תורתם כבר לא אומנותם: כיצד הידרדרו לימודי התנ"ך בבתי הספר בישראל

פגישה בלתי נשכחת אחת עם נעמי שמר לפני שנים רבות הותירה על העיתונאי הצעיר רוני קובן רושם בל יימחה. "בתוך דקות ספורות", הוא שחזר לימים, "היא הצליחה לעשות את מה שאף מורה להיסטוריה לא גרם לי במאות שעות לימוד. היא חיברה אותי לעברי, לארץ ההיא, הבתולית והיפה, שתמיד היתה נראית לי כמו פנטזיה מטורללת של הדור הישן".

שמר, שיצירתה שזורה דימויים, פסוקים, ניבים ונופים מהתנ"ך, לא היתה היחידה ששילבה את המקרא ביצירתה. ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא מצאה במחקריה כי בעבור שמר ובני דורה, במשך קרוב ל־100 שנה, "התנ"ך היה הטקסט מעצב הזהות הראשון במעלה בחברה היהודית הנוצרת בארץ ישראל", וכי "התרבות העברית החדשה נתגבשה בצילו. השפה העברית המודרנית ספגה ממנו ניבים ומכתמים, דימויים ואסוציאציות". "אלא שמאז שנות ה־70 של המאה ה־20", העירה שפירא, "חל פיחות במעמד הנישא של התנ"ך כטקסט מעצב זהות, ואת מקומו של המקרא בזהות הישראלית תפסה במידה רבה השואה".

האהבה וההכוונה לתנ"ך הגיעו באותן שנים מלמעלה. במגילת העצמאות מכונה התנ"ך "ספר הספרים הנצחי". דוד בן־גוריון, שאירח בביתו במסגרת "חוג התנ"ך" את מיטב חוקרי המקרא, הטעים לא פעם כי מאז הגיע לארץ עוצבה אישיותו בעיקר על ידי התנ"ך, "שרק פה בארץ החילותי להבין אותו בכל עומקו והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים". יצחק טבנקין העיד שבחדרו של כל פועל בתקופת העלייה השנייה היה ספר תנ"ך. יצירותיהם של המשוררת רחל, שאול טשרניחובסקי וזאב ז'בוטינסקי ורבים אחרים ינקו אף הן מהתנ"ך.

החוקר ופרשן המקרא פרופ' אוריאל סימון זיהה כבר לפני שנים כי "התנ"ך אפשר קבלת עול לאומית, תוך פריקת עול דתית". ואכן, באחד ממחקריו מתעד ד"ר ישראל ברנד את הקמת "מסדר בני משה" על ידי אחד העם. המסדר ההוא ביקש לבחור ממסורת ישראל הישנה רק את "ערכי המוסר והרגש הדרושים לקיום הלאומי". ברוח זאת, של "קילוף הלאומיות ממעטפת הדת וההלכה", הוקם ב־1894 ביפו בית ספר ללימודי התנ"ך וההיסטוריה הלאומית. ימיו, צריך לציין, היו קצרים. לחץ חרדי הביא לסגירתו.

אלא שתור הזהב של התנ"ך בהוויה הישראלית־ציונית חלף־עבר לו. לפחות בינתיים. רבים מבתי הספר היסודיים (בזרם הממלכתי) אמנם ציינו גם בערב שבועות הזה את "חג מתן תורה", ובאחדים מהם אף פיזזו התלמידים לצלילי הלחן הקצבי של שלמה גרוניך לשלשלת המסירה בת אלפיים השנה ויותר, שאותה מתארת מסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים..." אלא שבדור האחרון התנ"ך הפך - בעיקר אצל בני הנוער - לכלי שלרבים אין חפץ בו. ניתן אמנם למצוא איים של אהבת תנ"ך, אבל הם אינם רבים.

קרן טראמפ (אין קשר לנשיא לשעבר), שערכה לפני שנים אחדות סקר בקרב תלמידי בתי הספר הממלכתיים, העלתה כי מעמד המקצוע בעיני תלמידי החטיבה העליונה נמצא בשפל. התלמידים נשאלו באילו מבין המקצועות יש להשקיע יותר. המקצועות הפופולריים ביותר היו אנגלית ומתמטיקה. 80% השיבו שיש להשקיע דווקא בהם. אחריהם באו פיזיקה ומחשבים (35%-30%). 13% הצביעו על מקצועות הביולוגיה וההיסטוריה, ורק 2.4% מתלמידי החינוך הממלכתי חשבו שיש להשקיע בלימודי התנ"ך.

"שפה זרה"

גם מספר השעות השבועיות שבהן נלמד מקצוע התנ"ך בחינוך הממלכתי ירד לאורך חמשת העשורים האחרון מ־6-5 שעות לשעתיים בלבד. מספר פרקי התנ"ך שעליהם התלמידים נבחנים בבחינות הבגרות הצטמצם בהתאם. אם עד 1971 נדרש התלמיד בחינוך הממלכתי להיבחן על כ־200 פרקים, הרי מאז כמות החומר לבגרות הצטמצמה בהדרגה, והיום מדובר ב־71 פרקים בלבד. הירידה הדרסטית במספר השעות ובמספר הפרקים הנלמדים והנבחנים נועדה לכאורה לאפשר יתר העמקה ועניין בסוגיות ובפרקים נבחרים, ופחות "למידת תוכי" (שינון חומר ופליטתו). אלא שבמקביל, ידיעת הרצף ההיסטורי והמקראי נפגעה.

הרייטינג הנמוך של התנ"ך בקרב תלמידי הממלכתי מגולם גם בשיעור הכמעט אפסי של תלמידים שבוחרים בתנ"ך כמגמה ונבחנים על 5 יחידות לימוד, במקום על 2. רוב בתי הספר כלל אינם מאפשרים פתיחת מגמת תנ"ך מוגברת. בשלושת העשורים האחרונים בחרו בתנ"ך כמגמה רק כ־1.5% מלומדי התנ"ך בזרם הממלכתי שהחליטו להעמיק בו. ב־2021, למשל, היה מדובר ב־925 תלמידים מתוך כ־64 אלף. לעומת זאת, שיעור הנבחנים בבגרות בתנ"ך ברמה של 2 יחידות לימוד מתלמידי י"ב (בפיקוח הממלכתי) עלה ב־30 השנים האחרונות מכ־70% לכ־90%, וממוצע הציון הסופי שלהם עלה אף הוא מ־70 ל־80.

מדוע, אם כך, מעמדו של התנ"ך במערכת החינוך כה ירוד? חתן פרס ישראל לחקר המקרא פרופ' יאיר זקוביץ מזהה כמה כשלים מובנים שהביאו לצניחה המדוברת.

"עבור רבים היום", הוא אומר, "התנ"ך כתוב ב'שפה זרה'. כשאני וחבריי למדנו תנ"ך בבית הספר, שפת התנ"ך לא היתה זרה בעבורנו. אלא שהיום שפת הרבים הידלדלה וקריאת התנ"ך דורשת מהם מאמץ, כמעט כמו זה שנדרש מהם כשהם קוראים שפה זרה ממש. זה קשה מאוד בעבורם".

"גם תחושת הנס הציוני התרופפה מאז ימיי כתלמיד בבית הספר", מציין זקוביץ. "בשבילנו לימוד תנ"ך היה זהה ללהיות אדם ציוני. בן־גוריון השפיע על כך רבות. כשלמדנו תנ"ך חשנו שאנו שבים לא רק אל לשון התנ"ך אלא גם אל ערכי הנביאים, אל אדמתנו, שאותה חזרנו לעבד. החיבור היה הרבה יותר טבעי. כך חשנו אז, אבל היום נעלמה ההכרה שהתנ"ך הוא שורש תרבות ישראל, וככל שירדה המשיכה אל התנ"ך כך ירד החיבור אליו בחינוך הממלכתי".

במהלך שנות ה־80 ובעשור הראשון של שנות האלפיים עמד זקוביץ בראש הוועדה ללימודי תנ"ך במשרד החינוך. כבר אז זיהה "'אנטגוניזם' ללימוד התנ"ך בקרב הציבור הלא דתי, כתוצאה מניכוס התנ"ך ותביעת מונופול עליו, הן מצד החרדים והן מצד קבוצות דתיות־משיחיות. החילונים", הוא קובע, "טועים. לקחו לכם? - אל תיתנו! אדרבה, הראו שזה שלכם לא פחות משלהם. אל תוותרו".

