מהומות כביש בר־אילן בירושלים לפני שלושה עשורים קיטבו את החברה הישראלית, והעסיקו אותה לאורך שנים. אלפי חרדים שתבעו לסגור את הכביש בשבתות הפגינו שם שבוע אחר שבוע, לא פעם תוך אלימות קשה. מולם התייצבו קבוצות חילונים מכל הארץ, שנסעו בכביש בשבת במכוון, ואף השיבו מכות לחרדים. בג"ץ נדרש לסוגיה אחרי שאנשי מרצ והעבודה עתרו נגד כוונתו של שר התחבורה דאז, הרב יצחק לוי מהמפד"ל, לסגור את הרחוב לכמה שעות בכל שבת. הם דרשו פתיחה מוחלטת שלו.
אלא שאז התרחש פלא גדול: בג"ץ, באופן כמעט חסר תקדים, החליט לא להכריע במחלוקת. כששבים היום אל אותה ההחלטה של נשיא העליון דאז, אהרן ברק, הלסת נשמטת מתדהמה. אחרי הכל, מדובר במי שסבר ש"אין פעולה שהמשפט לא חל עליה", אבל דווקא הוא הורה לממשלה למנות ועדה ציבורית מאוזנת שתמליץ לשופטים כיצד לנהוג.
דמיינו את בג"ץ מורה לערוך משאל־עם, או להקים "ועדה ציבורית", כפי שברק נהג בבר־אילן. כמה תבונה וענווה היו אז, וכמה התרחקו עם השנים ברק ובג"ץ מאותה התבונה, ולאילו דרגות נסקה יוהרתם
ברק השתמש אז בטרמינולוגיה שמתאימה כמו כפפה ליד גם לאירועי הרפורמה המשפטית. "בשיח הציבורי בישראל", כך הסביר, "רחוב בר־אילן חדל להיות אך רחוב. הוא הפך להיות מושג חברתי. הוא משקף מחלוקת פוליטית עמוקה בין חרדים לחילונים. אין זו רק מחלוקת על חופש התנועה... בשבת ברחוב בר־אילן. זו בעיקר מחלוקת קשה על יחסי דת ומדינה בישראל; מחלוקת נוקבת על אופייה של ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית... מחלוקת זו נתגלגלה לפתחו של בית המשפט, והחלטנו להעבירה להכרעת הציבור".
מי שחילץ את הפסק הנדיר הזה של בג"ץ מנבכי הזמן הוא ההיסטוריון, המחנך והמורה צבי צמרת, שגייס את עצמו במשך עשרות שנים למשימות של קירוב לבבות בין חלקי העם, ואף מונה על ידי שר התחבורה דאז לעמוד בראש אותה הוועדה הציבורית. צמרת הלך לעולמו לפני חודשים אחדים, אך קודם מותו הספיק להשלים את האוטוביוגרפיה שלו (בהוצאת ידיעות ספרים). אחדים מהדפים שם עוסקים בפרשה הנשכחת והכה רלוונטית הזאת.
נסיעה לקידוש בשבת
שוו בנפשכם את בג"ץ, מחליט בעקבות עתירות בסוגיית גיוס בני הישיבות או בעניין הרפורמה - לא להכריע בנושאים המקטבים האלה, ולהעביר אותם ל"הכרעת הציבור". דמיינו את אסתר חיות ואת חבריה מורים לערוך משאל־עם, או להקים "ועדה ציבורית מאוזנת", כפי שברק נהג בפרשת בר־אילן. כמה תבונה, צניעות וענווה היו אז בהחלטה של ברק, וכמה התרחקו עם השנים ברק ובג"ץ מאותה התבונה, ולאילו דרגות נסקה יוהרתם.
בג"ץ דרש מוועדת צמרת לא להסתפק בתשובה לשאלה אם לסגור או לא לסגור את רחוב בר־אילן לתנועה בשבתות. הוא הורה לה לעסוק גם ב"דינמיקה החברתית הצפויה (בכל הארץ) ובהשפעתה על יחסי חילונים־דתיים בירושלים... (ו)לגשת לפתרונות ארוכי־טווח".
צמרת וחבריו התייעצו עם עשרות אנשי ציבור, רבנים ומומחי אקדמיה. הם הציעו חבילת צעדים מפורטת לריכוך העימות החילוני־חרדי, ובעניין הכביש - המליצו לסגור אותו בשבתות, אך רק בשעות התפילה, ובמקביל להפעיל בעיר שלושה קווי מוניות ציבוריים. איש מהצדדים לא יצא ומלוא תאוותו בידו. בהחלטות הוועדה היו מקלות וגזרים גם עבור הציבור החרדי וגם עבור הציבור החילוני.
