קיימת בתוכנו קבוצה שבחרה ב"ברירת שמשון"

1.הנה מה שהציע השבוע קצין חינוך ראשי לשעבר נחמיה דגן (בקיצור המתבקש): "השלב הנוכחי: הפגנות, השלב הבא: הפיכת ההפגנות למחאה שתנטרל את כל חברי הקואליציה... שלא יוכלו לעבוד. השלב הבא: שיתוק המשק, שיוביל למלחמת אזרחים". ואחרי הביטחון שהפגין הוא סייג: "אם הביביסטים־משיחיסטים ינצחו במערכה, כל השלבים האלה ידולגו ונגיע למלחמה ישירה ומיידית איתם".

ב־20 במארס כתב דגן לאלון בן דוד: "לך אחורה לגרמניה 1933. גם שם היו דיכטרים וגלנטים וברקתים ויולי אדלשטיינים. אנשים טובים. אבל היה אדם אחד - היטלר - ולידו פנאטים מופרעים כמו גבלס וגרינג. וכל הטובים האלה נבהלו מהפנאטים ובעיקר שתקו. וקרה מה שקרה". הנמשל המחריד ברור. הפתולוגיה של האיש מייצגת תופעה. ועוד מפניניו: "הרצל חלם ועשה. ויצמן, ביאליק, אוסישקין, סוקולוב... ז׳בוטינסקי ויאיר מהלח״י ובן־גוריון ורבין... ומיליונים שחלמו 2000 שנה... ו־6 מיליון שנשרפו. כל אלה היו הבונים. ובא איש אחד - ביבי - ומנסה להרוס את הכל". הנה, כל ההיסטוריה היהודית לדורותיה מהעבר האחד, ומולה האנטי־כריסטוס, הדמון הגדול מכל, נתניהו. איזו תפיסה ילדותית וחרפה מוסרית. וכן, גם כפיות טובה. והאיש הזה התיימר לחנך את חיילינו.

החרדים מחליפים את המתנחלים כמי שנתפסים אצל חלק מהציבור כמאיימים על עתיד המדינה. לו השתמשו באיטליה באחוז מעוצמת הטקסטים הנשמעים אצלנו נגדם, היה הדבר מתקבל כאירוע אנטישמי

2.נחמיה דגן כמשל. זה כעשור אני טוען שקיימת בתוכנו קבוצה שבחרה ב"ברירת שמשון", לאמור: אם היא לא מובילה את המדינה כפי שעשתה קודם במשך שנים רבות, שבהן נחמיה דגן וחוגו החברתי היו על הגה הניווט של הספינה הציונית, ואם המדינה לא מצייתת יותר לסל הערכים המדומיין שהם הועידו עבורה - כי אז תמות נפשם עם פלשתי(נ)ים, ואפשר להכריז על מלחמת אזרחים (שימו לב שהוא לא נוקט את הביטוי "מלחמת אחים").

ביטויים סופניים כאלה מלווים את הציונות משחר לידתה. ביטוי מזוקק לכך נמצא בסיפורו של א"ב יהושע "מול היערות" (1963). גיבור הסיפור - אינטלקטואל תלוש שעבד ביערות קק"ל - עוזר להבעיר את היער ביחד עם ערבי בן המקום ובתו. השריפה נועדה לחשוף את העבר: חורבות כפר ערבי שננטש במלחמת השחרור. יהושע חשף כבר אז, בטרם "הכיבוש", את רגשות האשמה של חלקים בתוכנו, שליבו את התשוקה להעלות באש את המפעל הציוני ולשוב לגלות, משום שלא ניתן לדעתם ליישב בין הקמת מדינת היהודים למה שנתפס אצלם כעוול שנעשה לפלשתינים.

3.הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים "גאל" אותם לרגע מתחושת האשמה, מכיוון שהם יכלו להפיל את אשמת הכיבוש על חבלי הארץ ששוחררו ביוני 1967, ולטהר את מצפונם. העובדה שכמעט שום ערבי לא מבדיל בין הכיבוש הזה לכלל הקמת ישראל, לא שינתה הרבה. המלחמה על זהות העם נותבה למישור הגיאוגרפי: נחלוק את הארץ, נקים לערביי הארץ מדינה על גב ההר ובעזה, ובא לציון גואל.

באותם עשורים סומן האויב הגדול של ישראל הליברלית בדמותו הדמונית של המתנחל. הכיסופים המשיחיים, שבמשך מאות רבות שימרו את התקווה לשוב לציון, הפכו למילת גנאי שהותזה כלפי חלוצי ההר: "משיחיים". לתפיסתם, המתנחל עיכב את הגאולה ומנע בגופו את בוא השלום (התחליף למשיח). המונחים "ארץ ישראל", "מולדת" ו"אדמה" ייצגו את חבלי התנ"ך, ערש הלאומיות של עמנו, בד בבד עם התגבשות האמונה והזהות הדתית. חזרתנו לירושלים שחררה מהבקבוק את "השד הדתי", רוחות משיחיות שהחזירו ברוב עם את ירושלים העתיקה, הרכיב הדתי ש"איים" על המפעל הציוני.