זקוביץ סבור שהשימוש במושג "ביקורת המקרא" מרחיק ואינו מקרב, ואף "הוציא שם רע ללימוד התנ"ך". מדובר, הוא מסביר, "בקריאה מושכלת, שמבקשת לברר מה זמנו ומגמתו של הטקסט ומה ההקשר החברתי־פוליטי שבקרבו נוצר. קריאה מושכלת אינה כופה על הטקסט אחידות, ואינה מטאטאת בעיות אל מתחת לשטיח באופן שאנשים, ובפרט תלמידים, עלולים להרגיש שעובדים עליהם".

מדוע שרי החינוך שאותם הכרת לא פעלו כדי לשנות זאת? מדוע לא הוסיפו עוד שעות ועוד מורים ועוד הכשרת מורים?
"כיהנתי תחת לא מעט שרים. האמפתי ביותר ללימודי התנ"ך היה יוסי שריד ממרצ. האחרים פטרו אותי, מצוות אנשים מלומדה, בכך שהכירו בחשיבות לימוד התנ"ך, אבל היה פער עצום בין דיבורי הגבוהה־גבוהה שלהם לבין מה שהם היו מוכנים להשקיע בו. חייבים להבין: התנ"ך הוא שורש כל תרבותנו. בלעדיו אין לנו אחיזה בארץ. רק כאן אנו יכולים לשוב למורשת שלנו. זו הסיבה שאנו חיים כאן, ולא על גדות התמזה בלונדון".

"אנשים טועים בגדול"

זקוביץ מדבר רבות על המחסור בכוח הוראה נאות למקצוע, בעיקר בבתי הספר היסודיים, שם המצב לדבריו קשה, וגם בחטיבות ובתיכונים, "שם המצב השתפר, אבל לא מספיק". הוא היה מיוזמי תוכנית "רביבים" מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, שאותה הוא מכנה "הסיירת" של הכשרת מורי התנ"ך בישראל.

"רביבים" היא תוכנית מצטיינים להכשרת מורים במדעי היהדות. הסטודנטים מסיימים בתוך ארבע שנים תואר ראשון ושני וכן לימודי הוראה, ללא תשלום שכר לימוד. בתמורה הם מתחייבים ללמד ארבע שנים בחטיבות הביניים ובתיכונים תנ"ך ותרבות ישראל.

יעל שפיגלמן, מורה לתנ"ך בתיכון גבעת גונן בירושלים, היא אחת מבוגרות "הסיירת" הזאת, שכיום מכשירה בעצמה מורים ב"רביבים" ומשמשת רכזת פדגוגית שם. "כשאנשים שומעים שאני מורה לתנ"ך", היא מספרת, "התגובה שלהם פושרת עד צוננת. זה לא משהו שנחשב, והתגובה הזאת משקפת את מעמד המקצוע, אבל אנשים טועים בגדול.

"יש בתנ"ך הכל - חינוך, וערכים, ואקטואליה, וניתן באמצעותו גם לגעת בנפש. בעבר אנשים גם דיברו בשפת התנ"ך. כשאני חושפת בפעם הראשונה את התלמידים שלי למילים מהשיר הידוע של נעמי שמר: 'כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר', שנלקחו ממלכים א', או אפילו לטקסט מהשיר 'הלוואי' של בועז שרעבי, שעושה שימוש ב'לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב' מספר ישעיהו, זה לא אומר להם דבר.

"אני רוצה שהטקסטים האלה יהפכו לחלק מהתרבות העברית, אבל קשה מאוד לשכנע ילדים בחסר הזה כשהם אינם חשים בו, וכאשר החסר והאתגר המרכזי שלהם בחיים הם הייטק ו־8200 בצה"ל. הראש שלהם במקומות אחרים. אין מורה לתנ"ך שלא נשאל על ידי התלמידים שלו 'מה התנ"ך יעזור לי בחיים?'".

ומה התשובה?
שפיגלמן: "התשובה היא שפחות משנה אם אירועי התנ"ך התרחשו או לא התרחשו, או לא התרחשו בדיוק כפי המתואר. מה שמשנה הוא שהתנ"ך הוא האתוס המכונן שלנו שהם חייבים להכיר ושיש לו עוד קומה: התנ"ך מחנך אותנו לחשיבה ביקורתית, ליכולת לגבש עמדה, להיכרות עם נפש האדם. להכרת דילמות מוסריות.

"לרמות ההעמקה שמגיעים אליהן בשיעורי תנ"ך", סבורה שפיגלמן, "יש מעט מאוד מקבילות, אם בכלל, במקצועות אחרים. להשלים כמה יחידות במתמטיקה - ניתן אחר כך, אבל אם לא פיתחת במהלך לימודי תנ"ך יכולת לחשוב מה זה להיות אדם - החמצת המון. בסוף־בסוף הסיפור הוא האיכות של המורים. ככל שהמורה יאהב יותר את התנ"ך ויהיה מחובר אליו, כך הילדים יידבקו בזה. אי אפשר לשקר ילדים. אם הילד ירגיש שהמורה מזייף ושגם בעיניו התנ"ך הוא מקצוע נחות, זה ידבק גם בו.

"לפני כמה שבועות", היא מספרת, "הוצאתי תלמידים בכיתה ט' למוזיאון ישראל והם לא הצליחו להיפרד שם מ'מגילת ישעיהו', אחת משבע המגילות שנמצאו באקראי במערות קומראן. זה היה רגע של נחת". לדבריה, "את התנ"ך חייבים להעביר בצורה חווייתית. יש לנו סדנאות של בישול מקראי ושל יצירת דיוקנאות בסגנון מקראי, וחדר בריחה סביב נושאים מהתנ"ך, ואנו לומדים שירים שבהם נעשה שימוש בפסוקי התנ"ך, וגם מקדישים לתנ"ך מקום ברדיו הבית־ספרי. העמקה אינה מספיקה, דרושה גם חוויה".

תני לי בבקשה דוגמה לדרך שבה את מלמדת פרק ידוע אחד מהתנ"ך.
שפיגלמן: "עקידת יצחק. אצלנו לא יפחדו לשאול שאלות קשות ולמתוח ביקורת גם על אברהם וגם על אלוקים. אני מעמידה את התלמידים בשורה ומציגה בפניהם דילמות: 'אומרים לכם שיהרגו אתכם אם לא תעשו כך וכך'. ה'כך וכך' מתחיל מגניבת מסטיק מהמכולת, עובר לפריצה לדירה כדי להשיג כסף ומסתיים, לא עלינו, ברצח. זה עובד. זה ממחיש להם מה היא התנגשות בין ערכים, מעט בדומה לדרך שבה אברהם חווה התנגשות כזאת: מצד אחד נאמנות לאלוקים, ומצד אחר נאמנות לבנו".

ספר "מלאכים"

גם מרים בלומנטל, מנהלת פיתוח התוכן של מיזם "929 - תנ"ך ביחד" ומורה לתנ"ך במסגרות על־תיכוניות, עוסקת בהוראה ובהדרכה של מורים וסטודנטים. גם היא מבקשת מהמורים ומהתלמידים שלה "לייצר שאלות של רוחב ומשמעות ולפגוש את התנ"ך, לאו דווקא ברמת הידע אלא יותר כהזמנה לעיסוק בזהות".

"יש בתנ"ך", היא מסבירה, "פרקים ופרשות שמהם ניתן לפתח דיון על מנהיגות, על יחסים בין־אישיים, על זהות לאומית ועל סוגיות חברתיות. מגילת רות, שאותה אנו קוראים בשבועות, ממש מזמינה בירור בסוגיית 'היחס לזרים'; דיון על חברה שמקבלת או דוחה יסודות שלא נולדו כאן. ב'929' אמנם אין מערכי שיעור, אבל אנו תורמים בעצם הצפת הסוגיות, ובהשמעת מגוון של קולות ישראליים וקריאות עכשוויות בתנ"ך בסוגיות האלה. אנו יודעים שמורים משתמשים הרבה באתר, ובאופן ספציפי מבקרים בפרקים שאותם הם נדרשים ללמד במסגרת תוכנית הלימודים".

אז מדוע לדעתך למרות הכל, ולמרות ההשקעה של משרד החינוך בשנים האחרונות בהכשרת מורים ובשיפור התכנים, הרייטינג של התנ"ך בקרב התלמידים כה נמוך?
"כי בסוף בסוף זה סיפור של מתח ותחרות מול המקצועות שנחשבים כמי שיבנו את העתיד של ילדינו: מתמטיקה, אנגלית, מדעים. בסוף זה מה שמכריע. שני המהלכים המשמעותיים שיכולים היו לשנות את המצב - תוספת שעות לימוד והקטנת גודל הכיתות - הם המרכיבים הכי יקרים במערכת, אז קל יותר לערוך השתלמויות שיעניקו עוד תוכן והעשרה למורים מאשר לגעת בתשתית - להוסיף שעות ולהקטין כיתות. בסוף ההשקעות הגדולות נשארות עם המתמטיקה, האנגלית והמדעים".

גם להשתלמויות שהזכרת מורי היסודי אינם מגיעים. בתשפ"ג רק 45 מבין 1,500 המורים שהשתלמו בתנ"ך היו מהיסודי.
"מצב ביש. שם, בשונה מהחטיבה ומהתיכון, אין כלל גילדה או זהות מקצועית של מורי תנ"ך. המערכת", מזהה בלומנטל, "משקיעה היום בעיקר בחטיבה ובתיכון, לא ביסודי. שם היא קצת הרימה ידיים. שם, ביסודי, פעמים רבות התנ"ך נכנס לתוך העולם של עוד משהו שמורה כללי, מזדמן (פעם זה מורה לספורט ופעם זה מורה לפיזיקה; נ"ש) מלמד או לא מלמד, כי מורה מזדמן אחר בדיוק חסר.

"מורי היסודי", היא מאשרת, "כמעט אינם מגיעים להשתלמויות, וכך דווקא הגיל הנמוך, שבו אנו מבקשים לטעת את היסודות, לא נחשף לתנ"ך, או שנחשף אליו על ידי מורים מזדמנים, לא תמיד מקצועיים, שאין להם ראיית רוחב וידע מספיק ועומק ומוטיבציה וחזון".

בלומנטל ממליצה להעביר את הדגש "מהבגרויות אל המקום הבונה והיוצר, שעדיין נמצא מדי בשוליים. מערך 'רוח נכון חדש בקרבי' שהקים משרד החינוך הוא מהלך מושקע ויצירתי בכיוון הנכון, אבל הוא עדיין צריך לחלחל למורים בשטח".

פרופ' נילי ואזנה מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית, שכיהנה כראש ועדת המקצוע במשרד החינוך לאורך העשור האחרון, כואבת בעיקר את הבורות: "יש תלמידים שיושבים אצלי בחוג וקוראים לספר מלכים 'ספר מלאכים', ולשפן הסופר מתקופת שלטונו של יאשיהו מלך יהודה - 'עכברון'. וכשאני שואלת אותם מה היא 'משענת קנה רצוץ' הם עונים: 'אחת המתנות שקיבל שלמה המלך'. שגיאות מביכות ועצובות. יש לי קובץ שלם של שיבושים מצחיקים מסוג זה שליקטתי. הם משקפים מציאות של בורות.

"מכיוון שהמיתוס המכונן של מדינת ישראל היום הוא השואה ולא התנ"ך", אומרת ואזנה, "ההתעניינות בתנ"ך היא אזוטרית. התנ"ך הפך להיות ספר אזוטרי, וזאת בשונה מהמצב ששרר כאן לפני שניים-שלושה דורות. אז - יצאו לשטח, המחיזו, דיברו, הכירו את השפה. היום התנ"ך כבר אינו השפה המשותפת, לא של הצעירים ולא של דור הביניים. אנשים לא יודעים תנ"ך ולא מכירים תנ"ך. לדתיים יותר אכפת ממנו. עבור החילונים הוא הפך להיות ספרות של פעם".

טקסט טעון

ואזנה סבורה אף היא ששעתיים בשבוע בלבד הן מתחת לסף המינימום. "עד לא מזמן מורים נדרשו להחליט אם הם מוציאים מתוכנית הלימודים את הפרקים של יוסף או את הפרקים של יעקב, וזה כבר היה לחתוך בעצמות התנ"ך, ולא רק בבשר החי".

את ספר הספרים היא מגדירה כ"טקסט טעון, טקסט שאינו ניטרלי. גברים ונשים קוראים אותו באוטובוס בזמן הנסיעה, בעיקר תהילים, אחרים מגיעים אליו דרך פרשת השבוע, והוא גם מהווה בסיס לספרות העולמית הטובה ביותר. למרות זאת, רק מעט מבוגרי המערכת של היום בקיאים בו. יש בורות איומה".

מספר הסטודנטים בחוגים למקרא, מעידה ואזנה, הולך ופוחת. "חלק מחוגי המקרא באוניברסיטאות נסגרו או על סף סגירה. זה מעציב. בתקופתי כראש ועדת המקצוע התחלנו להטמיע שינוי במערכת החינוך, שנועד לקרב את התנ"ך אל התלמידים. שמנו דגש על סיפורי הראשית מספרי בראשית ושמות, ובנוסף מִינַּנּוּ לתלמידים טעימות מסוגות ספרותיות שונות, כמו נבואה או ספרות חוכמה. למורים ותיקים זה היה מעט קשה. לצעירים - קל יותר. אני מבינה שהמפמ"רית הנוכחית ענת צידון ממשיכה את הקו הזה עם תוכנית 'ורוח נכון חדש בקרבי'. זה חיובי, אבל זה תהליך שלוקח זמן".

לוואזנה יש מילים חמות על תוכנית "רביבים" ועל מקבילתה באוניברסיטת תל אביב, "אופקים", "חבל ההצלה של לימודי התנ"ך בזרם הממלכתי", אבל היא מודעת לכך ששתיהן יחד מספקות למערכת לא יותר מ־26 בוגרים בשנה, "טיפה בים".

"המערכת", משוכנעת ואזנה, "זקוקה ליציבות. כל שר ממציא מחדש את הגלגל. גם שינויים מבורכים דורשים זמן הטמעה. היתה לי אינטראקציה עם שרים בתקופה שבה הייתי יו"ר ועדת המקצוע", היא מספרת. "בנט הכיר בחשיבות התנ"ך, אבל כידוע תעדף מקצועות אחרים. שי פירון אמר לי: 'אם אגדיל את מספר השעות, ייצאו נגדי על הדתה'".

פירון (שר החינוך בשנים 2014-2013) מגיב: "איני זוכר דברים שאמרתי ב־2014. ייתכן שנאמר משפט בהקשר כזה או אחר, אבל מעולם לא חשבתי שצריך לצמצם את לימודי התנ"ך". פירון סבור כי "ראוי שכולנו נערוך חשבון נפש על תוכנית לימוד משעממת, לא רלוונטית ונעדרת זהות שליוותה אותנו כאן לאורך שנים". לדבריו, יחסו של הנוער ללימוד תנ"ך עובר שינוי עמוק בעקבות תוכנית הלימודים המשמעותית שאותה הנהיג בתקופתו, והוא גאה על כך.

מפמ"רית התנ"ך כיום, ענת צידון, שמכהנת בתפקיד כבר שמונה שנים, מספרת כי במהלך חמש השנים האחרונות עברו כ־5,000 מורים השתלמויות ברוח תוכנית ההכשרה וההעשרה "ורוח נכון חדש בקרבי". התוכנית מציבה את המורה במרכז. היא מעשירה את ארגז הכלים הפדגוגי ואת עולם הידע והתוכן שלו, ומעניקה לו אפשרות לבחור את החומר המתאים בעבורו ובעבור תלמידיו. התקווה היא שהוא יצליח לייצר חיבור רגשי ומשמעות בין התחום לבין עולמם של התלמידים.

צידון סבורה שהפיחות במעמדו של התנ"ך במערכת החינוך, בהשוואה לעשורים הראשונים במערכת החינוך במדינה, נגרם לא מעט בגלל זיהוי מעוות שראה בו מקצוע נישתי ודתי.

"בממלכתי", היא מבהירה, "אנו מלמדים תנ"ך לא מתוך גישה של הלכה וקיום מצוות, אלא מתוך ידיעה שזה הסיפור התרבותי־זהותי שלנו. ניכוס התנ"ך על ידי פלגים מסוימים בחברה פגע בתדמית ובמעמד שלו. התנ"ך הוא של כולנו. אני רוצה לגרום לתלמידים ולמורים להרגיש בבית כשהם פותחים תנ"ך, להעניק להם תחושה שזה שלהם".

ההמלצה של צידון לשר החינוך יואב קיש היא להגדיל משעתיים לשלוש את לימודי התנ"ך השבועיים בזרם הממלכתי, ולהכיר בו כמקצוע ליבה. כיום הוא מוגדר כ"מקצוע חובה" בלבד. ההמלצה הזאת של צידון היא רבת משמעות ועשויה להעלות במידה ניכרת את חשיבות התנ"ך כמקצוע, הן בעיני התלמידים והן בעיני המורים.

נסביר: תלמיד שאינו עובר בגרות באחד ממקצועות הליבה אינו זכאי לתעודת בגרות. אם שר החינוך יאמץ את ההמלצה של צידון, תלמידים שלא יעברו בחינת בגרות בתנ"ך לא יהיו זכאים לתעודה. לעומת זאת, כיום "רשאי" כל תלמיד להיכשל באחד ממקצועות החובה - כאמור, התנ"ך מוגדר ככזה - ועדיין יהיה זכאי לתעודת בגרות.

להציב את המורה במרכז

מי־טל הדדי, מדריכה ארצית לתנ"ך מטעם מפמ"ר תנ"ך ואחראית לפיתוח המקצועי של מורי התנ"ך בזרם הממלכתי, מצביעה בצער על הפיחות במעמדם של כל המקצועות רבי המלל - ולא רק של התנ"ך - באקדמיות, במכללות ובאוניברסיטאות. "זו נגזרת טבעית של ההגדרה והעיסוק הבלתי פוסק שלנו בעצמנו כמעצמת הייטק; נגזרת של דור שהוא מאוד 'מהיר'; דור שהתנ"ך לא פעם מאיים עליו בשפה ובזרות שלו. כך נוצר ניכור. אם, נוסף על כך, תלמיד מתגלגל לכיתה שבה המורה אינו מחובר לתנ"ך ולא הוכשר ללמד תנ"ך, התוצאה תהיה בהתאם".

זו המשמרת שלך. זה עומד להשתנות?
"ענת צידון ואני, כאחראית לפיתוח המקצועי, הגדרנו לעצמנו יעד: להציב את המורה במרכז, להקנות לו מיומנויות שאיתן יוכל לחולל שינוי במהלך השיעור. זה קורה בהדרגה כבר בחטיבות הביניים ובתיכונים. זה יקרה בעתיד, כך אני מקווה, גם ביסודי".

כיצד זה קורה? כיצד זה יקרה?
"הנה דוגמה מהשטח, מהכיתה. כך ראוי ללמוד את פרק י"ב של ספר בראשית (פרשת לך לך): מצד אחד אברהם מוצג שם כמאמין האולטימטיבי שמציית לאל, עוזב את ארצו ומולדתו ומהגר לארץ זרה. בסוף אותו פרק אברהם מצטייר באור אחר, אולי מחמיא פחות, כאשר הוא מבקש משרי אשתו לשקר למצרים ולומר להם שהיא אחותו, מחשש שהמצרים יהרגו אותו, ואותה 'יְחַיּוּ'.
"הזרם המסורתי", אומרת הדדי, "ימצא הסבר מניח את הדעת להתנהגות של אברהם ויימנע מביקורת עליו, או על אלוקים. החינוך הממלכתי, לעומת זאת, יראה בסיפור הזמנה להתבונן בדמות של אברהם, שמכילה מנעד של התנהגויות אנושיות ושיש בה צדדים לכאן ולכאן.

"בראייה שלנו - ביקורת מותרת. בראייה שלנו אין דמויות מופת בתנ"ך. אין שום דמות שהיא מאה אחוז טהורה ונקייה, ממש כפי שאנו לא מושלמים. הדמויות הן אנושיות, והתנ"ך הוא ספר מחנך. התנ"ך מבין בבני אדם ומספר לנו סיפור אנושי. זה מה שיחבר את הילדים אל הדמות שלו. החינוך הממלכתי מבקש להנגיש את התנ"ך לחיים האישיים שלנו, ודרך הלימוד היא מגוונות: גם בגישה מחקרית‏־ביקורתית, גם בגישה ספרותית וגם בגישה מסורתית".

הדדי מלמדת תנ"ך בביה"ס "מעיין שחר" בעמק חפר. בעבר היא הפגישה את תלמידיה עם הזמרת קורין אלאל שהלחינה את מגילת קהלת, ואף ארגנה עבורם משחק לימודי, "המרוץ לגן עדן", על משקל "המרוץ למיליון". היא מדברת על "קול אישי" של המורה שילהיב את התלמיד, שרק כך יהפוך עבורו את התנ"ך לרלוונטי, ומודה שבשכבת היסודי המחסור במורים מהדגם הזה מורגש פי כמה: "מורה ביסודי שהוטל עליו ללמד תנ"ך, למרות שלא הוכשר לכך, ואינו בקיא במלאכה הזאת - יוצר ניכור ומרחק". הדדי מבקשת להדגיש שגם כאשר ניצב מול התלמיד מורה שקיבל הכשרה והשראה - מדובר בתהליך. "זה לא זבנג וגמרנו". גם היא מזכירה את החששות סביב ההדתה. "אנחנו צריכים לפוגג גם את זה. עצם הלימוד בגישה המחקרית מאפשר לפרש את התנ"ך כהווייתו".

***

הפילוסוף וחוקר מחשבת ישראל יהושע השל, מההוגים החשובים של יהדות ארה"ב במחצית השנייה של המאה ה־20, אמר פעם שהמסר העיקרי של התנ"ך ושל נביאי ישראל הוא שהקב"ה מתייחס לאדם במלוא הרצינות. השל הציע שגם אנו נתייחס לתנ"ך ולקב"ה באותה הרצינות.

פרופ' יאיר זקוביץ הוא מאלה שמתייחסים לתנ"ך וגם לציבור לומדיו הפוטנציאלי ברצינות, בהכי רצינות שאפשר. הוא משליך מהרנסנס שחווה לאחרונה דגל ישראל - כאשר אומץ על ידי כל הצדדים למחלוקת על הרפורמה המשפטית - לרנסנס דומה שאולי יחווה בעתיד גם התנ"ך. "אולי אחרי הדגל יגיע גם תורו של התנ"ך", הוא ספק מעריך, ספק מקווה, "ואז יובהר סוף־סוף שהתנ"ך הוא נכס של הכלל, שאינו שייך רק למחנה אחד". 

***

"המורים מעולים, והילדים אוהבים תנ"ך"

דינה וינר, ממייסדי ביה"ס המשלב "רעות" בירושלים (דתיים, חילונים ומסורתיים), עם ותק של 37 שנות הוראת תנ"ך, היא כנראה חריג במערכת. וינר מגדירה את הטענה בדבר רייטינג נמוך של התנ"ך בקרב התלמידים כ"מיתוס לא מבוסס, שאולי, מי יודע, משרת שרי חינוך שמבקשים להוכיח שהם מתקנים את העולם". הניסיון שלה, כמי שלימדה תנ"ך הן בזרם הממלכתי והן בזרם הממלכתי־דתי, מלמד אותה ש"הילדים דווקא אוהבים תנ"ך, ושגם המורים לתנ"ך, בעיקר בירושלים, הם מורים מעולים".

עקב אכילס, גם לטעמה, הוא מספר השעות הנמוך, שעתיים בלבד, שמוקצה למקצוע התנ"ך. "זה קצת כמו לימודי פסנתר. אם לא תתאמן הרבה, לא תצטיין ולא תתמחה. שעתיים בשבוע - זה אכן מגביל". הילדים, מניסיונה, "צולחים את הקושי השפתי ומתמודדים עימו. סיפורי התנ"ך ותובנותיו מאתגרים ומגרים אותם לחשיבה ולדיון, בין שמדובר בקהלת, בין שמדובר באיוב ובין שמדובר בספרי בראשית ושמות. בתנ"ך", לדבריה, "יש רבדים רבים: דת, היסטוריה, פילוסופיה, בסיס לאומי, וגם ערכים אוניברסליים". וינר תומכת בתוספת של שעות תנ"ך, "אך לא כדי להפוך אנשים ליותר דתיים, אלא כדי להפוך אנשים ליותר חושבים..."

"אהבתי את מה ששי פירון ניסה לעשות", היא אומרת, "את האוטונומיה שאותה ניסה להעניק למורים. כל מורה", היא סבורה, "יודע הכי טוב מה מתאים לתלמידים שלו, והוא זה שצריך לבחור אם להתמקד בחוק, בחוכמה, בפילוסופיה, בנבואה או בסיפור. תנו למורים לעוף עם הילדים ותראו שמתרחש פלא גדול. תפסיקו להגביל אותם ולומר להם מה מותר ומה אסור", אומרת וינר, דוקטורנטית לתנ"ך וליהדות באוניברסיטת ניו יורק. יום אחד, כך היא מקווה, "למרות המסגרת הלימודית המוגבלת של התנ"ך כיום, יצמח לנו עוד 'מאיר שלו', שיארוג את הידע העצום שלו בתנ"ך ביצירה שלו. יצירות מגוונות מעין אלה ודומות להן", היא סבורה, "יקרבו עוד יותר את התנ"ך לעולמם של הילדים, וגם לעולמם של המבוגרים".