תיאור הסצנה המוזיקלית בביירות של שנות ה־60, ובייחוד 1967, דומה מאוד למה שזכור מתל אביב של אותה התקופה. זה מה שמוסר מי שהפך לפעיל אש"ף (פת"ח) מיליטנטי שנמצא היום בפריז. הוא אינטלקטואל ערבי מוכר, ויש המעידים עליו כי האיש הוא גם מומחה אדיר לקולנוע, וכי בימים ההם, לפני 56 שנים, הוא היה עמוק בסצנה ההדוניסטית של מועדוני ביירות.
אני שואל אותו איזו מוזיקה נשמעה שם באותה העת, כשהמתח הלך וגבר באמצע שנות ה־60, ואם יש לזה חשיבות. "זה חשוב מאוד", הוא אומר. "עד לאמצע שנות ה־60, המוזיקה הדומיננטית היתה השאנסון הצרפתי - ז'ילבר בקו, שארל אזנבור - ופזמונים איטלקיים. התרבות הצרפתית היתה הדומיננטית. ואז התחוללה המהפכה. קודם הפופ האנגלי, ואז הרוק ההיפי האמריקני. זה היה מפנה במוזיקה הפופולרית. התחולל שינוי תרבותי בלבנון. יותר ויותר אנשים התחילו לדבר אנגלית, לשלוח את הילדים לבתי ספר אנגליים ואמריקניים. מדובר בעיקר במשפחות נוצריות. אבל מאחורי הפרץ של הפופ והרוק האנגלו־אמריקניים היתה אהבה חשאית, איים של מוזיקה לטינית, צרפתית, ברזילאית. אפילו באמריקה היתה לזה אחיזה, בפלורידה ובמערב. אני נהניתי בחשאי מהמוזיקה האיטלקית והצרפתית, בדיוק כמו שרק היום אתה מוצא מוזיקאים אנגלים ש'יוצאים מהארון' ומודים שהם אוהבים את אבבא. הקיטש קיבל לגיטימיות. זה התבטא גם באופנה. במקום ההופעה הזוהרת המוקפדת, של אלן דילון ומרצ'לו מסטרויאני, כולם עברו לקאז'ואל, לג'ינס.
"אני עצמי הייתי סטודנט טוב בבית הספר, הייתי איש המעמד הבינוני. הייתי מכור לקולנוע. הקפדתי על ההופעה, והנערות אהבו אותי. הלבנונים פחדו מהפלשתינים, אבל ממני לא פחדו", הוא מספר, ורומז שבמדור הדרושים של המהפכה האלימה מחפשים שכבה מסוימת של אנשים, שיקיימו מגע של דיאלוג ושיח אינטלקטואלי עם החברה מבלי שתהיה רתיעה אינסטינקטיבית מהם. "דיברתי על שחרור, דיברתי על עולם שלישי. הייתי טיפוס הדוניסטי. תנועת פת"ח היתה מאוד טובה בלזהות אנשים כמוני, שהיא יכלה להסתתר מאחוריהם. אבל הם ידעו שהאנשים האלה רציניים".
מה היתה ההשפעה של מלחמת 67' בעולם הערבי?
"67' היתה מאוד טראומטית. נוצרו שתי אסכולות: האחת - של מלחמה ארוכת־טווח להרס מדינת ישראל, והשנייה היתה אסכולה לא גלויה שהרוב הדומם, שלא עשה דבר, תמך בה. היא היתה נחלת רוב האליטה השלטת: בעקבות המלחמה, המסקנה היתה - ישראל נמצאת פה כדי להישאר. היא לא הולכת לשום מקום. אי אפשר לבעוט אותה החוצה. מה שדרוש הוא מאבק על זכויות, כולל זכויות הפלשתינים, מבלי להרוס את ישראל. נאצר וסאדאת היו מהאסכולה הזאת, אך בשונה מנאצר - סאדאת צעד את הקילומטר הנוסף. אם אתה מסתכל ביומני שרת, אתה רואה שעוד לפני 67' נאצר היה באסכולה הזאת, ושבן־גוריון הוא זה שחתר תחת הגישה של נאצר. היו הרבה ניסיונות למגעים וזה לא הצליח".
איש שיחי מפתיע כשהוא אומר שבמידה רבה, גם חאפז אל־אסד (האבא) היה חבר באסכולה הזאת. כשביצע את ההפיכה (כמפקד חיל האוויר) נגד הדיקטטור המכהן סלאח אל־ג'דיד - קראו לו בוגד. אסד לא נתן לג'דיד ללכת בדרך שרצה. בנושא העימות עם ישראל הוא היה יותר מתון.
"בדרך ל־73' הומצא המושג 'חרב תחריק' (התנעה) במקום 'חרב תחריר'. אסד הרגיש נבגד בידי סאדאת, שהשאיר אותו מאחור. הוא לא האמין בהפרדת חזיתות. לאסד היתה רטוריקה קיצונית, אבל הוא נכנס איתכם בכל זאת למשא ומתן. אלה היו משאים ומתנים רציניים. זה יכול היה להתממש".
מה היה השינוי שעבר על הפלשתינים?
"עד ל־67', הפלשתינים חשבו שהשחרור יבוא באמצעות חזית צבאית ערבית חזקה, שתשמיד את ישראל. 1967 הבהירה שזה לא יקרה באמצעות צבאות ערביים חזקים. התפיסה של ערפאת היתה: 'אנחנו צריכים להטריד אותם (הישראלים) כדי להגיע למשא ומתן'.
"מנגד, היתה התפיסה של מלחמה עממית לאומית לאורך זמן. זה היה החזון הקודם, של מאבק ארוך להרס ישראל. הוביל אותו ג'ורג' חבש עם 'החזית העממית', והיו לו גם שותפים בפת"ח. המאבק הזה נועד, בין היתר, לביסוס מחדש של צבאות ערביים חזקים. זה משונה, אבל דווקא האחים המוסלמים - אחר כך חמאס - לא רצו עימות עם ישראל".
איך זה שינה אותך באופן אישי? איך ראית את החברה הישראלית מעבר לגדר?
"עד ל־69' לא היה לי מושג על החברה הישראלית. ידעתי על הקיבוצים, ידעתי על העלייה מארצות שונות לישראל, ידעתי על הרטייה השחורה של משה דיין. אלה היו הסמלים הסטריאוטיפיים של ישראל. ב־69' רציתי להצטרף ולהילחם נגד ישראל, וערפאת אמר לי: 'אל תהיה טיפש. אין לך מה להילחם. לך ללמוד באוניברסיטה יוקרתית (במערב). דרושים אנשים שידברו, שייצרו מגע, בעיקר עם ישראלים. חפש ישראלים, דבר איתם, תראה אם אפשר להקים ערוץ למציאת פתרון'. אני גדלתי על זה שלא מדברים איתם. התחלתי לפגוש ישראלים. אלו היו אנטי־ציונים, מרקסיסטים - משה מחובר, עקיבא אור. מחובר היה אחד מהראשונים שהאמינו בפתרון שתי המדינות.
"אורי דייוויס, למשל, לא האמין. הוא הגדיר את עצמו פלשתיני־יהודי. עקיבא אור היה מאוד מעניין. הוא היה מלח מנמל חיפה. לא הוטל שום ספק ברקע הפרולטרי האותנטי שלו. תפיסתו היתה שבישראל קיים משטר פשיסטי, ושצריך לעשות דמוקרטיזציה - פלשתינים וישראלים יחד. היו שם גם לאה צמל ופליציה לנגר. נפגשתי גם עם גבריאל מוקד, אבל הוא היה שונה מכולם. הוא היה ציוני. המודל שלו לפתרון היה זה של יוגוסלביה (מוקד השתנה עוד מאז, א"ל)".
"67' היתה מאוד טראומטית. נוצרו שתי אסכולות: האחת - של מלחמה ארוכת־טווח להרס מדינת ישראל, והשנייה - שישראל פה כדי להישאר. היא לא הולכת לשום מקום. מה שדרוש הוא מאבק על זכויות, כולל זכויות הפלשתינים, מבלי להרוס את ישראל"
באמצעות סעיד חממי הוא פגש אינטלקטואלים יהודים־אמריקנים, כמו איי.אף סטון, "אחד מהאנשים המתוקים שפגשתי. סעיד השפיע עלי הרבה. שאלתי: 'אתה לא מפחד? שלום עם ישראל? אבו נידאל ירצח אותך'. ענה לי: 'יש לי גיבוי מאבו עמאר, מאבו ג'יהאד ותאמין או לא - גם מאבו מאזן'. לאבו מאזן יש תיק של מפגשים עם ישראלים.
"קו הסרבנות האמיתית, של מלחמה ארוכת־טווח, עדיין קיים. אבל לפלשתינים אין את המנהיג המבריק. 'המנהיג המבריק' הוא חיזבאללה".
חבש העביר את הלפיד?
"הוא היה מרקסיסט, חילוני, ומטרתו היתה לבנות לאומיות ערבית. הוא צעק הרבה, והארגון שלו התמחה בחטיפות. הוא לא הצטיין במאמץ מתואם לבניית בסיס לחימה. זה לא אותו הלפיד. הקבוצות של היום, בהובלת איראן, מייצרות בסיסי לחימה ממשיים ועובדות על מלחמה עממית. תפיסת סאדאת היתה: לצאת לקרב אחד - ואז משא ומתן".
לאן ממשיכים מכאן?
מי שיחזור לחומרים המתועדים בחברה הישראלית ימצא חברה שעברה הלם או טראומה, שהמחוג האסטרטגי והרוחני של הפרטים שבתוכה משתולל. אני חוזר לנייר ישן שבו רשמתי משפטים מקוטעים בשיחה עם צ'אטו - הוא יואש צידון, אחד מהאנשים החכמים שעברו כאן. "ב־1967, המצרים הודרכו על ידי רוסיה שהם יכולים להשתמש בכוחם כדי להרוס את ישראל והעולם גם ישלח להם פרחים", הוא אמר. הוא נזכר בדברים ששמע מיגאל אלון כארבעה חודשים לפני המלחמה: "ישראל יכולה לנצח, או לשרוד, רק באמצעות הפתעה".
"ב־67' ישראל היתה על חוט השערה בין ניצחון להתמוטטות כוללת", אמר. מבני פלד הספקתי לשמוע בזמנו על גילויי מורך לב ורצון של אחדים לברוח מהארץ. חיל האוויר עוד לא היה מאוהב אז באמריקנים. הוא הטביע בלי להגיד ג'ק את ספינת המודיעין "ליברטי", וגם 36 שנים לאחר המעשה פגשתי איזה אמריקני שלא שכח. אבל תוצאות המלחמה הביאו לשינוי ביחס האמריקנים לישראל: "עד אז ישראל היתה חיית מחמד של יהודי אמריקה", אמר צ'אטו.
הצעירים בישראל היו נתונים תחת הטראומה של תקופת ההמתנה, שהחדירה אצל רבים חרדות השמדה, ומנגד - הלם הניצחון. הוא היה מהיר ונחרץ, אבל יקר בדם: רק על כיבוש ירושלים נפלו כמעט 150 לוחמים מחטיבת הצנחנים של מוטה ומחטיבת ירושלים של אליעזר אמיתי. יש שמוסיפים נופלים בעוד קרבות, שמעלים את המחיר ל־200. לפני שנים אחדות, דיברתי עם דמות מאוד בולטת מבין דוברי השמאל בתקשורת. הוא אמר באיזה הקשר: "זה לא יהיה טיול כמו מלחמת ששת הימים. כמה נהרגו שם? 100? 150?". שאלתי: "כמה?". פשוט נפלתי מהכיסא מהבורות של אדם בוגר, שאמור לדעת דברים בסיסיים. עדכנתי אותו שבסטטיסטיקה של חיל הרפואה מופיע שבמלחמת ששת הימים נהרגו 779 לוחמים. מוטב לעגל ל־800, כי לא כולם מתים במקום ובזמן שבו נפגעו. בשבוע אחד זה... הרבה. מכפילים בשלושה שבועות של מלחמת יום הכיפורים, ומקבלים בערך את מספר הנופלים באוקטובר 73'.
הטראומה וההלם מצאו את ביטויים בצורה הבהירה ביותר בקובץ שנקרא "בין צעירים", שהיה מעין המשך ל"שיח לוחמים" - ספר שהוציאו הקיבוצים בסיוע הוצאת "עם עובד" בשנת 69'. הפרק אולי הכי חד ומאיר מכיל שיחה בעין שמר. גיורא ריפתין, בנו של קובה ריפתין, הוא היום בן 89, וקצת קשה להאמין איך חלפו הזמנים בשדותינו. ב־67' הוא היה סמג"ד בחטיבה שלחמה בשומרון. כשנה לאחר המלחמה, באותו השיח בעין שמר, הוא הגדיר את המצב כך: "אילן אמר שאנו הולכים לקראת מלחמה - אני מתרשם כל הזמן שאנחנו חיים בתוך מלחמה. בעצם המלחמה לא נגמרה. ואולי הדוגמה לכך היא המשקים בעמק בית שאן ועמק הירדן. סיפרו לי חברים שהיום כששומעים שם שריקה של פגז - אפילו הכלבים כבר רצים באופן אוטומטי למקלטים".
אביו, קובה, היה מאמין גדול בשלום של ויתורים. גיורא אמר: "הם מתכוונים לבוא איתנו במשא ומתן של נשק, ולא במשא ומתן אחר. אולי גישתי פסימית, אבל אנו עשויים לחיות בתנאים של היום במשך עשרות שנים. הם הקורבנות של היום, עם המלחמה־לא־מלחמה. ואני מאמין שהצד של ה'פת"חים' למיניהם (המחבלים) ילך ויגבר... עובדה שכבר היום, כשהם יודעים שהגבול חסום ורבים מהם נהרגים - הם מנסים ומנסים לחדור...
"נראה שאנחנו עומדים חסרי כל, כמו שעמדנו כשנגמר הבולמוס של הסוציאליזם... צריך לשאול איך בכל זאת במוסד שלנו לא למדו יהדות. למדו בי"ב חצי שנה את ההיסטוריה של בריה"מ... המחנכים שלנו התביישו בהיסטוריה היהודית ולא רצו ללמד אותה"
"היתה לנו אמונה אידיאולוגית, שאני יכול לומר היום בפה מלא שהיא התערערה כמעט לגמרי. האמנו במסגרות מסוימות שנוכחנו שהן בלונים פורחים באוויר. היום אנחנו בונים לנו מחדש את דרכנו, נעמדים מחדש על הרגליים. ולי אין היום איזה קו גדול, מטרה ברורה שלאורה אני יכול לחנך את הבנים שלי. אצלי הסוציאליזם הכללי היה קשור בבריה"מ - וכל זה התערער".
חבר בשם אבשלום התייחס לדיבורים על חזרה ליהדות, ואפילו לדת: "אני עושה סיבוב של 180 מעלות, ואני חושב שאנו הולכים ונדבקים באיזושהי אשליה שתכניס אותנו שוב לבוץ. יום אחד נתפכח, וכמו שאנו אומרים שאין סוציאליזם - נגיד שאין דת ואין מסורת. זה ברור לי באופן מוחלט.
אני נזכר שבזמנו חגגנו את 7 בנובמבר (יום מהפכת אוקטובר) באופן יפה מאוד, ועשינו מזה פסטיבל שלם. זה תפס את כולנו. ואותו דבר לגבי 1 במאי, והחגים של תנועת הפועלים הבינלאומית ושל רוסיה בכלל. אני טוען שעל ציבור אנשים אפשר להלביש כל דבר, כל תרבות וכל סיטואציה. ועכשיו אני שואל את עצמי: מה פתאום קרה שהאפיקורסים הכי גדולים ושונאי הדת הכי גדולים רוצים פתאום לחזור לדת? ואז אני מגיע למסקנה שמתחילים לחפש צידוקים למה עשינו את המלחמה...
"אני אומר שהיום אנו כל כך מפוכחים, שאנחנו בעצמנו, כשנצליח להשתחרר מזה - ובמציאות שלנו זה הכרח - שוב נראה שאנחנו עומדים עירומים וחסרי כל, כמו שעמדנו לפני שנים כשנגמר הבולמוס של הסוציאליזם. ואני בכלל לא קושר את זה עם בריה"מ, היום אנחנו עירומים מהשיטה הסוציאליסטית... (צריך לשאול) מה קרה שבכל זאת במוסד שלנו (בית הספר התיכון המקומי) לא למדו יהדות. למדו בי"ב חצי שנה את ההיסטוריה של בריה"מ... המחנכים שלנו וממציאי החינוך המשותף התביישו בהיסטוריה היהודית, ולא רצו ללמד אותה".