דוגמה לכך אפשר למצוא ברומן המצוין של מאיר שלו ז"ל, "עשיו" (1991), שרגע לפני הסכמי אוסלו סיכם מגמה בתרבות: הבריחה מירושלים, כתוצאה מהפחד הלא רציונלי האיום ממנה. "העיר הלכה ונערמה על כתפיה של אימא, השנאה הלכה ותפחה בקרבה" מתאר שלו את היחס של אֵם המשפחה שרה, שמצהירה "גמרנו עם הרושלים" ובורחת ממנה.

4.הסכמי אוסלו היו ההזדמנות להיפטר מהמשא הכבד הזה. יחד עם הוויתור הגדול על חבלי הארץ והקמת מדינה פלשתינית עצמאית, קיוו להחזיר את השד הדתי לבקבוק ולחזור ל"נורמליות שפויה". אבל תהליך אוסלו נכשל וגבה מחיר כבד. כדי לחתום את התהליך נדרשנו לבצע ניסיון היסטורי בהגשמת חזון הנורמליות: בקיץ 2005 עזבנו את רצועת עזה תוך החרבת היישובים היהודיים והוצאת מתינו מקבריהם. התוצאה לא היתה שלום, אלא ישות טרור המשעבדת את תושביה תחת דיקטטורה סמי־איראנית, ומקיימת עם ישראל סבבי לוחמה קבועים.

ככל שנקף הזמן, הבינו הישראלים שאין שותף לשלום בצד השני וייתכן שמעולם לא היה, אלא רק בדמיוננו. חזון המדינה הפלשתינית נמוג בינתיים, ולשלטון עלו ממשלות נתניהו שהעניקו לנו את העשור הטוב בתולדותינו עד כה. אבל המאבק על זהות העם היושב בציון לא נעצר. הוא החליף מטרות. שני זרמים סוציו־פוליטיים חברו דרך קבע לליכוד (למעט חריגות פה ושם): הציונות הדתית ובמיוחד ההתיישבות בשומרון ויהודה, והמפלגות החרדיות. במקום המתנחלים נמצאו עכשיו החרדים כדמון, והוצגו כמי שמאיימים על החזון הציוני ועתיד המדינה. הם הרי מייצגים היטב את הצד השני של מטבע הזהות שלנו: הרכיב הדתי. לו השתמשו באיטליה באחוז אחד בלבד מעוצמת הטקסטים הנשמעים אצלנו נגדם, היו הדברים מתקבלים שם בזעזוע רבתי כאירוע אנטישמי בלתי נסבל.

5.נחזור לדגן. חשוב להזדעזע מדברי הנאצה שלו, כדי לא לנרמל את השיח המופרע הזה. ועדיין, להגנתו טען שכתב את דבריו לא משנאה אלא מפחד. זו טענה הראויה להתייחסות, ואחזור בקצרה על דברים שהארכתי בהם בעבר: כשאלתרמן מתאר ב"שמחת עניים" את היחסים בין העלמה לאביה המת־החי בתוך העיר הנצורה, הוא מציג סימביוזה חולנית ביניהם עד כדי אונס. העלמה היא הציונות והאב הוא היהודי הישן. כך נתפסה המסורת הדתית במאתיים השנים האחרונות בעיני חלק ניכר מהעילית האינטלקטואלית והפוליטית שלנו. הם האשימו את האב - כלומר האל - באחריות למצב השפל של העם היהודי במאה ה־19, אומה שלמה שחייתה בשולי ההיסטוריה, נתונה לגחמות אומות העולם. "המרד הקדוש" באב המתעלל הביא להשלכת המסורת היהודית מעל המוני הצעירים של התקופה.

הסנטימנט הזה הוא רכיב מרכזי בציונות החילונית, ומכאן התגובות ההיסטריות עד לרמה של מלחמה והשוואות היסטוריות מופרעות. חשבו על ילדים במשפחה שאביהם המתעלל עומד לחזור אליה בניגוד לרצונם, לאחר תקופה שבה הורחק מעליהם. כל אותו הזמן, מי ששמר עליהם מפני אותו אב מתעלל היה בית המשפט, שעכשיו עומד לאבד מכוחו להגן עליהם. אסור להקל ראש בפחד הזה. אנשים אחים אנחנו. גם של נחמיה דגן.