מגנרל מהולל זו האבחנה האחרונה שהיית מצפה לשמוע. תת־אלוף במילואים אמיר אביבי מזהה את הבעיה הקשה ביותר של ישראל, לא בֳּחיל ולא בֳּכוח אלא ברוח. חוויה דרמטית בחודשים הקשים ביותר של האינתיפאדה השנייה, בעת שפיקד על גדוד 605 בהנדסה קרבית, צרבה בו את ההכרה הזו. "הימים היו ימי לחימה אינטנסיביים. הגדוד פעל בשכם ובחברון. נמתחנו עד הקצה. עומס כזה לא חוויתי, לא עד אז ולא מאז, בכל 30 שנות שירותי. הלחץ היה כבד, וידענו שכל החמצה וכל כניעה לעייפות תגרור אחריה פיגוע קטלני", הוא משחזר.
בתום עשרה חודשי לחימה קיבל הגדוד הפוגה בת שלושה שבועות. אביבי כינס את 800 הלוחמים לשיחה. "איני זוכר במדויק כיצד התגלגלו הדברים, אבל ביקשתי שכל מי שמעולם לא ביקר בירושלים ירים את ידו. התגובה היכתה אותי בתדהמה - קרוב לחצי מכלל חיילי הגדוד לא ביקרו בבירתה ההיסטורית של ישראל. הקשיתי בשאלה נוספת: מי מתוך אלו שכן הזדמנו לירושלים ביקר בכותל המערבי. שוב, קרוב למחצית מהמבקרים הרימו ידם. כלומר, רק רבע מחיילי הגדוד ביקרו בכותל. זה היה גילוי מרעיש עבורי. ישראלי שיצא ממערכת החינוך הישראלית ולא ביקר בבירתו על נכסיה ההיסטוריים - הרי שתודעתו הלאומית לקויה, אם בכלל קיימת".
מזועזע ממה שלמד על חייליו, אביבי ויתר על שבוע האימון היחיד שתוכנן להם לטובת סדרת חינוך בירושלים. "התחלנו בעיר דוד. ביקרנו בכותל ובמנהרות שתחתיו. היינו במשכן הכנסת ובבית המשפט העליון, וחתמנו במפגש עם נשיא המדינה. המחזה של 800 חיילים יושבים ומשוחחים עם הנשיא שלהם לא יישכח ממני לעולם".
תרגול צדקת הדרך, כך התברר, היה יעיל בהרבה מאימון על יבש. "כשחזרנו לפעילות זה היה גדוד שונה לחלוטין. הלוחמים, המפקדים ואנשי המנהלה נמלאו רוח חדשה, והגדוד הגיע להישגים מרשימים: 100% מהפיגועים סוכלו, ואף חייל לא נפל - הצלחה חסרת תקדים".
"ביקשתי שכל מי שמעולם לא ביקר בירושלים ירים את ידו. התגובה היכתה אותי בתדהמה - קרוב לחצי מכלל חיילי הגדוד לא ביקרו בבירתה ההיסטורית של ישראל. זה היה גילוי מרעיש עבורי"
הנתונים המבצעיים עוררו את תשומת ליבו של הרמטכ"ל דאז, משה (בוגי) יעלון. לאחר שלמד מה עמד מאחוריהם, מינה את אביבי לראש הלשכה שלו, כלומר אחד האנשים החזקים בצבא.
"אך תשומת הלב שלי החלה להתמקד יותר ויותר בנעלם הזה, צדקת הדרך. התחלתי לשאול חיילים ומפקדים מה הם יודעים על ההיסטוריה של עם ישראל, עד כמה הם מאמינים בציונות, וחשוב מכל - עד כמה הם משוכנעים בצדקת דרכנו. התמונה שהתבררה לא היתה מעודדת. דורות על דורות של צעירים ישראלים אינם מודעים לעובדות בסיסיות ביותר בנוגע לציונות, לעם ישראל. גם מחקרים שאנו עורכים כיום מראים זאת".