שידורי התעמולה
לפני כשש שנים, איזבלה טברובסקי צפתה בסרטון שבו נראו הפגנות של פלשתינים באחד מהקמפוסים באמריקה, כשהם צועקים סיסמאות שמשוות בין הציונים לנאצים ומניפים שלטי תעמולה מנוסחים בהתאם. היא פנתה לאביה, יוצא בריה"מ, ושאלה אם תוכני התעמולה הזאת בקמפוס האמריקני לא מזכירות לו משהו מהמולדת הישנה. הוא התחיל לצחוק. "זה לא מוזר? הציונים הם נאצים, ואנחנו לא אנטישמים", היא הזכירה לו. "שמענו את זה כבר פעם. ואז נדלקה לי נורה בראש. למה אני שומעת את הסיסמאות הסובייטיות הישנות האלה באמריקה, באוניברסיטה? בהתחלה אלו היו רק מחשבות שפרסמתי במאמר ב'פורווארד' ב־2018". בהמשך, התגלית הפכה למחקר מקיף על התעמולה הסובייטית נגד ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. טברובסקי היא חוקרת עצמאית במרכז וילסון שבוושינגטון. "קודם כל, הם (הסובייטים) היו בשוק. הם לא ציפו שישראל תנצח. אנשים שהיו אז בני 20, 30, זוכרים שבהכנות לקראת המלחמה היתה בתעמולה הסובייטית תחושה של טריומפליזם (הולכים לקראת ניצחון). שישראל תפסיד. זאת היתה הציפייה", היא אומרת.
"אבל התחושה של היהודים היתה שאם ישראל תפסיד - זה יוביל לפוגרומים. עבור היהודים, הניצחון היה נס. הוריי היו סטודנטים, ליברלים במושגים של תקופת חרושצ'וב ולאחריה. ליד נובוסיבירסק הוקמה אוניברסיטה שהיתה יותר פתוחה, אבל אפילו בסביבה הזאת היהודים הרגישו מאוימים, כי התעמולה העבירה מסר סמוי שיבודדו אותם, שיסמנו אותם ושתהיה אלימות.
"המנהיגות הסובייטית חוותה משבר. הם היו בהלם בגלל נושא הנשק. בידי הערבים נשק סובייטי, וישראל מנצחת עם נשק צרפתי, בעיקר. הם לא יכלו להסביר איך הישראלים יכלו לנצח. ואז התחילו לחזור לדפוסים הישנים שאותם הכירו מימי סטלין. זה אומר - תיאוריות קונספירציה. מה שנקרא 'לחבר את הנקודות'. אבל לא רק שישראל ניצחה, אלא שהיהודים מתחילים ללמוד עברית, למרוד ולהגר. והם רואים שהתמיכה בעולם ביהודי בריה"מ גדלה, וזה מאיים על יציבות המשטר. מצד אחד מתערער מעמדם הגיאו־אסטרטגי במזרח התיכון, ומהצד השני ישראל ויהדות אמריקה עוזרות לערעור היציבות בבריה"מ. באוגוסט 67' התחילו להתפרסם מאמרי קונספירציה, 'היד הנעלמה'".
איזבלה טברובסקי: "הרעיונות הסובייטיים האנטי־ציוניים היו מתוחכמים. היום חוזרים על הרטוריקה ההיא. בעבר, הטיעון של 'אנחנו רק אנטי־ציונים, לא אנטישמים' התקבל רק על ידי ארגוני שמאל שוליים. היום זה נקלט בזרם המרכזי"
בבריה"מ התפתח ענף מחקרי כביכול של "ציונולוגים". "הם ימנים קיצונים והם מכירים את הספרות האנטישמית הקלאסית, והיה להם קל לעבד את המושגים הישנים לתנאים החדשים. היהודים הרעים מביסים את הערבים הטובים, וזה מקבל צורה של הפרוטוקולים של זקני ציון, היהודי הבינלאומי שמושך בחוטים. הם מדברים על הציוני הבינלאומי, 'היהודים עושים מניפולציה על התקשורת', אותן הנוסחאות. אבל עוברות כשנתיים עד שיוצאת מכל התגובות האלה תיאוריה שלמה. זה קורה בספר של יורי איבנוב 'זהירות ציונות', שיצא ב־1969 והופץ באנגלית ובעוד 16 שפות ב־1970. הספר הזה הוא מעין גרסה מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון.
"בתהליך של ניסוי וטעייה, הסובייטים מוצאים עבור כל זירה את הגישה התעמולתית שמתאימה לה. לאירופאים הם מוכרים את הגרסה של 'הציונים הם נאצים'. בדרום אפריקה, בקרב מתנגדי האפרטהייד, הם מוכרים את 'הציונים הם גזענים'. לערבים הם מציעים את ישראל ככוח קולוניאלי אימפריאליסטי. יש התכתבויות בין משרד החוץ במוסקבה לבין השגריר דוברינין בוושינגטון, שבהן הוא מתודרך איך לחתור תחת הגורמים הציוניים באמריקה; המטרה היא להכניס טריז בין היהודים לציונות, והסובייטים מדגישים שהם לא נגד היהודים, אלא נגד הציונות. הם מציגים את 'זרועות התמנון' שמגיעות לכל מקום. בעלי הברית של הסובייטים בהפצת התעמולה הם ארגוני השמאל במערב והערבים, והיום אנחנו רואים שהתעמולה הסובייטית האנטישמית מלפני יותר מ־50 שנה יוצאת מקרב ארגונים במערב.