צמרת מגלה בספרו כי מי שהעלה את הצעת הפשרה היה הרב שאר ישוב כהן, נציג הציבור הדתי־לאומי בוועדה, ומי שהעניק לה את הרוב היה נציג נוסף של הציבור הדתי־לאומי, הרב פרופ' דניאל שפרבר. בג"ץ אימץ את ההמלצות ברוב של ארבעה נגד שלושה, וגם שם מי שהכריע לטובתן היה השופט הדתי היחיד בהרכב, צבי טל.
מאחורי הקלעים, הרב הראשי הספרדי דאז, הרב אליהו בקשי דורון, העניק רוח גבית לפשרה, כשהפציר בצמרת לא להיכנע לקיצונים החרדים, ואף הבהיר: "אני מבקש שאלה שנוסעים בלילות שבת לאמא שלהם לעשות קידוש ימשיכו לעשות זאת". שיחה משמעותית לא פחות התקיימה לאחר ההחלטה על הפשרה עם מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, שבירך על "שלום הבית שהושג", למרות חילול השבת של נסיעה בכביש שהיה כרוך בו. הרב יוסף, מספר צמרת, "אמר דברים שלעולם לא אשכח: 'אין חילול השם גדול יותר מזריקת אבנים בשבת. אין סכנה גדולה יותר לתורת ישראל מפירוד בעם ישראל, ואין פגיעה גדולה יותר בשבת מאלימות בשבת'".
"לא לכפות ליבה"
לו רק היו כל הצדדים למחלוקת היום מאמצים את ההכרה בכך שהסכנה הגדולה ביותר היא הפירוד בעם ישראל - דרכם לפשרה היתה קלה יותר. צמרת כמעט מצא עצמו נקרא אל הדגל לפשר ולתווך גם בקרע הקשה על הרפורמה המשפטית, אך הוא נפטר כחודש לאחר שהוצגה. בספרו הוא משתף אותנו בהערכתו המפוכחת על הסיכוי להגיע להבנות גם עם החרדים, שמובילי המחאה נגד הרפורמה סימנו עתה כעוד מטרה.
"... ככל שאני מכיר אותם יותר", כתב, "כך אני אופטימי יותר. עם זאת, ברור לי כי השתלבותם אינה קלה, כיוון שהם רוצים בראש ובראשונה לשמור על זהותם". צמרת האמין שהחרדים ישתנו בתחום התעסוקה: "... גברים חרדים רבים יותר, ולא רק הנשים, ייאלצו לצאת לעבוד ולסייע לפרנסת בני ביתם".
הוא העריך ששינוי יגיע גם בתחום החינוך: "אני מתנגד לכפות על החרדים לימודי ליבה כמו אזרחות, תנ"ך או היסטוריה, אך מאמין באפשרות לשכנע אותם ללמוד מרצון אנגלית, מתמטיקה ומחשבים, מקצועות שיקבעו את מידת השתלבותם במשק העתידי".
שלא במפתיע, צמרת הגדיר את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל כ"אחת מהבעיות המורכבות ביותר המעיקות על הציבור בישראל", אך לאור ניסיונו, הוא לא האמין שבית משפט מסוגל לפתור את הבעיה: "לדעתי הוא רק יחריף אותה". בספרו הוא מדבר על מתווי פשרה שהחרדים אולי יוכלו להסכים להם, למשל "הקמת גדודים נפרדים של חרדים שישרתו בפיקוד העורף", ומשוכנע: "כולנו נצטרך להתנער מהבועה המגזרית שלנו, ולהכיר בעובדה שאנו משפחה יהודית־ישראלית אחת ושגורלנו אחד".
הספר האחרון של צמרת הוא תיעוד של מסע חיים מופלא, שבסופו נוצר החיבור שכה נחוץ גם היום בין היהודי לישראלי. הוא מלמד שאסור לוותר על יצירת עתיד טוב ומחבר יותר. בתחילת דרכו, צמרת מתוודה, הוא חשב שהשם "צבי" שהעניקו לו הוריו הוא שם גלותי: "העדפתי 'צביקה'... סברתי שאוקיינוס גדול מפריד ביני לבין העולם היהודי הישן...".
רק לימודי היהדות וההיסטוריה שבהם העמיק העניקו לו את ההבנה שאין סתירה בין ה"צבי" הישן ל"צביקה" החדש, ובין היהודי לציוני. המסע האחרון שלו לאורך תחנות חייו, "מארץ הצביקה לארץ הצבי" (שם ספרו), מספק כמה מתכונים לפשרות, שכה נחוצות בעידן הקיטוב וההקצנה שבו אנו חיים היום. לאנשי בית הנשיא כדאי לעיין בהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו