אחרי הפיגוע בעלי: את הלהבות בשומרון לא יכבו עם פירומנים

הפיגוע בעלי הציף את הדרישה מהממשלה להשיב את הביטחון ואת תחושת הביטחון, שהתערערו משמעותית בחודשים האחרונים. לעצור את הדימום, את ההסתה, את האנרכיה, ולהשיב את ההרתעה והשליטה לישראל.

לדורשים פחות חשוב איך זה יקרה, העיקר שיקרה. זה מובן כשמדובר באזרחים מהשורה, מרובי דאגה ונטולי השפעה, אבל כשמדובר בחברי ממשלה זה פלא ישראלי ייחודי. רק אצלנו יכולים שרים, חלקם חברי קבינט, להגיע לשטח, להפריח סיסמאות ריקות, ולחמוק מבלי לקבל אחריות. כתמיד, בולטים בכך שניים, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שהבנתם בביטחון קטנה אפילו מהבנתם הלא קיימת במשרדים שעליהם הם אמונים.

צפון השומרון נתון באנרכיה. הרשות הפלשתינית איבדה שליטה, ומי שמנהלים את השטח בפועל הם ארגוני הטרור - חמאס והג'יהאד האסלאמי. דרך המפקדות בעזה ובחו"ל הם מטריפים את השטח

נשים בצד את העובדה שרק לפני שנה הם תקפו ממשלה אחרת שהנתונים בתקופתה היו גרועים פחות, והתחייבו למציאות טובה בהרבה; כל הפוליטיקאים נוהגים כך. אבל כעת, בממשלת הימין מלא־מלא שהקימו בצלמם, זאת השעה שלהם ללמד את כולם איך אפשר להכריע את הטרור לתמיד. להזיז הצידה את כל מי שביטחון הוא מקצועם, לתפוס את ההגה, ולדהור לעבר הניצחון.

למרבה המזל, זה לא יקרה. ישראל שקועה עמוק במספיק הרפתקאות, והיא לא צריכה עוד כמה כאלה באדיבותם של שניים שהניסיון המצטבר שלהם בביטחון הוא שמונה חודשי שירות (פלוס לא מעט שעות בחדרי החקירות של השב"כ). בשעות המדממות האלה נדרשים שיקול דעת, ניסיון והבנה במורכבות הביטחונית, האזורית והבינלאומית, ובעיקר בהפנמת המשמעויות וההשלכות של כל מהלך. זאת הסיבה שרה"מ נתניהו נמנע מלזמן את השניים לדיון הביטחוני שכינס בפיקוד המרכז שעות לאחר הפיגוע. יועצים בשקל יש לו מספיק, וגם לפירומנים הוא לא זקוק. כמו בעבר, גם כעת הוא בחר להתייעץ במי שחושבים מהראש ולא מהבטן, במי שמחפשים פתרונות ולא סיסמאות, במי שנושאים באחריות ולא מפילים אותה על אחרים.

בין העלות לתועלת

האינסטינקט, שגם קנה לו אחיזה אצל לא מעט כותבים ופרשנים, הוא לתבוע השתלטות על השטח. "לכבוש" את ג'נין ושכם, לעבור בית־בית, לעצור מבוקשים, לתפוס אמצעי לחימה. לצה"ל אין בעיה לעשות זאת. התוכניות קיימות, הכוחות מאומנים, נדרשת רק פקודה והשיירה תתחיל לנוע ליעד.

השאלה מה זה ייתן. לשיטת הפעילות הקיימת - כניסה מהירה לשטח, לרוב מסוערבת, מבוססת מודיעין, מעצר או חיסול של היעד, וניתוק מגע - יש יתרון ברור. היא ממקדת את המלחמה במחבלים ומאפשרת לרוב האוכלוסייה להמשיך בשגרת חייה. היא גם מצמצמת פגיעה בבלתי מעורבים וסיכון לחיילי צה"ל. גם החיסרון שלה ברור: ללא נוכחות קבועה, השליטה בשטח נותרת של ארגוני הטרור. על כל מבוקש שנעצר או מחוסל צצים עשרה חדשים. המחרטות והמעבדות פועלות כמעט באין מפריע. כל כניסה לשטח נשקלת מאה פעמים בפער שבין עלות לתועלת, ונדרשים מודיעין איכותי ורמת מסוכנות וודאות גבוהה כדי להצדיק אותה.

על הפער הזה מנהלת ישראל את הביטחון שלה ולוקחת סיכונים בכל הגזרות. כוחות מועברים מגזרה לגזרה לפי התרעות; כך גם סוללות כיפת ברזל, אמצעי חוזי ומודיעין, ויחידות מובחרות. אין לישראל מספיק לוחמים ואמצעים כדי לטפל בכל, כל הזמן, בכל מקום. מי שאומר או מבטיח אחרת - משרלט. רבים בפוליטיקה הישראלית מתפרנסים מכך; למערכת הביטחון אין לוקסוס כזה. היא צריכה לעשות את המקסימום במשאבים שעומדים לרשותה, ובעיקר לומר תמיד את האמת, גם כשהיא לא נעימה (ולרוב היא לא נעימה).