"בארה"ב ידעו לראות בבירור שהאנטי־ישראליות היא אנטישמיות; יכלו לראות את הדיכוי של יהודי בריה"מ. אבל מבחינת ארגוני השמאל, לסובייטים היתה בעלת ברית אחת - המפלגה הקומוניסטית האמריקנית. כך גם בבריטניה.
"הם הפעילו תעמולה גם בישראל, כשהדגש הוא שהם לא נגד העם, אלא נגד 'המשטר'. הם השתמשו כל הזמן במיתוס של 'הצבא האדום', שאותו העריצו במידה רבה בכל גוני הקשת הפוליטית. ניטע יער הצבא האדום. בבריה"מ היללו את ספרו של אורי אבנרי שיצא בסוף שנות ה־60, 'ישראל ללא ציונות'. הם אהבו את מאיר וילנר ואת תופיק טובי, שממלאים שם את העיתונות. מלחמת ההתשה לא קיימת בתקשורת הסובייטית. הם הגיבו לאירועים, אבל הוציאו את הפעילות הישראלית מכל הקשר. אין דיווחים על פעילות הטרור הפלשתינית, אלא רק על ההפצצות הישראליות, כולל דגש על הפצצות נפאלם של אזרחים. כיוון שאתה לא יודע בגלל מה ההפצצות האלה - אתה מקבל תמונה של הישראלים כמי שמפציצים ותוקפים את הערבים ללא הרף רק מתוך תאוות אלימות, דומה מאוד למה שהתקשורת המערבית עושה בימינו.
"ב־1976 הם תיארו את הפשיטה באנטבה (לחילוץ בני הערובה) כהתקפה ישראלית על שדה התעופה באוגנדה. דרך אגב, שרנסקי סיפר שהוא זוכר את הדיווח, ושהוא הצליח להבין מצורת הדיווח הסובייטית שכנראה קרה משהו מאוד גדול ומוצלח. בתקופה שאחרי ששת הימים ובשנות ה־70 השוו כל הזמן את ישראל לארה"ב במלחמת וייטנאם (הפצצות הנפאלם).
"אבל בארה"ב הסובייטים באמת היו בבעיה, משום שהקהילה היהודית ב־20 השנים האחרונות של המלחמה הקרה ערכה מלחמה למען יהדות בריה"מ, וזה מה שהציל דווקא את היהדות האמריקנית. לא היה דבר כזה שיש ארגוני שמאל יהודיים שנלחמים נגד היהודים, כמו היום.
"הרעיונות הסובייטיים האנטי־ציוניים היו מתוחכמים. הם הפכו למתוחכמים בתהליכי הניסוי על מסות של בני אדם בעולם, והם היו גמישים מבחינה יישומית. זו רטוריקה שפותחה בידי הקג"ב, שנוסתה על מיליונים ושעברה תהליכי ליטוש. היום חוזרים על הרטוריקה הישנה ההיא. בעבר, הטיעון של 'אנחנו רק אנטי־ציונים אבל לא אנטישמים' התקבל רק על ידי ארגוני שמאל קיצוניים ושוליים. היום זה נקלט בזרם המרכזי. השמאל החדש לכאורה נפרד ממוסקבה, אבל הם למדו לתמרן אותו - למשל דרך קובה (בירת המיתוס של העולם השלישי, א"ל). הרטוריקה האנטי־ציונית והאנטי־ישראלית היא מאוד מסוכנת, ובישראל ובקרב יהודי אמריקה לא מבינים את זה. יהודי בריה"מ דוכאו בזמנו בחסות הרטוריקה הזאת".
בעקבות מלחמת ששת הימים, האנטישמיות חזרה לשמש נשק אסטרטגי בידי מעצמה עולמית. קדמה בכך לבריה"מ המעצמה הגרמנית הנאצית, ולפניה רוסיה הצארית. אחד מהלקחים הוא שהנשק הזה מאוד אפקטיבי, אבל בלי רוח גבית של מעצמה עולמית - האנטישמיות היא סתמית, ורק חושפת את הוולגריות של הנשאים שלה. היום אלו איראן ואש"ף, שהפכו למעצמה של תעמולה בינלאומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו