מדליקים מדורות: המחנה שהמציא את תיאוריית "התפרקות ישראל"

אם יש את נפשך לדעת מהו המערך הנפשי של השמאל, ייתכן שהסדרה "מדורות השבטים", שמשודרת בתאגיד השידור הציבורי, תציג תמונה מסודרת. נכון, לשם פענוח נפש השמאל אין צורך בסדרה מיוחדת. מספיק לקרוא את רוב העיתונים ולהאזין לרוב תחנות הרדיו. אבל "מדורות השבטים" מרכזת את החומר בצורה מסודרת, ואפילו אין צורך לצפות בכולה - רבע השעה הראשונה מתארת היטב את המסגרת שבתוכה חיים יוצרי הסדרה, בכירי התאגיד שאישרו את המניפסט הזה לשידור, וגם מי שיוכלו לשאת חמש שעות של המועקה הזו.

תיאוריית השבטים זכתה לפרסום כאשר הושמעה מפיו של נשיא המדינה הקודם, ראובן ריבלין, שהציג אותה ב־2015. על פי ריבלין, ארבעה שבטים שווים בגודלם אך שונים במהותם מרכיבים את החברה הישראלית: חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים וערבים. כולם מרגישים מיעוט, וכולם מרגישים נרדפים. והקרע בין חרדים לחילונים הוא כמו הקרע בין דתיים־לאומיים לערבים.

אך הבחנה זו היא בגדר דעה. מולה אפשר, למשל, להציג הבחנה אחרת: ישראל היא מדינה יהודית עם מיעוט לאומי ערבי. מתקיימות בה מחלוקות שונות בנושאים שונים, כנהוג בדמוקרטיה. אבל על בסיס הדעה מבוססת הקרע, המשיך ריבלין ושמט את המכנה המשותף היהודי והציוני. במקומו הציע חזון של "ישראליות משותפת", כדי לפתור את הבעיה המדומה שהציג. שהרי ייתכן שהציונות, שמבוססת על זהותה היהודית של המדינה, כבר לא עושה את העבודה, ולכן למה לא לזנוח אותה, בעצם.

פילוסופיית "נכבשנו על ידי הברברים ולכן אנחנו מתפרקים" מונחת גם בבסיס הסדרה "מדורות השבטים" של דוקי דרור ונפתלי גליקסברג. אלא שהפעם צומצמו השבטים לשניים: ימין ושמאל. תאריך הפיצול: נובמבר 1995. הסיבה: רצח רבין.

אפשר להסכים שרצח רבין היה אירוע כבד משקל בתולדות המדינה. לא רק בגלל הטראומה הלאומית של רצח פוליטי של ראש ממשלה. זו גרועה דייה, אך על הטראומה צמח מגדל של האשמת מחנה שלם ברצח, וגם זה אולי טבעי, ויחד איתה פנטזיה מוצקה של "מה היה אילו". וכדרכן של פנטזיות מוצקות, זו עלולה להפריע לתפיסת המציאות.

על פי פרסומי התאגיד, הסדרה עוסקת ב"התפרקות הישראלית לשבטים, שמגיעה לשיא בימים אלה ממש... וכיצד החברה הגיעה למצב שבו היא נמצאת היום - מפורדת, חשדנית ומפוצלת". ובקיצור: מהרגע שהשמאל איבד את השלטון - שלא באשמתו, כמובן - הלך על מדינת ישראל. היא התפרקה. הכל אבוד, חברים. ועכשיו תנו לי בבקשה מוזיקה של חושך.

אווירת הקדיש מלווה את הפסבדו־דוקו הנ"ל בקריינות נוגה ובמוזיקת רקע ששמורה לימי זיכרון. השמאל הוא לא שמאל, אלא "מחנה השלום". מולו - מחנה הימין, שאמנם סובל כשמאשימים את כולו ברצח רבין, אבל בתכלס - אנחנו יודעים שכל הימין אשם. ומי הכי אשם? וואלה, מעניין מי.

