאל בניסיון לפוצץ מעבר מים ולחסום את המשוריינים של הצבא העיראקי. "פוצצתי את המעבר", מספר שפירא, "אך כאשר התחלתי לסגת, אחד המשוריינים החל לרדוף אחריי. רצתי בזיגזגים, קפצתי, נפלתי כדי להתחמק מהצרורות, ובכל זאת נפגעתי מצרור אחרון. כדור אחד פגע ביד, ושניים ברגל".

יחיאל הפצוע חבש את פצעיו בקרעי החולצה, העביר בשיניו את הסטן לבודדת, וירה בכל פעם כדור לכיוון העיראקים, כדי שלא יתקרבו. הוא שכב במשך שעות בשדה ליד מסלול הנחיתה של שדה התעופה לוד עד שבא החילוץ ופינה אותו לביה"ח בילינסון.

כשדבר הפציעה נודע לארבעת אחיו הבוגרים של יחיאל, כולם חברי אצ"ל, הם נהרו לבית החולים לבקר אותו. "כעבור שבוע הביקורים שלהם פסקו", אומר שפירא, "שאלתי בני משפחה אחרים היכן הם, ונאמר לי שהתגייסו לצה"ל, כי אצ"ל הצטרף לשורות הצבא. במרתף הבית שלנו היה סליק עם נשק, וגם אותו העבירו לידי צה"ל".

הרצל מקוב: "בגין הבין שעל כף המאזניים מונח גורל האומה, ולא רק השאלה איזה צד במחלוקת יגבר. מלחמת אחים עלולה להביא למצב שהסיפור הישראלי ייגמר, ויש מספיק אויבים שמחכים לכך כל הזמן, בלי קשר למה שאנו עושים"

אחרי אשפוז של שבועיים שוחרר יחיאל לביתו ושמע חדשות מרעישות שהועברו מפה לאוזן: "נאמר שלתל אביב הגיעה אוניית נשק ששמה אלטלנה. בתור בחור צעיר, שחיפש תמיד לראות את ההתרחשות מקרוב, החלטתי מייד לקחת קביים (הפציעות ברגל עדיין הכאיבו) ולדדות לכיוון הים. שם ראיתי מכר, כדורגלן ממכבי תל אביב, שהציע לקחת אותי בחסקה לאונייה. כשהתקרבנו לאלטלנה, זיהה אותי אחד הבחורים ששהו על הסיפון, לוניה דבורין, גם הוא איש כדורגל, שאימן אותי בבית"ר תל אביב. הוא צעק שיעלו אותי לסיפון כדי שאתאר את מה שהולך בחוף. קפצתי למים, הפצעים שרפו בצורה איומה, ובכל זאת תפסתי את החבל כדי שיעלו אותי לאונייה".

יחיאל נלקח לאדם שנראה בעיניו כמפקד הספינה והתבקש לספר מי נמצא בחוף. "הספקתי להגיד שבחוף שוהים רק אנשי פלמ"ח, והוא מייד הציע לאנשיו להתחיל להוריד לשם נשק שהיה בבטן האונייה. אמנם לא שאלו אותי, אבל עניתי שחבל לעשות זאת, כי הנשק יילקח מייד על ידי אנשי פלמ"ח. לוניה 'זיכה' אותי בסטירת חיבה ואמר: 'אתה יודע עם מי אתה מדבר? זה בגין!'. שמעתי את השם בגין, ולהתרגשות שלי לא היתה גבול. בשבילי אלוהים היה הראשון ובגין היה השני, מייד אחריו".

"ההוראה: לחסל את בגין"

מאותו הרגע נצמד הנער התל־אביבי למפקד המחתרת הנערץ והזדנב אחריו על הספינה. "הלכתי עימו לכל מקום, גם כאשר החלו היריות על אלטלנה מהבית האדום", משחזר שפירא את מהלך העניינים, "בגין רץ לסיפון אל בחורים אמריקנים, שראו את צריח המגדל חסן בק, חשבו שאנו נמצאים מול יפו וסברו שהיורים הם ערבים. מטבע הדברים, הם רצו להשיב אש. בגין צעק אליהם: 'אלה יהודים, ואתם לא יורים אליהם אף כדור! תתחבאו, אבל אל תחזירו אש!'. ראיתי זאת במו עיניי, ושמעתי במו אוזניי".

היריות לאלטלנה נמשכו, ויחיאל נפצע מאחת מהן. "הם כיוונו לעמדת הפיקוד, אל המקום שבו בגין נמצא", הוא אומר בביטחון גמור, "עמדת הפיקוד היתה משוריינת, אבל אחד הכדורים חדר את השריון ונתקע לי ברגל, כאילו הפציעות מהקרב בלוד לא הספיקו. הכדור לא חדר עמוק, והצלחתי להוציא אותו".

למרות הפציעה, הסתובב הנער הסקרן באונייה ורצה לחקור מה יש בה. הוא ראה הרבה תחמושת, כדורים ופגזים, ושישה זחל"מים שהיו למטה. אמנם רוב הנשק הורד מאלטלנה בעגינה הקודמת מול כפר ויתקין, אך ציוד רב עדיין נשאר בה.

שפירא: "שיחקתי טניס עם רבין, ובאחת הפעמים שאלתי 'אתה יודע שירית עלי באלטלנה?'. הוא התנצל ביובש, ורק ענה לי בכנות שכחייל היה עליו למלא את הפקודה לירות"

"שמעתי שבין דוד בן־גוריון לבין בגין היה סיכום שהעולים אשר הגיעו באלטלנה ו־80 אחוזים מכלי הנשק יורדו מהאונייה בחוף ויתקין, ואילו היתר יועבר בחשאי אל היחידות הלוחמות בירושלים, כדי לעקוף את הגבלות האמברגו של האו"ם", טוען שפירא. בן־גוריון לא עמד בתנאי הסיכום, ובשעות אחר הצהריים של 22 ביוני הופגזה אלטלנה מהחוף.

"סירה ראשונה עם הנשק נשלחה מהאונייה אל החוף, וחיילי צה"ל ירו לעברה והרגו את כל מי שהיה בה", נזכר שפירא. "גם על האונייה הומטרה אש, שכוונה אל עמדת הפיקוד. כנראה היתה להם הוראה לחסל את בגין. אחרי כשעתיים כבר נורו פגזים. פגז אחד חלף מעל האונייה, פגז שני נחת לידה במים, פגז שלישי פגע בבטן של אלטלנה וגרם להתלקחות התחמושת, לפיצוצי המשנה ולשריפה.

"רב החובל האמריקני של האונייה הורה למלחים לפתוח ברזים כדי להציף את בטן האונייה במים. אפילו בעת המצוקה הזאת, בשעה שהיו על הסיפון הרוגים ופצועים, היריות על האונייה מהבית האדום לא פסקו לרגע. רב החובל הוריד את הדגל הכחול־לבן מהתורן והחליף אותו בחולצתו הלבנה, כדי לאותת את סימן הכניעה, אבל מהחוף המשיכו לירות לעבר האונייה הבוערת".

"בושת התותח הקדוש"

בשלב הזה ניתנה לכל נוסעי האונייה הפקודה לקפוץ למים. "בגין התעקש שלא לעזוב את אלטלנה, עד שיוצאו ויורדו אחרוני הפצועים מבטן האונייה", נזכר שפירא. "אחר כך היה לי הכבוד לדחוף אותו למים, כי האונייה יכלה להתפוצץ בכל רגע. קפצתי אחריו, וכאשר היינו במים נפתחה עלינו אש תופת מהחוף".

את הרגעים הדרמטיים האלה שפירא לא יכול לתאר בשלווה. "בושה וחרפה", הוא אומר בשקט, וקולו שוב נשבר. "יהודים ירו על אחיהם הפצועים וחסרי הישע שביקשו רק להינצל. בלית ברירה, משהיריות לא פסקו, נאלצנו להסתתר מאחורי האונייה הבוערת, שהגנה עלינו מפני האש מהחוף. למזלנו, אחד המצילים מחוף תל אביב הגיע לאזור בחסקה ולקח את בגין בסיבוב גדול לחוף יפו".