חישול מסביב לעולם
אביבי המשיך בשירות עד 2017, ובין היתר שימש סגן מפקד אוגדת עזה. הוא מדגיש כי האמונה בצדקת הדרך אינה סוגיה פוליטית אלא מרכיב מקצועי בביטחון הלאומי של כל אומה. "צדקת הדרך חייבת להיות מוחלטת, וכך גם הרצון יהיה שלם. יחד הם מייצרים פעולה ומציאות. מאידך, אובדן כוח הרצון והאמונה בצדקת הדרך יביא אפילו את האימפריה האדירה והחזקה ביותר לקריסה מהירה, ודוגמאות היסטוריות לכך אינן חסרות. אצלנו אני מזהה תחושה עמוקה של חוסר צדקת הדרך, שחלחלה למערכות השלטון".
לאחר השחרור מצה"ל היה שותף בייסוד חברת "10Dimensions", העוסקת בפיתוח אינטליגנציה תגובתית, ושימש כמנכ"ל שלה. ב־2020 ייסד את תנועת "הביטחוניסטים", והיא שממלאת את כל עולמו. כיום כוללת התנועה לדבריו 18,000 מפקדים ומשרתים מכלל זרועות הביטחון במילואים ובדימוס. ביניהם האלופים בדימוס יצחק (ג'רי) גרשון, אליעזר (צ'ייני) מרום, גרשון הכהן ומאיר כליפי, וכן אביגדור קהלני, יוסי קופרווסר, הניצבים אהרון אקסול ושלומי קעטבי ורבים אחרים. לאחרונה ערכו את הוועידה הראשונה שלהם לביטחון לאומי (בשיתוף "ישראל היום"), ועוד קודם לכן הגישו לראש הממשלה, לנשיא ולשאר הצמרת את ההערכה האסטרטגית שלהם ל־2023. הם פעילים מאוד גם ברמת השטח, ובפרט בבתי ספר - מיסודי ועד לתיכון.
מעניין לא פחות הוא נוף גידולו החריג של אביבי, שאת רוב שנות ילדותו עשה מחוץ לישראל. אביו הוא הדיפלומט פיני אביבי, ששימש כשגריר ישראל בצ'ילה, בקולומביה ולבסוף בטורקיה. עוד קודם לכן נדדה המשפחה לאיטליה ולבריטניה. שם, בחו"ל, והוא ילד יהודי בבתי ספר בינלאומיים, שמע עוד בשנות ה־90 "תחזור לאירופה. אתם היהודים כובשים את פלשתין".
ההתקפות על יהדותו ועל מדינתו חישלו את הנער אביבי והפכו אותו ל"משוגע", כמו שמתארים אותו אנשיו. הוא פיתח רצון ברזל, ולא נרתע ממאבקים גם כשהיה במיעוט. הנחישות הזו הביאה לבחירתו ליו"ר ועד התלמידים באותו תיכון בריטי בינלאומי, אבל גם להכרה כי "בכלל לא מובן מאליו שליהודים יש מדינה".
"המומנטום הציוני נבלם"
"הביטחוניסטים" נועדה להוות תשובת נגד ל"מפקדים למען שלום וביטחון", ושדולות שמאל נוספות שהוקמו על ידי הדור הקודם של בכירי צה"ל. אביבי בורח כמו מאש מזיהוי פוליטי, אבל ברור כי העמדות שהוא וארגונו מבטאות ניציות גדולה בהרבה.
"הכוח הגדול ביותר ביקום הוא כוח הרצון, ומה שמתדלק את כוח הרצון זו צדקת הדרך. אנחנו חיים בעידן של פרדוקס בזהות היהודית. מצד אחד, העם היהודי מעולם לא היה חזק יותר כלכלית, צבאית ומדינית מכפי שהוא כיום. ספק אם הרצל דמיין לאן נגיע. מצד שני, איני זוכר רמת דכדוך וחוסר ביטחון לגבי העתיד שלנו כמו שיש בימים האלה".
את הניתוח הזה משמיע באוזניי אביבי בראיון לרגל צאת ספרו, "לא נשוב אחור - כיצד נבטיח את ביטחון ישראל לדורות" (הוצאת סלע מאיר). אנחנו נפגשים בירושלים, רגע לפני שייצא למסע תדרוכים נוסף בוושינגטון, בכלל זה בדור הצעיר של הנוצרים האוונגליסטים. "יש שם משבר בדור הצעיר. ביחס לישראל, הם לא נמצאים במקום של הוריהם", הוא אומר.