מהקהל נשמעו הקריאות "רבין בוגד", אך כדי להדגיש את המסר לא משדרים את תגובתו של נתניהו

על פי "מדורות השבטים", תהליך אוסלו התקדם ממש יפה עד שברוך גולדשטיין קלקל הכל, והפלשתינים התחילו לפוצץ אוטובוסים. נשכחו התרמית של ערפאת והתגייסות התקשורת כולה להסתיר את כוונותיו האמיתיות. חששותיהם של מתנגדי ההסכם הוצגו כפרנויות של סרבני שלום. סיום הסכסוך היה בהישג יד.

ואז מספר הקריין בקול קודר: "מנהיג חדש לימין, המוביל תעמולה תוקפנית וארסית נגד תהליך השלום, ובאופן אישי נגד ראש הממשלה יצחק רבין". להמחשת דבריו נראה נתניהו על המרפסת בכיכר ציון, מדגמן ארסיות: "אנחנו פה כי אין לנו ארץ אחרת. זה לא מדינה ערבית לצד ישראל, אלא מדינה ערבית במקום ישראל. ורק הממשלה הזאת מסרבת לראות ולהראות את מה שכל אחד מבין. כל מי שאינו טומן ראשו בחול".

כמקובל במניפסטים מסוג "כמעט היה לנו שלום, אבל ביבי...", נשמעו הקריאות מהקהל "רבין בוגד", אך כדי להדגיש את המסר לא משדרים את תגובתו של נתניהו, שהיא: "לא עם הקריאות האלה, תירגעו". ייתכן שאמר יותר, אבל גיא זוהר, גם הוא מהתאגיד, שניסה לברר בתוכניתו "מהצד השני" מה אמר נתניהו מהמרפסת בכיכר ציון בתגובה לקריאות "רבין בוגד", השאיר רק את "לא עם הקריאות האלה". את "תירגעו" אפשר היה לקלוט רק בכתוביות במסך הקטן שמאחוריו.

ל"מדורות השבטים" זה לא מקלקל את התזה, והקריין ממשיך. "כחודש לאחר הפגנת הימין שבה סומן ראש הממשלה כבוגד, התכנס מחנה השלום לאירוע תמיכה המוני ביצחק רבין ובתהליך אוסלו, אירוע שיוביל לתחילת ההיפרדות מהסיפור המשותף של השבטים בארץ".

ושוב, על פי כל קלישאות הז'אנר "ימין רע ורוצה מלחמות, שמאל טוב ורוצה שלום", אומר רבין בעצרת: "אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול וחייבים לנצל אותו. תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום". ברור שהשלום שאליו חתר רבין היה אותה פנטזיה ורדרדה וילדותית שמעולם לא היה לה סיכוי להתגשם, אך על אובדנה מתאבל מחנה השמאל עד עצם היום הזה, ומתחפר באשליה שאלמלא רצח רבין - שהוא באחריותו של נתניהו - הכל היה פשוט נפלא.

את מי משרתת תיאוריית השבטים המסוכסכים? לא את ישראל, כמובן, אלא את אלה שמתקשים להשלים עם מה שמכנים בשפה מוניציפלית "שינוי צביון השכונה". עצם השינוי הוא איום קיומי, בעיקר על מי שהתרגל להיות פוסק יחיד בוועד הבית. "מחנה השלום" עמד להמיט עלינו שלום אמיתי כמו באגדות, הימין ומנהיגו הסיתו והרעילו - והופ! החברה הישראלית התפרקה לרכיבים שלעולם לא יוכלו לחיות יחד בשלום.

אלא שחוויית ההתפרקות היא לא נחלת כלל ישראל, שיודע שהאיום המרכזי על החברה הישראלית הוא לא "הקרע הפנימי" אלא אויבים חמושים מבחוץ, עם חזון משותף שבבסיסו השמדת מדינת היהודים, לא חשוב מאיזה שבט. הקרע הפנימי הוא בסך הכל חוויה רגשית של יו"ר ועד הבית לשעבר, שמביט במיאוס בדיירי הבניין המשותף ומפטיר "השכנים אינם נאים בעיניי". מבחינתו, כמו מבחינת "מדורות השבטים" - עם ישראל הוא שבטים פולשים, שדורכים לו על הגינה ומקלקלים לו את התמ"א.