למרות הפציעה, יחיאל הצליח לשחות אל החוף, ונלקח לבית חולים. כעבור חודשים התגייס לצה"ל, הספיק להילחם במלחמת העצמאות ובהמשך גם במלחמות ישראל נוספות. אבל הזעזוע של פרשת אלטלנה לא נתן לו מנוח: "עוד לפני הגעת אלטלנה בגין נתן לאנשי אצ"ל הוראה להתגייס לצה"ל, וכך נעשה. בין המתגייסים הרבים היו ארבעת אחיי הגדולים, לכן אין שחר לטענה כאילו אצ"ל איים על בן־גוריון או על אחדות השורות של המדינה הצעירה. חיילי צה"ל ירו לא סתם על אחים, הם ירו על אחיהם לנשק".

שפירא מכיר את הטענה שלפיה המנוע מאחורי ההוראה לירות על אלטלנה היה ישראל גלילי, ולא בן־גוריון. עם זאת, אין בכוחה של הטלת אשם פרסונלי להשכיח את חציית הקו האדום העקרונית של ההחלטה העגומה לפתוח באש.

"הבושה הוכפלה משעה שכינו את התותח שהפגיז את אלטלנה 'התותח הקדוש' והתגאו בו, במקום לזרוק אותו למצולות", נאנח שפירא. "נאלצתי לבלוע את הסיפור הזה, להבליג ולשתוק. אבל הכאב שלי לא נעלם עד היום, ואסור שהוא יישכח. עשרות שנים של ניסיון להעלים את הפרשה או להאשים בה את אנשי אצ"ל היו בבחינת הוספת חטא על פשע.

"אין לי שנאה וטינה כלפי אלה שירו עלי. תראו איזו אירוניה: כעבור הרבה שנים אני, יחיאל שפירא, הבית"רי מאלטלנה, ייצגתי בתחרויות טניס את אגודת הפועל והבאתי לה מדליית זהב. בשנות ה־80 שיחקתי הרבה עם חובב טניס אחר, יצחק רבין שמו. באחת ההפסקות הרהבתי עוז ואמרתי לו: 'יצחק, אתה יודע שירית עלי באלטלנה?'. הוא שמע את השאלה, התנצל ביובש, ורק ענה לי בכנות שכחייל היה עליו למלא את הפקודה לירות".

"העלימו את הזיכרון"

גם הרצל מקוב, מנהל מרכז מורשת מנחם בגין, משוכנע שהחשיבות של סיפור אלטלנה לאתוס הישראלי גדולה מאוד. לדבריו, ישראל היתה בסיטואציה שאין דרך אחרת לתאר אותה מאשר על סף מלחמת אחים, או בלשון עמים אחרים - מלחמת אזרחים, שהלכה למעשה כבר נפתחה: "הצד של בן־גוריון כבר פתח במלחמה הזאת, ובגין מנע אותה בהחלטה מאוד דרמטית לא להשיב אש ולהמשיך את החיים. מכיוון שמדינת ישראל ועם ישראל עומדים מדי פעם בפני צמתים מאוד לא פשוטים מבחינת המחלוקת הפנימית, הלקח של מניעת מלחמת אחים נשאר רלוונטי, ואני מניח שלצערנו הוא גם יחזור להיות רלוונטי בעתיד. לכן יש חשיבות ללמוד איך מתנהלים באירוע כזה ואיך אפשר למנוע אותו.

"לצד זאת, העיסוק בטרגדיה של אלטלנה חשוב גם מבחינת הצדק ההיסטורי והמחויבות לאמת. במשך כל כך הרבה שנים ניסו להשריש את המיתוס כאילו פרשת אלטלנה נסבה סביב ויכוח על ממלכתיות. על פי אותה תפיסה שקרית, הציגו את הסיפור כאילו בן־גוריון, איש הממלכתיות הטהורה, ניצב נחוש כדי להבטיח את הממלכתיות של המדינה הישראלית החדשה, וכאילו אנשי אצ"ל היו מורדים ששאפו לתפוס את השלטון בכוח. זה כמובן מנוגד לאמת".

מקוב מדגיש שבגין עצמו חשב שמניעתה של מלחמת אחים בפרשת אלטלנה היתה הדבר החשוב ביותר שעשה במהלך חייו מלאי המעש וההישגים: "הוא התבטא כך פעמיים. פעם אמר שאם יש משהו שהוא רוצה שייזכר ממנו, הרי הוא מניעת מלחמת אחים. ובהזדמנות אחרת סיכם את פועלו כראש ממשלה וטען שגם אחרי שהביא לכריתת הסכם השלום עם מצרים והוציא לפועל את המבצע להפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ההחלטה החשובה מכל בחייו היתה למנוע מלחמת אחים סביב הסיפור של אלטלנה".