ארבע מערכות שניצבות בפני ישראל והעם היהודי מתאר אביבי בספרו. המוכרות שבהן הן איראן ואתגר הדה־לגיטימציה. המדוברות פחות הן "המערכה על ארץ ישראל" ו"המערכה הפנימית", שביניהן קשר הדוק. אביבי מסביר מהי המערכה הפנימית: "עם כל ההצלחה, אנשים מטילים ספק בשאלה מה יישאר מאיתנו. יש התרחקות לזהות גלובלית ולערכים ליברליים. יש צעידה לכיוון פוסט־ציונות בתהליך מתמשך על פני עשורים. כל מיני גורמים הצליחו להפוך את המורשת שלנו, את ההיסטוריה ואת הציונות לסוגיה פוליטית. פתחו חור בסכר. גם בארץ וגם בחו"ל אני פוגש אנשים שלא בטוחים שנהיה קיימים בעוד 20 או 30 שנה. אני בא מבית חילוני לחלוטין והחיים שלי חילוניים, ואני מרגיש שיש לי קשר וחיבור עמוק מאוד למורשת שלי. כל מה שקורה לנו קשור לנפילה הרוחנית".
"לנו היתה חומה ומגדל, להם יש חומה ומסגד. הם מאמצים את השיטות שלנו - רק בהפוך, כי הם מזהים את חולשת הרוח. זו אותה מערכה מתוכננת, ערבית־ישראלית - בנגב, בגליל וביו"ש"
מה טיבה של הנפילה הזו? "ניסיונות להמציא אתוס ישראלי משותף חדש. זהו ניסיון לזנוח את היסודות הציוניים והיהודיים שלנו, ולכונן מדינה המבוססת על אתוס אזרחי ליברלי. משנות ה־80 יש משבר בערכי הציונות. ההתיישבות העובדת נקלעה לקשיים. מערכת החינוך החלה להתרחק מתפקידה ההיסטורי לחנך לציונות, והציונות עצמה הפכה לנושא פוליטי שנוי במחלוקת. המומנטום הציוני החל להיבלם. הקונצנזוס נסדק. כל אלו, לצד משבר כלכלי חריף, הובילו את מדינת ישראל להתכנס מהשטחים הפתוחים אל הערים הגדולות ולעסוק בשני נושאים עיקריים: פיתוח כלכלי ותהליך שלום".
יגידו לך שלישראל יש מערכת ביטחון מפוארת. מה מביא אותך לחשוב שיש לנו בעיה?
"בעשורים האחרונים, בדומה למערכת החינוך ולמערכות אחרות, הצבא מתרחק מסוגיות לאומיות. הסיבה, כמו שאמרנו קודם, כי זה כאילו פוליטי. פעם לצבא היה תפקיד מחנך ומיישב, אם בהיאחזויות נח"ל ואם בכלים אחרים. פעם היה ברור שהתיישבות וביטחון הולכים ביחד ואי אפשר להפריד אותם זה מזה. היום, כמו שאומר ידידי גרשון הכהן, מתעסקים בטכנאות ביטחונית.
"לדוגמה: ראש המל"ל מקיים פגישה עם גורמים שונים על נקודות התיישבות שצריך לחזק למטרות ביטחון לאומי. הצבא בפגישה הזו לא מדבר על לקיחת שטח למטרות ביטחון, אלא רק מגן על הנכסים שלו, כדי לוודא שלא ייקחו ממנו כלום. אין לצה"ל, וגם לא לאף גורם אחר, אמירה שמקשרת בין ביטחון להתיישבות. אין אף גורם שנותן את האמירה הציונית־ביטחונית. נוצר ואקום, כי אף אחד אחד לא מדבר על זה. בעבר צה"ל מילא את הוואקום הזה. היתה לו תודעה ציונית־היסטורית מפותחת וזה היה חלק אינטגרלי מהמאמץ הציוני, כולל ההתייחסות ליישובים כמכפיל כוח".
"מדינת ישראל לא במגרש"
אביבי חושש שאובדן הדרך עלול להוביל אותנו, ואולי כבר מוביל אותנו כעת, להפסד במערכה על עתידנו. "אנחנו במאבק לאומני־דתי ארוך טווח על ארץ ישראל מול הערבים. זו המערכה הראשונה מתוך ארבע שאני מתאר בספר. בגלל הפגיעה בכוח הרצון אנחנו לא מביאים לידי ביטוי את העוצמות שלנו, ומהססים מול משימות כמו פינוי מאהל בדואי לא חוקי בנגב, או גוררים רגליים גם מול משימות מאיימות יותר. יש מערכה על ארץ ישראל. כמו שאמר בני גנץ: 'בקצב הזה ישראל תידחק בין גדרה לחדרה ותפסיד את הנגב והגליל'. לנו היתה חומה ומגדל. להם יש חומה ומסגד. הם מאמצים את השיטות שלנו - רק בהפוך, כי הם מזהים את חולשת הרוח. יש השתלטות מתוכננת על קרקעות, וזו אותה מערכה ערבית ישראלית בנגב, בגליל וביו"ש".
אותה מערכה? ההסתכלות המקובלת במערכת שלנו מפרידה בין "ערבים ישראלים" לבין "פלשתינים".
"התשובה לשאלה שלך היא מקצועית. לכל מערכה יש היגיון פנימי. האיראנים משתמשים באותו היגיון פנימי כשהם בנו את חיזבאללה, את המליציות בסוריה או את הג'יהאד האסלאמי. אותו דבר גם פה. אתה רואה את אותן שיטות - השתלטות פרועה על קרקעות, קעקוע הביטחון האישי של היהודים בכל מקום. כל עם ישראל חווה אותן תחושות של חוסר ביטחון, פרוטקשן ולחץ שמופעל עליו. והמערכה גם כוללת את קעקוע צדקת הדרך שלנו.
"יש פה פעולה נרחבת לערער על הרעיון הציוני, להגיד שהוא בלתי מוצדק, ושנקודת המבט שלנו בכלל צריכה להיות דרך עיני הערבים. מסבירים לך שצריך לתקן כביכול את מה שהיה ושצריך לדאוג להם. נוצר מצב מגוחך ואבסורדי, כמו זה שמחצית מהסטודנטים לרפואה הם ערבים, בה בעת שטובי בניך ששירתו בסיירות נאלצים ללמוד באירופה ולהתבולל. מדינת ישראל לא במגרש. היא רואה עצים ולא את היער, לא מזהה את המערכה הקיומית ולא מבינה שהצד השני נלחם. הצד השני מתואם, מביא תקציבים, פועל בחוכמה, בשעה שאנחנו משותקים".
הדברים שאתה אומר בעיניי פשוטים וברורים. אני רק תוהה כיצד הממסד הביטחוני, שהוא בעל העוצמה הרבה ביותר בארץ, לא רואה את מה שאתה אומר.
"יש נטייה אנושית להיות שבויים בקונספציה. במלחמת העולם הראשונה ראית גנרלים רציניים שולחים עשרות אלפי אנשים להסתער לשווא, בקרבות שההפסד בהם היה ידוע מראש. מיליונים מתו בדרך הזו. הפריזמה מעוותת לפעמים את בוחן המציאות. הדור הקודם של הקצינים הבכירים (בארץ), שבעד נסיגות, הוא ברובו בוגר מלחמת יום כיפור. הם לחמו בטנקים וחושבים שהקרב על הקרקע כבר לא חשוב. אנחנו הדור הצעיר שחווה את אוסלו וההתנתקות, שהם לא מכירים. ואנחנו אומרים הפוך: דווקא השתנות המלחמה מחזירה את הקרקע להיות קריטית ועד כמה חשובה השליטה עליה. משגר אחד של טיל נגד טנקים מהשומרון שמכסה את כביש 6 משתק את מרכז הארץ. זה כבר קורה בעזה. אתה רוצה שנחזור לעידן השיירות לירושלים? לפעמים אנשים ללא רקע ביטחוני מבינים יותר טוב מגנרלים מהוללים".
אז מה אתה מציע?
"הכל מפורט בספר. אני מציע אמונה מוחלטת בצדקת הדרך, ואני מציע דיון ביטחוני מקצועי על גבולות ברי הגנה, על תורת קרב, ועל מה שנדרש מבחינה ביטחונית כדי להבטיח את עתידנו. כאשר המרחב בין הים לירדן הוא 70 ק"מ, כל צוער בכל בי"ס לקצינים בעולם היה אומר לך שבלי לשבת על ההרים אי אפשר להגן על ריכוזי האוכלוסייה. ומה שאני שרוצה, שיהיה מי שיגיד את האמת המקצועית הזו".