האמת בהקשר ליו"ש היא כזאת, בתמצית: צפון השומרון נתון באנרכיה. הרשות הפלשתינית איבדה שליטה, ומי שמנהלים את השטח בפועל הם ארגוני הטרור - חמאס והג'יהאד האסלאמי - באמצעות המפקדות בעזה ובחו"ל ששולחות כספים, מגייסות אנשים, נותנות הנחיות ומטריפות את השטח בהסתה פרועה ברשתות החברתיות. ברקע בוחשת איראן, שמנסה לאגוד את הטרור הזה לחבילה אזורית, שבה כל אירוע בג'נין יסכן את ישראל בהסתבכות גם בעזה ובזירה הצפונית.

ישראל מנסה לטפל בכל זה בפינצטה, לא בפטיש. כאמור, אין בעיה להשתלט מחדש על כל עיר וכפר ביו"ש. השאלה מה זה ייתן. האם הטרור יקטן בטווח הקצר או דווקא יתגבר, האם יהיה שקט משמעותי בטווח הארוך, והאם ניתן להשיג את היעדים מבלי להסתבך בהרפתקה רחבה בהרבה? יש לא מעט דוגמאות להסתבכויות אפשריות כאלה: מהסלמה רב־זירתית, דרך פגיעה ביחסים הרגישים עם מדינות ערב והמערב, ועד לקריסה מוחלטת של הרשות הפלשתינית והשתלטות של חמאס על יו"ש.

כל אלה חייבים להיות מובאים בחשבון לפני ה"פעל". זאת מידת האחריות שנדרשת מהדרג המדיני והפיקודי הבכיר. היא מובנת היטב לרה"מ ולשר הביטחון, לרמטכ"ל ולראש השב"כ; היא מובנת פחות לרבים משרי הממשלה וחברי הכנסת. הנזק שהם גורמים בכך הוא משולש: הם נוטעים אשליות מסוכנות בקרב הציבור ועלולים לדחוק באמצעותו את ישראל לפעולה נמהרת ולא מחושבת, הם מדרבנים את האויב ולמעשה מציגים את ישראל כהססנית וכחלשה, והם מרוקנים מתוכן את המונחים "אחריות" ו"קולגיאליות".

ערב מבצע חומת מגן התמודדה ישראל עם גל טרור גדול ומסוכן פי כמה. אוטובוסים ומסעדות התפוצצו, עם עשרות הרוגים בכל פיגוע. השטח היה רווי בהתארגנויות טרור, שזכו להגנתה המעשית של הרשות הפלשתינית. ישראל קידשה את שטחי A, ולא נהנתה מנגישות מבצעית ומודיעינית אליהם.

ההמתנה הזאת עלתה בדם, אבל הניבה לישראל לגיטימציה פנימית ובינלאומית לפעולה - שני מצרכים שנדרשים בוודאי כשעל הפרק פוטנציאל להסתבכות רחבה בהרבה (ועל רקע היחסים הטעונים כעת עם וושינגטון). על הממשלה לאזן בין מחויבויותיה לתושבי ישראל וביטחונם, לבין אינטרסים והשלכות אפשריים על הביטחון, על יחסי החוץ ועל הכלכלה. מי שמנתק את כל אלה מהדיון לא משפר את קבלת ההחלטות ואת הביטחון, אלא מזיק להם. למרבה הצער, רבים מחברי הממשלה והקבינט נוהגים כך.

האחריות הבסיסית

בשולי הדיון הזה, ולא במנותק ממנו, אי אפשר להתעלם מהחקיקה המשפטית שחזרה השבוע לחיינו. בפסח האחרון כבר הוכח שהטלטלה שעוברת ישראל פוגעת בביטחון, פוגעת בהרתעה, ומדרבנת את הגורמים השליליים באזור לאתגר את ישראל בכל זירה אפשרית בנפרד ובכולן יחד.

מי שמבקש (או עשוי להידרש) לקחת את ישראל למבצע נרחב, חייב קודם לאחד את השורות. זה כלל בסיסי כל כך, שמפליא שראש הממשלה, שמגלה אחריות וזהירות בהפעלת הכוח, לא רק שלא מאמץ אותו, אלא נוהג הפוך: מאפשר לגֵיסותיו להשתלח בפראות בכל מה שזז. זה לא ירתיע את המוחים נגד החקיקה, להפך; היא רק תתעצם, ובסיבוב הבא יהיה קשה יותר להחזיר את השדים לבקבוק.

מי שחושב שאפשר לנצח את הטרור בלי טייסים, חי בסרט. כך גם מי שחושב שאפשר להסתדר בלי מערך המבצעים המיוחדים, הסייבר, ועוד כמה מגזרים שנוכחותם במחאה בולטת במיוחד. גם למי שמאמין שיש להם תחליף אינסטנט מומלץ להתעורר מהסרט שהוא חי בו: עד שזה יקרה יעברו שנים, ובינתיים ישראל תהיה חלשה בהרבה. המסקנה היא שישראל יכולה לנצח ולחיות רק יחד. כל דרך אחרת תעלה במחיר כבד.