האם הצו של בגין למחנהו למנוע מלחמת אחים בכל מחיר לא משחרר דווקא את ידי הצד השני במחלוקת הפנימית ומקל עליו לאיים במלחמה כזו, ביודעו שהימין הישראלי יירתע ויוותר?
"בגין ענה על השאלה הזאת כבר בשלהי שנת 1944, בתחילתו של הסזון, אותו מבצע שבמהלכו הסגיר ארגון ההגנה אנשי אצ"ל לבריטים ופעל נגדם באלימות. כבר אז בגין טבע את קביעתו המפורסמת 'מלחמת אחים לעולם לא'. חבריו למפקדת אצ"ל לא הסכימו עם דעתו, חלקו עליו ובעצם הפנו אליו את שאלתך. 'מה זאת אומרת מלחמת אחים לעולם לא?' הם שאלו אותו, 'והרי אנשי ההגנה מנהלים נגדנו מלחמת אחים, שעה שאנחנו יושבים בחיבוק ידיים ולא משיבים להם'. תשובתו היתה שמבחינת האומה עדיף שצד אחד ייפגע, אפילו שאלה אנחנו, ולא האומה כולה.

"בגין הבין שעל המאזניים מונח גורל האומה, ולא רק השאלה איזה צד במחלוקת הפנימית יגבר. מלחמת אחים עלולה להביא למצב שבו הסיפור הישראלי ייגמר, ויש מספיק אויבים מסביב שמחכים לכך כל הזמן בלי קשר למה שאנו עושים. על כן השקפתו חייבה למנוע מלחמת אחים בכל מחיר, גם אם זה כרוך באובדן ההרתעה מול אנשי בן־גוריון".

גם בן־גוריון הכיר בעליונות המוסרית הזאת של יריבו הגדול?
"בן־גוריון עשה מאמצים אדירים להעלים את האונייה ולמחוק כל זכר שלה. אלטלנה הטבועה הרי עמדה מול חופי תל אביב, די קרוב לביתו של ראש הממשלה בעיר, במה שהיו אז שדרות קק"ל. היא ניצבה שם כמעין אנדרטה דוממת לסיפור העצוב הזה, והוא לא יכול היה לסבול את זה. מכיוון שבאותה תקופה לצי הישראלי ולחיל הים של המדינה הצעירה לא היו אמצעים טכניים לגרור אותה, בהוראת בן־גוריון הוזמנה חברה מאירופה והושקעו מאות אלפי דולרים, סכום עצום במושגי הימים ההם שבהם למדינה לא היה כסף לצרכים בסיסיים, כדי להדביר את הזיכרון. וכאילו לא די בכך, אחרי כן גם זייפו את יומני המבצעים של חיל הים, כדי שלא יהיה אפשר לאתר את הנקודה שבה הטביעו את אלטלנה, וכדי שאף אחד לא יוכל למצוא את שאריות האונייה".

האם בכל זאת בכוונתכם למשות את אלטלנה מהמים ומתהום הנשייה?
"מרכז מורשת בגין וגורמים נוספים סבורים שכדי להנכיח את סיפור אלטלנה לדורות הבאים, ראוי להקים אנדרטה שתכלול חלק מהאונייה. לפני כעשור התחלנו בחיפוש אחרי שרידיה, על בסיס ההערכה של מומחים שהם נמצאים במים רדודים יחסית מול חוף תל אביב, ובהתאם להערכה הזאת נשכר הציוד המתאים. בהמשך התברר שמול החוף יש מדרגה חדה בקרקעית הים, והמים הופכים עמוקים. הרובוטים הימיים שהיו ברשות משלחת החיפוש לא אפשרו לקבוע בוודאות את מיקום האונייה הטבועה, ובשל העלות הגבוהה של הפעולה בעומק הים טרם עלה בידנו לממש את התוכנית לאתר את אלטלנה ולהוציא את חלקה".